מותר הכבשים על הדרקון

"דרקון אדום". בימוי: ברט ראטנר; תסריט: טד טולי (עלפי ספר מאת תומס האריס); צילום: דנטה ספינוטי; מוסיקה: דני אלפמן; משתתפים: אדוארד נורטון, אנתוני הופקינס, רייף פיינס, אמילי ווטסון, מארי-לואיז פרקר, הארווי קייטל, פיליפ סימור הופמן. ארה"ב 2002.

אנתוני הופקינס שב אלינו בדמותו של חניבעל לקטר ("שתיקת הכבשים"). הסיפור דומה, אלא שבמקום ג'ודי פוסטר, הפעם עומד בראש צוות החקירה גבר - גרהם (אדוארד נורטון), שהיה זה שעצר וכלא את לקטר. גם כאן הוא נעזר בלקטר כדי ללכוד את "פיית השיניים" (הרוצח שמותיר על קורבנותיו סימני נשיכה).

אורי קליין ("הארץ") טוען, שלמרות שהסרט "אינו משתווה ל'שתיקת הכבשים', עדיין הוא "יצירה טובה והגונה בהרבה מסרט ההמשך" שלו. סצינות הפתיחה של הסרט, המתארות את ההיסטוריה המשותפת של גרהם ולקטר, הן במידה מסוימת הסצינות המעניינות ביותר בסרט, מכיוון שהן מעמידות את הדמויות המרכזיות שלו במצב קיומי סמלי, שמשליך על הסרט כולו".

פיינס מגלם את דמותו של פרנסיס דולרהייד, הרוצח הפסיכופת. הוא "משקיע בדמות עוצמה רגשית ניכרת, שמבקשת להעניק לדמות נפח רומנטי מיוסר ואפילו נוגע ללב", והוא "עושה זאת במיומנות מרשימה". לעומתו, הופקינס נראה כמי שמחקה את "הופעותיו בסרטים קודמים".

"'דרקון אדום' עובד כמותחן כמעט אלמנטרי... אין בו שום דבר חדש או מפתיע, להיפך, ודווקא משום כך אפשר להיענות לו באופן כמעט אוטומטי". תמונות הזוועה פחותות משהיו ב"שתיקת הכבשים" ו"אינן מצמררות באמת", והתוצאה הכללית: "מוצר קולנועי שיעדיו מוגבלים ביותר, אבל הוא מממש אותם בצורה מספקת למדי".

יהודה סתיו "ידיעות אחרונות") סבור, שהסרט מצליח "להחזיק אותנו במתח גבוה לכל אורכו". רמת הזוועה נמוכה משהיתה בסרטים הקודמים על לקטר, "הוא פחות מרתיע, יותר ידידותי, ולכן גם יותר מסוכן: אנחנו מתוודעים אל הצדדים האנושיים בדמותו של חניבעל, לומדים לאהוב אותו, ולשכוח שהוא בעצם רוצח מטורף שאוכל את בשר קורבנותיו".

את הצלחת הסרט מייחס סתיו לתסריט של טולי. הוא "יוצר מערכת יחסים מורכבת בין לקטר לגרהם, שמשמשת מרכז רגשי לנפתולי הדרמה. יותר מזה: סיפור המרדף אחר הרוצח הסדרתי לוקח אותנו למחוזות האפלים בנשמתו של גרהם, שבתוכם מקננת בת-דמותם של הרוצח ושל חניבעל גם יחד". וכך, למרות שהבימוי של ראטנר חסר את "הכוח ההיפנוטי" של ג'ונתן דמי שביים את "שתיקת הכבשים", עדיין סרטו מצליח "להותיר אותנו במתח גבוה". סתיו חותם בארבעה כוכבים.

קובי ניב ("זמן תל אביב") כותב, שהדמות המרכזית בסרט אינה לקטר, אלא גרהם. "כוחו המיוחד כמפענח מקרי רצח טמון ביכולתו להזדהות ולהיכנס לעורם של הרוצחים, ולפיכך לראות את המציאות דרך עיניהם ומתוך כך להביא ללכידתם".

הסרט מצליח אומנם במספר סצינות מצוינות "להביא לידי ביטוי מושלם את הרעיון העומד בבסיס הסיפור". מעבר לכך, הוא חסר "אינטגרציה מושלמת בין עלילת המתח לעלילת הנפש שהושגה ב'שתיקת הכבשים'".

דבורית שרגל ("רייטינג") בדעה שגם אם היחסים בין גרהם ללקטר אינם בלתי מעניינים, הרי שקשה להמיר אותם בקשרים שהיו בין הופקינס לג'ודי פוסטר, על המתח המיני ששרר ביניהם. נוסחת הסרט "כבר בוצעה" בסרטים הקודמים, וצריך היה "לשבור את הכלים כדי ליצור גורמי עניין חדשים". זה לא נעשה, ועל כן 2.5 כוכבים בלבד.

בקיצור: "שתיקת הכבשים" זה לא. לא מבחינת האיכות, וגם לא מבחינת הזוועה. ועדיין, מדובר ביצירה מספקת, מותחת מאוד ומשוחקת היטב.