ערבויות - רקע: איך שגלגל מסתובב

הערבויות של 1992 נולדו בנסיבות דומות להיום: המשק היה בעיצומו של מיתון מתמשך, לאחר האינפלציה התלת-ספרתית של שנות ה-80; נגיד בנק ישראל, מיכאל ברונו, הכביד את מדיניות הריבית; ממשלת ימין צרה, בראשות הליכוד, קירטעה לאחר פירוק ממשלת האחדות. הקש שעמד אז לשבור את גב המשק, היה הגל הגואה והלא צפוי של העלייה מברה"מ, בעקבות קריסת המשטר הקומוניסטי. העולים זרמו בקצב גדול מכושר הקליטה של ישראל. לא היה כסף אפילו לשכנם כראוי, שלא לדבר על מקורות פרנסה. השוני בין אז להיום, הוא הבדל של יום ולילה - בין הממשל היריב עד עוין של ג'ורג' בוש האב, לממשלו של ג'ורג' בוש הבן.

בראשות הממשלה עמד יצחק שמיר. הוא עשה הכל כדי למתוח את החבל ביחסים עם ארה"ב, וטירפד כל מאמץ מצידם לפתוח אופק מדיני, שיוביל להקמת מדינה פלשתינית. על רקע זה, הרעיון שעלה אצל שר האוצר, יצחק מודעי, בשלהי 1990, לבקש מארה"ב סיוע כלכלי נוסף, בצורת ערבויות להלוואות מבנקים אמריקניים, נראה ברגע ראשון דמיון פרוע. אפילו מודעי עצמו היסס אם בכלל ראוי להעלות אותו לדיון ציבורי.

מעמדו של מודעי בליכוד לא היה מרומם. המפלגה היתה קרועה ומסוכסכת בין מחנות שמיר, שרון ודוד לוי. ניצי גוש חירות ארבו למודעי, שהיה במלחמה על הנהגת גוש הליברלים עם גדעון פת. דן תיכון, כלכלן ובעיקר חבר, היה מהבודדים שאיתם יכל מודעי לחלוק סוד, בלי חשש שיתקעו סכין בגבו.

תיכון היה מרכז הקואליציה בוועדת הכספים. שיחתם התקיימה במזנון הכנסת. מודעי שאל: "האם לבקש ערבויות לקליטת העלייה?" ואם כן, "אז כמה?" תיכון השיב בלי היסוס: "לך על זה, ולא פחות מ-10 מיליארד דולר".

מודעי נבהל מהסכום. הוא אמר: "החבר'ה בממשלה יהרגו אותי. יגידו שאני משוגע, שחולם חלומות". תיכון לא נרתע. הוא דחק במודעי לנסוע לוושינגטון, ולבקש.

בשובו נערכו לו בממשלה ובכנסת קבלות פנים רותחות. לא עזרו טיעוניו שמדובר ב"כסף טוב", שמן על גלגלי המשק, שייכנס לתקציב המדינה, וכמעט יכפיל את הסיוע האמריקני. כל מבקרי מודעי היו בטוחים, שהוא מהמר, והסכום הדמיוני לא יתקבל לעולם. איזה סיבה יש בכלל לאמריקנים לתת ערבויות? התקלסו בו מעל כל במה כל הצמאים לדמו.

מודעי חזר לתיכון, וכמעט נזף בו במזנון הח"כים. "הטעית אותי", אמר לו, "הסכום שלך באמת נראה בשמיים, ואני הולך עליו, וסתם מתבזה".

תיכון ביקש להרגיעו. "תאר לך", אמר למודעי, "שאני מייצג קליינט יהודי מאמריקה, שלא מזמן ביקש ממני לעזור לו לקנות את משכן הכנסת בחצי מיליארד דולר. זו דרכו לסייע לשיקום כלכלת ישראל. פניתי לממשלה פעם, פעמיים ושלוש, וזרקו אותי. אמרו שחבל על הזמן. נכס לאומי לא מוכרים. לא ויתרתי, ולאחר הפעם החמישית, נשלחתי להתמקח על המחיר עם החשב הכללי".

מודעי נפעם. איך זה שהוא, שר האוצר, לא שמע על ההצעה? תיכון חייך. "לא שמעת, כי זה לא קרה, אבל התהליך קיים בטבע האדם. מה שנראה בהתחלה חלום, מתחיל לחלחל אם אתה מתעקש עליו, ובסוף נהפך למציאות שמתרגלים אליה".

המלכוד האמיתי נחשף, כשממשל בוש לא דחה על הסף את בקשת הערבויות, אלא הסכים לשקול אותה כמנוף לחיבור ממשלת שמיר לתהליך שלום עם הפלשתינים.

הסוף ידוע: בסתיו 1991 הלך שמיר לוועידת מדריד כמי שכפאו שד. בעקבותיה, החל בוושינגטון התהליך המדיני, שגרר את קריסת ממשלת הליכוד. שלוש סיעות הימין פרשו מהקואליציה עד ראשית 1992. צומת תחילה, ואחריה מולדת והתחייה. הרוב של הממשלה אבד, הבחירות הוקדמו, ויצחק רבין עלה לשלטון בראש ממשלת העבודה, בדיוק לפי התרחיש של בוש ובייקר.

התגמול לא איחר לבוא. בעיצומו של המסע המסורתי לארה"ב כראש ממשלה בפעם השנייה, נקרא רבין בטלפון דחוף לאחוזת הנופש של משפחת הנשיא בוש בקני-בנקרופט שבמדינת מיין. רבין לא ידע מדוע הוזעק לשם, והופתע להיווכח שהוזמן לטקס החתימה על הסכם קבלת הערבויות. איש מיועציו לא היה לצידו. בפמליה הישראלית גם לא היה אפילו יועץ כלכלי אחד.

רבין עצמו לא האמין עד אותו רגע, שישראל תקבל את הערבויות. הוא מיהר לחתום, לפני שמישהו יתחרט, בלי לרדת לפרטי ההסכם. בוש אמנם לא זז מהתנאי הראשוני לנכות מסכום הערבויות כל השקעה ישראלית נוספת בהתנחלויות. אבל לרבין לא היה אכפת. הוא התכוון להקפיא את כל הבנייה בשטחים.

הערבויות ניתנו בחמש מנות שנתיות, שני מיליארד דולר בשנה. המכבש הפוליטי הפך מנוף, שסייע בקליטת עולי ברה"מ לשעבר, ותרם לצמיחה בתקופת ממשלת רבין.

את פירות החזון של מודעי, קטף שר האוצר הבא, אברהם שוחט. עכשיו מבקש לחזור על הפטנט יורשו של שוחט, השר סילבן שלום, מי שהחל את דרכו הפוליטית כעוזר אישי של שר האוצר מודעי.

בתקופת משבר הערבויות, כבר היה שלום יו"ר חברת החשמל, במינוי של מודעי שהותיר אותו בקרבת השר כאחד מתומכיו בשעותיו הקשות. היום הוא ממשיך את דרכו.

איך שגלגל מסתובב.