ענף הטקסטיל: סיפורי בדים

בינתיים, קרו דבר או שניים במדינה, ועתידה של בגיר הפסיק לעניין את רוב עם ישראל. אך מסתבר שמאז אותו אירוע טראומטי, הרחק מאור הזרקורים, הצליחה החברה לעלות על דרך המלך.

לאחר שנתיים של הפסדים, בגיר היא שוב חברה רווחית, וכפי שמציין מנכ"ל החברה, עופר גלבוע, "אנחנו צופים לגידול של שתי ספרות במכירות השנה". אחד הפיתוחים החדשים של החברה, חליפה המיועדת לניקוי במכונת כביסה, מופיע היום ברשימת רבי-המכר של רשת מארקס אנד ספנסר הבריטית. על המצאה זו כבר הוציאה בגיר פטנט באירופה וארה"ב. פיתוחים מבטיחים אחרים מהתקופה האחרונה, כוללים בד שסופג זיעה מהגוף ופולט אותה החוצה, ובד שמווסת את טמפרטורת הגוף.

במקביל, בגיר החלה לתגבר מחדש את כוחותיה. לא מדובר בעובדי המתפרות שפוטרו לפני שנה, אלא ב"ראשים גדולים", כהגדרתו של גלבוע. "מדובר בכמה עשרות אנשי מיחשוב, מהנדסים, אנשי לוגיסטיקה, מנהלי לקוחות, ואנשים בעלי אוריינטציה בינלאומית, שהתחלנו לגייס בחודשים האחרונים. כמובן שאם נמשיך לגדול, נצטרך לגייס עוד אנשים כאלה", לדבריו.

שלא יהיו אשליות. בגיר אינה חוזרת להעסיק למעלה מ-1,000 עובדים בישראל. "בתעשייה שלנו", הוא מסביר, "על כל מיליון דולר מכירות, אתה צריך 50 ידיים עובדות, אבל רק חמישה 'ראשים גדולים'". ואת הידיים העובדות, הוא ממשיך, כדאי לו להעסיק במקומות אחרים, מחוץ מגבולות ישראל. כך, מתוך 300 העובדים שנשארו במפעל בגיר בקרית גת, פחות ממחצית עוסקים היום בתפירה. השאר עוסקים בעיצוב, פיתוח ולוגיסטיקה.

ההבדל בין המוח לידיים

כמו יצואניות גדולות אחרות בענף הטקסטיל בארץ, דוגמת דלתא-גליל, התחילה גם בגיר - באיחור מה אומנם - להעתיק חלק גדול מקווי הייצור שלה לחו"ל. לצורך כך פתחה מפעלים במצרים, ירדן, רומניה, תורכיה ופולין. "כשעלות השכר של פועל בישראל גבוהה פי 15 מעלות השכר של עובד בסין או מצרים - ואלו אינן המדינות הכי זולות - אי-אפשר להמשיך לתפור בישראל", מסביר גלבוע, "אם אחד המתחרים שלי מייצר בסין, איך אני אמור להתחרות מולו, כשאני ממשיך לייצר בארץ?".

מה שפגע בכושר התחרות של תעשיית הטקסטיל של ישראל בשנים האחרונות, לדבריו, לא היתה כניסת ייבוא זול מסין, אלא תהליך הגלובליזציה. "בכל העולם, לא רק בישראל, יש נדידה של מקורות ייצור למדינות העולם השלישי. במקביל, קיים תהליך בכל העולם של הורדת מכסים - תהליך שדוחף ארגון הסחר העולמי. בעבר ישראל היתה המדינה היחידה בעולם שיכלה לייצא גם לארה"ב וגם לאירופה בלי מכסים, במסגרת הסכמי סחר החופשי שלה. היום יש מדינות אחרות שיכולות לעשות זאת, ולכן איבדנו את היתרון שלנו".

בתנאים כאלה, אם תעשיית הטקסטיל הישראלית מעוניינת להמשיך לתקיים, קובע גלבוע, עליה לאמץ מה שהוא מכנה "מודל הונג-קונג". "זה אומר שישראל הופכת להיות מרכז לוגיסטי, מרכז פיתוח, מרכז שליטה ובקרה ומרכז מערכות מידע", הוא מפרט, "אבל את הייצור עצמו עושים במקומות אחרים. ככה מתנהלת תעשיית הטקסטיל במזרח הרחוק. הונג-קונג היא המוח והלב של התעשייה, ואילו הידיים הן המדינות שמסביבה".

כיום לבגיר כבר אין 1,050 עובדים בקרית גת. יש לה 2,500 עובדים - ברחבי העולם.

חשיפה למזרח

למי שלא שם לב, פולגת-בגיר ודלתא - שניים מענקי תעשיית הטקסטיל הישראלית - אינם מובילים היום את המאבק המתוקשר של התאחדות התעשיינים להחזרת ההיטלים על ייבוא טקסטיל מסין. הם אפילו אינם חלק מהמאבק הזה. הסיבה היא שהייבוא מסין אינו מאיים על המפעלים שלהם, כי הם כמעט ולא מוכרים בארץ. "להגיד שכל תעשיית הטקסטיל על הפנים, זה לא נכון", גורס גלבוע, "רק מי שממשיך לייצר כאן בארץ הוא על הפנים".

כאן נשאלת השאלה, אם לתעשיית הטקסטיל הישראלית, כפי שהכרנו אותה, יש זכות קיום בימינו. השאלה הזאת מעסיקה בשבועות האחרונים את אלה שאמורים להכריע במאבק הקשה שמתנהל בין מי שמגדירים את עצמם כ"תעשייני טקסטיל", ומי שמגדירים את עצמם כ"יצרני אופנה", כשנושא הוויכוח הוא המשך הייבוא מסין.

"תעשייני הטקסטיל" הם, לצורך זה, מפעלי הטקסטיל הקטנים והבינוניים, שממשיכים לייצר ולמכור בארץ. "יצרני האופנה" (או "היבואנים", כפי שמעדיפים לכנות אותם "תעשייני הטקסטיל") הם, לצורך זה, רשתות האופנה הגדולות, המייצרות בעיקר בסין ומוכרות בארץ.

תעשייני הטקסטיל תובעים היום מהממשלה להעלות מחדש את המכסים על ייבוא מוצרי טקסטיל והלבשה מסין, מ-12% ל-32% (הרמה שהיתה קיימת בשנת 1998), כדי להגן על התעשייה המקומית. יצרני האופנה, מצידם, מתנגדים בתוקף לכל העלאה שכזאת. מי שהיתה אמורה להכריע בעניין היא שרת התעשייה והמסחר, דליה איציק, שבינתיים פרשה מהממשלה, עם שאר חברי מפלגתה.

איציק כבר נתנה להבין שהיא נוטה לכיוון יצרני האופנה, אך ביקשה מוועדת הכלכלה של הכנסת, בראשות ח"כ אברהם פורז (שינוי), לגבש המלצה בעניין לפני קבלת ההחלטה הסופית. הוועדה אמורה להתכנס בקרוב לדיון נוסף בסוגייה, כאשר לעת עתה, נראה כי ההחלטה הסופית תיפול רק לאחר כניסתו של שר חדש למשרד התמ"ס.

תהליך החשיפה, נגדו מתקוממים תעשייני הטקסטיל, החל עוד בשנת 1991. אז נקבע כי שיעורי המכס על מוצרי ייבוא ממדינות "שלישיות" (מדינות שאיתן אין לישראל הסכמי סחר) יופחתו בצורה הדרגתית, על פני תקופה של שבע שנים. ענף הטקסטיל הוכרז אז כענף "רגיש", ומשום כך נקבע כי תקופת החשיפה למוצרי טקסטיל תהיה ארוכה יותר, ותתפרס על פני תשע שנים, כשבסוף התהליך יעמוד שיעור המכס על 12%.

למרות שתהליך החשיפה כמעט ולא השפיע עליו, טוען גלבוע כי הממשלה היתה צריכה לסייע יותר לתעשייה להיערך לעידן החדש. "החליטו על תוכנית החשיפה לפני 12 שנה, אבל דבר כזה צריך להיות מלווה בסיוע לתעשיינים. צריך היה לעודד אותם לעבור לכיוונים חדשים, ולסייע לעובדים כך שיוכלו לעבוד בתעשיות אחרות", לדבריו.

לעומתו, מתקומם הראל ויזל, מנכ"ל רשת פוקס: "כשהודיעו על תהליך החשיפה, נערכתי לעניין. למה אני צריך להיענש היום, כי אחרים לא נערכו?".

ההיערכות של פוקס ורשתות אחרות, כמו קסטרו והוניגמן, באה לידי ביטוי בהעתקת רוב קווי הייצור לסין, דבר שאיפשר להן להוריד מחירים באופן משמעותי ולהתחרות בהצלחה נגד רשת האופנה זארה, שפעם הטילה אימה על כולם. ההפחתות במחירים הביאו עוד ועוד לקוחות, שהכניסו עוד ועוד כסף לקופה, ואיפשרו לרשתות לפתוח עוד ועוד חנויות ולהעסיק עוד ועוד עובדים. עד כדי כך הולך לוויזל טוב היום, לטענתו, שהוא כבר מדבר על פתיחת חנויות בחו"ל. "זה בטוח יקרה, אם כי לא בזמן הקרוב", הוא אומר.

ויזל התחיל להעתיק את קווי הייצור שלו לסין כשתהליך החשיפה היה עוד בחיתוליו, והמכסים עדיין היו גבוהים יחסית. רוב הרשתות האחרות "גילו" את השוק הסיני רק בשנתיים החארונות, עם סיום השלב הסופי של התהליך.

רווח אישי? מה פתאום!

כל צד בויכוח הזה מתיימר לייצג את השכבות החלשות - ולא, חס וחלילה, את האינטרסים העסקיים שלו. "תודה לאל, אני לא יכול להתלונן על מה שקורה אצלי במפעל", אומר רמזי גבאי, יו"ר איגוד תעשיות הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, ומנכ"ל חברת אופיס טקסטיל הבורסאית, המתמחה באשפרה ובצביעת אריגים.

"אנחנו ממשיכים להרוויח, אבל זה לא אומר שאני לא צריך להגן על העובדים המסכנים, שיאבדו את מקום עבודתם אם לא יעלו מחדש את המכסים. כואב לי הלב לראות מה קורה לעובדים האלה, ואת הפערים החברתיים במדינה. מדובר לרוב בעובדים מהפריפריה, ואם אני לא אדאג להם, מי ידאג להם?".

יוסי שוסטק, מנכ"ל איגוד לשכות המסחר, המייצג את יצרני האופנה, טוען כי העלאת המכסים מחדש תפגע דווקא באותם מעוטי יכולת. "ייקור מוצרי ההלבשה כתוצאה מהעלאת מכסים, יפגע קודם כל בצרכנים, ובעיקר בשכבות החלשות ומשפחות ברוכות ילדים, בהן אחוז ההוצאה על מוצרי ההלבשה גבוה יותר מהממוצע", לדבריו, "התוצאה - משפחות מבוססות, ובעיקר אלה שנוסעים לחו"ל, יוכלו לשוב ולהרשות לעצמם לקנות בחו"ל במחירים זולים להכעיס. מי שישלם את המחיר הכבד ביותר יהיו השכבות החלשות".

כל צד בוויכוח טוען שאם תתקבל עמדת הצד השני, התוצאה תהיה גידול באבטלה. גבאי מזהיר כי אם המכסים על ייבוא מסין לא יועלו בחזרה, "אלפי עובדים, רובם מהפריפריה, ייזרקו לאבטלה, וזאת בנוסף לכ-9,000 עובדי טקסטיל, שכבר פוטרו בענף מאז שנת 1998, כשנכנס תהליך החשיפה להילוך גבוה".

לעומת זאת, מזהיר שוסטק כי "העלאת מכסים שתוביל לעליית מחירים ולצמצום פעילות, תפגע קודם כל בעובדים העוסקים בשיווק, מכירה, לוגיסטיקה ועיצוב בענף הטקסטיל. על פי הערכות שונות, מדובר במאות ואפילו באלפי עובדים, שעלולים לאבד את מקום עבודתם. אין כל טעם או הגיון כלכלי להעדיף פיטורי עובד אחד על פני עובד אחר".

מה גם, מוסיף שוסטק, כי פיטורי העובדים האלה, "לא ייצרו במקביל מקומות תעסוקה חלופיים לעובדים אחרים, בשל עלויות השכר הגבוהות בישראל. בפועל יוסטו קווי הייצור מהמזרח הרחוק לתורכיה, ספרד ופורטוגל, בהן עלויות הייצור נמוכות בהרבה מאלה שבישראל".

בנייר עמדה של איגוד תעשיות הטקסטיל, שגובש לקראת הדיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת על המשך הייבוא מסין, צויין כי 25%-15% ממפעלי הטקסטיל בארץ ספגו ירידה של 80%-50% מהמכירות לשוק המקומי, בשל הייבוא מהמזרח הרחוק. כתוצאה, הם צמצמו את מצבת כוח האדם שלהם בשיעורים של 30%-15%. תהליך החשיפה, נטען בנייר העמדה, הביא לגידול בהיקף הייבוא של מוצרי טקסטיל מסין מ-10 מיליון דולר ב-1998, ל-134 מיליון דולר ב-2001.

"במידה שהממשלה תחליט על הטלת מכסים ו/או על הטלת מכסות על הייבוא מסין, מרבית המפעלים יגדילו את תפוקתם לשוק המקומי. בעקבות כך, יחזרו למצבות כוח האדם שהיו בתחילת שנת 2001", נכתב, "המשמעות - פתיחה של מאות מקומות עבודה חדשים, שנסגרו בעבר".

באיגוד לשכות המסחר גם יודעים לשלוף נתונים. "מאז החל תהליך החשיפה, פחתו נומינלית המחירים הסיטונאים של מוצרי ההלבשה בייצור מקומי, בשיעור מצטבר של 21%. באותה תקופה, עלה מדד המחירים הסיטונאיים בכ-64% - פער של 85%", צויין בנייר העמדה שלהם, "הוזלות אלו הביאו לחיסכון שנע בין 800 ל-1,100 שקל בממוצע לשנה לכל משק בית בישראל, וסייעו בהאטת קצב האינפלציה במשק".

מאז 1995, נטען עוד, גדל מספר השכירים המועסקים במסחר בענף ההלבשה והטקסטיל בכ-30%, ל-23 אלף. אם מוסיפים את העצמאיים העוסקים בתחום, מגיע המספר לכ-31 אלף.

הטיעון המרכזי של גבאי הוא שכללי המשחק אינם הוגנים: אם הממשלה מתערבת בהחלטות עסקיות של התעשיינים, הוא מסביר, אז עליה לשאת בתוצאות. "פה בארץ מכתיבים לי שכר מינימום. ושלא יהיו אי הבנות - אני תומך בשכר מינימום. אבל ברגע שמתערבים לי בשיקולי הפירמה, צריכים לתת לי הגנה. במקום זה, הפכו את ישראל לפח הזבל של כל העולם".

גבאי אינו מתרגש מאזהרות על אינפלציה, כתוצאה מהעלאת המכסים. "ליצרני האופנה יש רווחים כל-כך גדולים, שהם יכולים לספוג את זה בלי להעלות מחירים", הוא מציג את עמדתו, ושואל מדוע חייבת ישראל להיות יותר קדושה מהאפיפיור. "אנחנו המדינה היחידה בעולם שמאפשרת ייבוא מסין ללא הגבלות כמותיות בשיעורי מכס כל-כך נמוכים. הסינים גובים מכסים הרבה יותר גבוהים על ייבוא מישראל. אני לא אומר שצריך לחזור לאיפה שהיינו ב-1991. בעיקרון תמכתי בתהליך החשיפה, אבל רק עד שנת 1998. את התהליך היו צריכים לעצור שם, ולא להמשיך איתו".

טובת הישראלים או התורכים?

רשת קסטרו כבר העבירה 75% מהייצור שלה לסין, הודו, איטליה וספרד. "אם לא היינו מייצרים בחו"ל, לא היינו קיימים היום", פוסק מנכ"ל הרשת, גבי רוטר, המכהן גם כיו"ר פורום יצרני האופנה באיגוד לשכות המסחר. מאז 1997, עלה מספר העובדים בקסטרו מ-450 ל-1,000. "היום רוב העובדים שלי הם ברמה הרבה יותר גבוהה", מספר רוטר, "מה שבא לידי ביטוי בשכרם. אם השכר הממוצע אצלינו היא 6,500 שקל לחודש ב-1997, היום השכר עומד על 11,500 שקל".

בניגוד לטענות תעשייני הטקסטיל, קובע רוטר חד-משמעית כי "העלאת המכסים תביא לעליית מחירים. ושלא ישלו את עצמם: אם יועלו המיסים על ייבוא מסין, אז המפעלים שלנו יעברו לתורכיה - לא לישראל - כי שם עדיין יותר זול לייצר".

"גלובס": איך אתה משיב לטענה שישראל ליברלית יותר מכל מדינה אחרת בעולם, בכל הקשור לייבוא מסין?

רוטר: "שטויות במיץ עגבניות. כל מדינה קובעת לעצמה איפה כדאי לה לוותר ואיפה לא. הסינים עדיין קונים אצלנו יותר ממה שאנחנו קונים אצלם, ולכן חשוב לנו לשמור על יחסי סחר טובים איתם. בארץ שלנו, הרי, לא גדלים דורות חדשים של תופרות. חוץ מזה, סין נכנסה השנה לארגון הסחר העולמי, דבר שיחייב אותה להוריד מכסים בצורה דרסטית".

התעשיינים טוענים שאתם יכולים לספוג עלייה במכסים, כי יש לכם מרווחים כל-כך גדולים.

"המרווחים אצלנו כאילו גבוהים, אבל גם ההוצאות אצלנו גדולות".

עד סוף השנה, יעמוד מספר העובדים ברשת פוקס על 1,000 - עלייה של 25% לעומת סוף שנת 2001. ממכירות של 270 מיליון דולר ב-2001, צופה ויזל שהרשת "תעבור את ה-300 מיליון דולר השנה". הרשת העבירה במשך השנה 65% מהייצור שלה למזרח הרחוק, והיום רק 35% מהייצור מתבצע בארץ.

"בישראל אני עושה רק את הדברים שמחייבים תגובה מהירה", גורס ויזל, "אם יועלו המכסים על ייבוא מסין, הדבר לא ייצור אפילו מקום עבודה אחד חדש בארץ. בואי נניח שטריינינג לילד עולה 4 דולר בסין ו-8 דולר בארץ. אם יעלו את המכסים ב-20%, וזה יעלה 5 דולר בסין במקום 4 דולר, זאת עדיין לא סיבה לייצר את זה בארץ".

יתרה מכך, הוא מזהיר כי העלאת המכסים על ייבוא מסין עלולה לפגוע בתעסוקה של פועלי הייצור הבודדים שנשארו בארץ: "ברגע שיעלו את המכסים על ייבוא מסין, חלק מהייצור יעבור לתורכיה, ובגלל שתורכיה כל-כך קרובה, כבר לא נצטרך להחזיק קווי ייצור בארץ לצורך תגובה מהירה. כבר נעשה את הכל שם".

האם יש דרך אחרת לשמור על מקומות העבודה של פועלי הטקסטיל בישראל? גדליה גל, בעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת והיום יועץ פיננסי פרטי, סבור שכן. בנייר עמדה שהכין עבור איגוד לשכות המסחר, מציע גל להגדיל את הסיוע הממשלתי למפעלי טקסטיל בעלי תוחלת כלכלית באמצעות הקרן למפעלים במצוקה, לסבסד את שכר העובדים באופן זמני ולעודד שיתופי פעולה בין מפעלים קטנים. "ניתן ללמוד מן הדוגמא של תעשיית הריהוט האיטלקית", הוא כותב, "בה נעשים שיתופי פעולה שיווקים וניהוליים בין מפעלים קטנים, במטרה לחסוך בעלויות ולהתמודד עם התחרות בשוק".

במקום שהממשלה תשלם דמי אבטלה למפוטרי ענף הטקסטיל, מציע גלבוע מבגיר, "שתיקח את הכסף הזה ותסבסד את שכרם של העובדים. זה דבר שיכול להוריד באופן משמעותי את עלויות הייצור לתקופה זמנית, עד שהמדינה תשכיל להכשיר את העובדים האלה למקצועות אחרים".

לאה ליכט, מנהלת מינהל מוצרי צריכה במשרד התמ"ס, מסכימה כי סבסוד שכר הוא פתרון הולם לתקופת הביניים. "אבל בטווח הארוך, אין לנו עתיד בייצור, אלא אם כן מדובר בנישות. להערכתי, בעוד כמה שנים רוב הייצור יעבור לחו"ל, אבל המרכזים יישארו כאן. בכל זאת, יש לנו את המעצבים הכי טובים בעולם", היא מסכמת.