הגזענות כפי שלימדו את בתי

האם ספרי-הלימוד הפלסטיניים באמת מציגים את הישראלים באור שלילי יותר מכפי שהפלסטינים מוצגים בספרים שלנו? האם הספרים הישראליים אכן נקיים מסטראוטיפים ישנים? ואיפה עובר הקו הירוק בכל ספר? מחקר חדש, של ד"ר רות פירר ופרופ' סמי אדואן, מבקש להפריך כמה הנחות מקובלות

"חינוך זה פוליטיקה, בכל מקום. חקרתי את החינוך לא רק פה, אלא גם בבריטניה ובארצות-הברית; חינוך זה תמיד פוליטיקה, ומי שלא מאמין בדברים האלה, יש בו מידה של נאיביות. זה כולל את מטרות החינוך, ספרי-הלימוד, תוכניות הלימודים, הפוקוס. אם בארץ מסוימת מלמדים אתנוצנטריות, כלומר רק על עצמם - בעצם מבטלים את כל האחרים.

"מערכת החינוך של מדינת ישראל היא אתנוצנטרית. היא היתה יכולה להצטמצם וליצור איזשהו מרחב לנושאים אחרים מלבד 'אנחנו ועצמנו'. מכיוון שהדבר לא נעשה, אין פה מידה של סובלנות. אין פה תפיסה גלובלית, אין תפיסת שלום עם בני-אדם אחרים. התפיסה האתנוצנטרית מובילה תמיד, בסופו של דבר, לתרבות של מלחמה. אלה דברים קשים, והם פוליטיים מעצם הגדרתם".

הדוברת היא ד"ר רות פירר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות פרסמה פירר ספרים ומחקרים רבים, שבהם העבירה ביקורת קשה על מערכת החינוך של מדינת ישראל, ובעיקר על ספרי-הלימוד שבאמצעותם היא מעבירה את מסריה.

מחקרה האחרון, שעתיד להתפרסם בחודש הבא בגרמניה, צפוי ליצור סערה לא קטנה. הוא נערך יחד עם פרופ' סמי אדואן מאוניברסיטת בית-לחם - זיווג שאינו שכיח בימים אלה - והוא עוסק בנושא טעון במיוחד: השוואה בין ספריהלימוד הישראליים לבין ספרי-הלימוד של הרשות הפלסטינית - אותם ספרים שכאשר נכנסו לשימוש, לפני כשנתיים, עוררו בארץ קולות רמים של מחאה (לפני-כן השתמשו בשטחים רק בספרים מצריים וירדניים).

ממחקרה של פירר (ראו מסגרת) עולה שספרי-הלימוד של מדינת ישראל אינם מכינים את התלמידים למציאות שבה אנו חיים. הספרים אינם מעניקים לאזרחים הצעירים כלים מעשיים, שינחו אותם כיצד יש לפעול לשינוי בדרכים בלתי אלימות. היא טוענת שלא ניתן הסבר למצבם של הפליטים הפלסטינים, ובנוסף מקבלים הילדים סטראוטיפים של פלסטינים כפרימיטיביים, חלשים ופחדנים.

הסטראוטיפים האלה טבועים עמוק בתוך הנראטיב, אומרת פירר, ומי שאיננו מצויד בכלים המתאימים איננו יכול להבחין בהם. ממחקריה ניתן להסיק שהרעות החולות של החברה הישראלית היום - אלה הפירות הבאושים שהצמיחו ספרי הלימוד שלנו. "הרגשתי כבר מזמן שמה שקורה פה היום עומד לקרות", היא אומרת.

הספרים שלנו גרועים מאלה של הפלסטינים?

"אנחנו הרבה יותר מתקדמים בהמון דברים, אבל לא נכון לקפוץ למסקנה שאנחנו צדיקים גמורים והם רשעים גמורים".

אין אנשים אחרים

ספרי-לימוד - ועם זאת מסכימים עם פירר מומחים רבים בעולם - מהווים תשתית לתפיסות-העולם של החברה שבה הם נלמדים, ובו-בזמן הם מהווים גם מראה לתפיסות האלה. זה נכון גם לגבי ספרים ישראליים, וזה נכון לגבי פלסטיניים.

כאשר התפרסמו הספרים של הרשות הפלסטינית, נטען כלפיהם שהם מחנכים את הדור הצעיר שם לאנטישמיות. לפני כחצי שנה הוזמנה פירר לדיון בוועדת כנסת שעסקה בנושא, בראשות חבר הכנסת זבולון אורלב. הטענות לגבי תוכן הספרים, היא טוענת, התבססו על מחקר של ה-Center for Monitoring the Impact of Peace CMIP), ארגון ימני הפועל בארצות-הברית ובישראל), והוא שסיפק את האינפורמציה לוועדה.

"זבולון אורלב הכין לנו דפים מראש, שם היה ברור שהכיוון הוא לקבל את העמדה של ה-CMIP" אומרת פירר. "המסמכים שפרסמה הוועדה בנושא היו דומים, עם מעט מאוד ממה שאני אמרתי, וכל האחרים שהיו שם איכשהו התיישרו סביב העניין. חוץ מהאי-נעימות זה היה לחלוטין מיותר שהלכתי לשם, כי הוועדה היתה תפורה לחלוטין מהתחלה ועד הסוף מבחינה פוליטית".

ניסית להעלות את הדברים הללו בוועדה?

"שאלתי אותם: אם דנים בספרי-הלימוד של הרשות הפלסטינית, מדוע לא מזמינים מישהו מהם? התשובה של חבר הכנסת אורלב היתה, 'הוא אויב ואנחנו לא מזמינים אותו'. ניסיתי לומר את דעתי על מה שראוי לעשות, ניסיתי להביא את מסקנות המחקר שלנו, אבל אורלב צעק עליי פעמיים או שלוש והפסיק אותי, ואפילו הציע לי לעזוב את החדר בתואנה שאני פוליטית".

מעבר לטענותיה לגבי סתימת פיות, פירר אומרת כי החומר שעיינה בו הוועדה היה חלקי, שכן, הנושא נחקר לא רק על-ידי CMIP, אלא גם על-ידי גורמים אחרים, כמו חוקרים אמריקנים וגרמנים. "היתה, למשל, הסכמה בין כל החוקרים שבספרי-הלימוד הפלסטינים כמעט שלא מופיעים סטראוטיפים, אולם העיקר הוא שאי-אפשר להעביר ביקורת מבלי להסתכל לכיוון שלנו. טענתי שיש לשאול איך המצב אצלנו - האם הוא נפלא ואין מה להעביר ביקורת עליו, או שאולי יש שני צדדים לטנגו הזה".

יש לך רק ביקורת על ספרי-הלימוד הישראליים?

"לגיטימציה לחינוך פטריוטי יש לי. זה קיים, זה חיוני, זה טבעי וזה הכרחי. גם אני חינכתי את ילדיי להיות נאמנים למשפחה. זה מובן מאליו וזה נמצא בכל העולם כחלק מההוויה האנושית. אבל מהם המינונים? יש הבדל בין פטריוט לשוביניסט, שזה כבר משהו אחר. אם המינון גדול מדי ותופס כל חלקה, לא נשאר מקום לשום דבר אחר. אני רוצה לבוא ולומר: הדברים שנעשו פה מובנים לי לחלוטין, כי לא כל מדינה מביאה פליטים מכל-כך הרבה מדינות. הרקע ההיסטורי ברור, ואני לא בעמדה של האשמה. אני רק חושבת שאפשר היה להצטמצם במינון".

מה לא כלול בספרים?

"בארץ הזו היו גם אנשים אחרים. אבל בספרי-הלימוד הישראליים, האוכלוסייה שגרה פה קודם כמעט לא מוזכרת. ישנם מספר כפרים ויישובים שהיו פה והוסרו מהמפה, אבל ברוב הספרים לא הולכים בעקבות הפליטים. תופעת הפליטים של אחרי 1967 כמעט לא מוזכרת. מה קרה לפליטים שהצטרפו למחנות הפליטים מ-1948? לא מוזכר דבר על התפוצה הפלסטינית - כמה הם, מה הבעייתיות של זה, אין אינפורמציה שהמורה יכול לעבוד איתה ולהתייחס אליה. וזו בעיה, כי גם המורים וגם התלמידים משתמשים בספרי-הלימוד כמקור.

"בתוכנו יושב מיעוט שמהווה כיום כמעט 20%. אין לנו בספרי-הלימוד מספיק אינפורמציה על מה מצבו ועל איך הוא חי, ולדעתי יש לתת מקום מכובד גם לצרכים של אחרים. בכל-זאת, למרות כל השירים, אנחנו לא 'עם לבדד ישכון'. כרגע, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דפוס מחשבה כזה. אנחנו לא שוכנים כל-כך לבד, כולנו יודעים בדיוק מה המצב. אז להגיד לעצמנו שאנחנו עם-סגולה ונפלאים, ובשם זה לעשות דברים לכל מיני אנשים אחרים, בעיניי זה לא רצפט".

עד כמה משפיעים כיום ספרי הלימוד על התנהגות התלמידים?

"לא חקרתי התנהגות, חקרתי טקסטים. המחקרים שלי מעידים על כך שרוב המורים משתמשים בטקסטים האלה. רוב המורים מרוויחים 4,000-3,000 שקל בחודש, ואי-אפשר לצפות מהם שיעשו מחקר היסטורי, או איזשהו מחקר בכלל. הם משתמשים בטקסטים האלה, ולפיהם מחברים את בחינות הבגרות. התלמידים לומדים אותם בעל-פה גם בשיעורים וגם לקראת בחינות הבגרות. לכן הספרים הם אחד הדברים, אומנם לא היחיד, שמעצבים עמדות של אנשים צעירים. משרד החינוך מאשר את הספרים האלה, ולפיכך הספרים מביעים את העמדה שלו יותר מאשר ההכרזות הגבוהות והיפות שהוא מוציא".

ללמד אי-אלימות

לפי פירר, העומדת כיום בראש הפורום לחינוך לשלום במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, תפיסת העולם המוטמעת בספרי הלימוד היא של קבלה ושל הימנעות מביקורת. "יש איזשהו דימוי של ישראלי - הישראלי שאליו אנחנו שואפים", היא אומרת. "הילד הטוב, התלמיד הטוב, האזרח הטוב, שאמורים להיות תוצר של מערכת החינוך. זה מישהו שרואה את עצמו כחלק מהקולקטיב, מישהו שמסכים עם הדברים, שאין לו עמדת ביקורת חריפה כלפי המדינה והרשויות. מישהו שגם לא יודע כל-כך הרבה.

"זה אדם שאין לו תחושה שהוא יכול לשנות בכוחות עצמו. הוא משלם מסים, הולך לקלפי, דובר אמת, הולך לצבא, מכניס משכורת, מקים משפחה. בסך-הכול, אלה ערכים זעיר-בורגניים שאפשר למצוא בכל מקום, בכל מדינה. אבל זה לא בדיוק האזרח האוטונומי, החושב, המשנה, בונה העתיד, שקורא מתוך עמדה ביקורתית".

אז מערכת החינוך מגדלת אזרחים צייתנים?

"כן. בספרי-הלימוד באזרחות יש פרק העוסק בממשלה ובבחירות. אומנם יש ספר-לימוד חדש לאזרחות, הבנוי על לימוד תפיסת הקונפליקט, אבל משתמשים בו מעט מאוד. כרגע אי-אפשר למצוא בספרי-הלימוד פרקים על כך שיש במדינת ישראל אליטות, שבמידה רבה מאוד סוגרות דברים בינן לבין עצמן. יש אליטות פוליטיות, חברתיות וכספיות, והנציגים שלהן מרשתים את כל עמדות הכוח. אני לא מצאתי איפה זה כתוב".

ובספרי-לימוד במדינות אחרות זה כתוב?

"בספרי-לימוד אמריקניים יש דגש חזק על חינוך ללובינג, להתארגנות של אזרחים לתנועות מחאה. פשוט מלמדים אותם איך להיאבק בצורה בלתי אלימה בחיי היומיום, כדי לעשות שינויים. דבר כזה לא נלמד אצלנו בארץ. אם לא נלמד את עצמנו לפעול בדרך בלתי אלימה, אז מה שיקרה הוא, וזה קורה למעשה, שאנשים עולים על הגבעות ועושים דברים אלימים. לפעמים קוראים להם 'נערים', ולפעמים בשמות אחרים.

"אם לא נותנים לאנשים צעירים דרכים לפעול, או מלמדים אותם מה שאנחנו קוראים 'סרבנות בלתי אלימה', הסרבנות נעשית אלימה. אם היא לא מתועלת, היא פורצת החוצה כמו לבה. את התוצאות אנחנו רואים יומיום, בכל מה שקורה סביבנו. אנחנו מתלוננים הרבה, אבל כמה מאיתנו באמת עושים משהו? מעט מאוד".

ציבור לכוד

פירר מגדירה עצמה כמי שפועלת למען תיקון העולם. בתחילת דרכה פעלה למען עדות המזרח - הן בנושא הסרת הסטראוטיפים מספרי-הלימוד והן בהחזרתן של חגיגות המימונה. בזמנו הותקפה על-ידי גורמים שתהו מדוע היא, האשכנזייה, פועלת למען זכויותיהן של עדות המזרח ותדמיתן.

פירר הגיעה לישראל כבת למשפחת עקורים משטוטגרט, ומהרגע הראשון בבית-הספר, היא מספרת, לא אהבה את ההתייחסות המתנשאת אליה. שמה הלועזי שונה לשם עברי, והיא נשלחה הביתה כדי להגיד לאבא שיארגן לעצמו כרטיס-חבר בהסתדרות. למרות שבילתה את ילדותה כילדת-מעברות, היתה תלמידה מבריקה, מה שהוביל אותה למשרת הוראה בגימנסיה העברית בירושלים, ולאחר-מכן לרכישת תואר דוקטור בהיסטוריה וחינוך. במהלך השנים פרסמה מחקרים רבים, וכן שני ספרים. ספרה הראשון נקרא "סוכנים של החינוך הציוני" (1985), ובו בדקה איך התפתח החינוך הציוני בספרי-הלימוד ותוכניות-הלימוד.

לאחר המאבק למען עדות המזרח, פנתה פירר לפעילות בנושאי חינוך לדו-קיום. בתחילת פעילותה עסקה בעניינם של הערבים אזרחי ישראל, ולאחר-מכן החלה לפעול למען חינוך לשלום בין היהודים הישראלים לבין הפלסטינים. הצעתה להקמת יחידה לפרויקטים לחינוך לשלום נדחתה, לדבריה, על-ידי בית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. כנגד זאת, התקבלה ההצעה על-ידי מכון טרומן באותה אוניברסיטה, ושם גם הוקמה היחידה.

"בלי חינוך של המונים", היא אומרת, "אין סיכוי לשינוי אמיתי. והמקום היחיד שבו אפשר לעשות שינוי בהיקף גדול הוא לא עמותה פה ועמותה שם, אלא ברמת בתי-הספר. רוב הילדים לכודים שם להרבה מאוד שנים. זה ציבור לכוד, שאנחנו יכולים לעבוד איתו. וכמו שעבדו בשביל לקלקל את השורה ולפתח אגוצנטריות, גאווה עצמית, שנאה או בוז לזולת - גם למסר הפוך יש סיכוי להצליח. אנחנו כבר מכינים את התוכניות לדברים האלה. כרגע אני כותבת, יחד עם פרופסור פלסטיני, ספר-לימוד לכיתה ד'. אנחנו רוצים להתחיל בכיתות הנמוכות".

למה יחד עם פרופסור פלסטיני?

"אני חושבת שיש קונצנזוס במדינת ישראל, שהקונפליקט הזה צריך להיגמר באיזשהו שלב. אפילו היותר קיצוניים רוצים שזה ייגמר, ומדברים, לפחות מדברים על חזרה לאיזשהו מצב של נורמליזציה. דעות כאלה נשמעות גם בצד הפלסטיני. כל אחד, כמובן, מתכוון לדברים אחרים ומתנה את זה אחרת, אבל מדברים על כך שנצטרך לפתוח עידן אחר, שבו בני-אדם יפסיקו לרצוח זה את זה, ושילדים משני הצדדים לא יישחטו.

"אני יודעת שלא יאהבו שאני אומרת 'משני הצדדים', כי אנשים רוצים הבדלים ברורים: אצלנו נשחטים ואצלם נהרגים בשוגג. אבל כדאי לזכור שאם אנחנו רוצים ליצור קשר עם אנשים אחרים, יש לקחת בחשבון את הדרך שבה הם רואים את הדברים, וחשוב שהם יבינו איך אנחנו רואים את הדברים. אחרת, אני לא כל-כך רואה אפשרות של דיאלוג בין שני בני-אדם, קבוצות או לאומים.

"כיוון שזה המצב, כולנו יודעים שצריכה להיות פעילות הכנה - ריפוי או סוציאליזציה - כדי לאפשר מעבר מתקופה של לוחמה ושפיכות-דמים לתקופה נורמלית. את זה צריך לעשות, כפי שאמרתי, בדרך של חינוך המונים. ולכן אני כותבת כעת ספר, יחד עם הפרופסור הפלסטיני, שיוכל להיכנס לבתי-ספר פלסטיניים וישראליים, שגם הם יוכלו לקבל. זו אחת הסיבות לכך שאני עובדת עם פלסטינים".

זה לא קצת נאיבי?

"אני לא פועלת רק בתוך מושגים גבוהים של אהבת האדם - אבל אני גם לא צינית לגביהם, כי אני מאוד מאמינה בהם. אני מסתכלת גם על אינטרסים. זה אינטרס שלנו לפתור את הבעיה, כי אנשים מנוכרים הם לא אנשים ידידותיים. אנחנו, כרוב השליט, רואים את התוצאות, ולכן אני חושבת שהמצב הזה לא טוב ליהודים".

אנחנו חברה דמוקרטית, שעשויה להיות פתוחה לניסיונות שכאלה. אבל מי יקשיב ומי יהיה מוכן בכלל לנסות את הספרים האלה בצד השני?

"הם מגדלים אנשים הרבה יותר צייתנים מאיתנו, בגדול, לפחות בהשוואה לאוכלוסייה בבתי-הספר הממלכתיים. אני מודעת לכך שיש הבדלים מאוד גדולים, וצריך לזכור שחינוך הוא תהליך של הרבה מאוד שנים. אבל מישהו צריך להתחיל בו. גם אם אנחנו מתחילים בדור שלנו, עדיין אני חוששת שהילדים שלנו לא יראו את הרווחה. הם יצטרכו לחיות עוד דור או אפילו כמה דורות בתוך התהליך הזה. זה אחד הדברים שקשים בחינוך. אנשי חינוך יודעים שתהליכים הם מאוד ממושכים ושלא רואים את התוצאות מיד. פוליטיקאים לא מבינים את זה".

במצב היום, למה שישקיעו בפרויקטים לחינוך לשלום?

"האינטרס שלנו הוא שכנים ליברלים, פתוחים, גמישים ודמוקרטים מהעבר השני של הגדר, ואם חלק מהם גר בתוכנו, שגם הם יהיו כאלה. אני לא חושבת שעל העניין הזה יש מחלוקת במדינת ישראל. אם זה האינטרס הקיומי שלי, אני שואלת את עצמי מה אני יכולה לעשות בשביל לקדם את האינטרס של הקולקטיב שבו אני נמצאת - ואלה הדברים שאני חושבת שאני יכולה לעשות.

"בסופו של עניין, רק בחינוך יש לנו איזשהו סיכוי. אם לא נחנך, אם לא נשקיע בדבר הזה - אני חושבת שאנחנו מוותרים על כל העניין מראש".

צרו איתנו קשר *5988