פגענו בך? שלם קנס, אחר-כך נדבר

הקשר בין יעדי התקציב לבין סעיף 197 מקרי בהחלט. פחות מקרי הוא הקשר בין ההצעה לבין אלפי תביעות שהוגשו בקשר לתוכנית נתב"ג 2000 ולמיזמים גדולים אחרים. חסימת דרכם של התובעים לא תעשיר את הקופה הציבורית, אלא רק את היזמים, אשר התחייבו בהסכמי שיפוי לשלם את הפיצויים במקום ועדות התכנון.

הסדר התביעות לפי סעיף 197 הינו מקפח ממילא. תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים, במקום 7 שנים בתביעות אחרות. סעיף 200 לחוק זורע מכשולים רבים בדרכו של הנפגע. עתה נוסף מכשול חדש. בעלי קרקעות שנפגעו ייאלצו לגייס לעתים מאות אלפי שקלים לתשלום האגרה, כדי שוועדות התכנון תואלנה לשמוע את תביעתם.

אין עוד מקרה, שבו מוטלת, בהליך של ערר או ערעור, אגרה הנגזרת מסכום התביעה. אגב, בתביעה לפיצויים בשל הפקעת קרקע, משולמת אגרה בסכום של כ-800 שקל בלבד.

האוצר טען, כי תובעים נוהגים לנפח תביעות. אולם, מנגד, הוועדה המקומית נוהגת תמיד לזלזל בנפגעים. כמעט שלא זכור אימתי קיבלה ועדה מקומית תביעה לפיצויים, ולא אילצה את התובע לערור. בסופו של דבר, נקבע הפיצוי על-ידי ועדת הערר, הממנה שמאי מכריע, והפיצוי מבוסס על שיקולים מקצועיים.

וכדי לסתום את הגולל על תביעות הפיצויים, תהא לתיקון לחוק תחולה רטרואקטיבית. לא זו בלבד שוועדת הערר לא תתקבל ערר שלא שולמה עליו אגרה, אלא אף לא תדון בערר שהוגש לפני תחילת החוק, אם לא שולמה אגרה בעדו. וכך, יהפוך סעיף 197 לאפס.

הכותב מתמחה בתכנון ובנייה ויו"ר ועדת חקיקה: חוק מוניציפלי, תכנון ובנייה בלשכת עורכי הדין.