עוד לפני שנתייחס לפרק הבכורה של "מיי פירסט סוני", קשה שלא לומר כמה מילים על פריים הסיום שלו, זה שמזמין את הציבור להיכנס לפורום של הסדרה באתר האינטרנט של רשת, "בניהול פסיכולוגים מומחים". סליחה?! הלו, זה טלוויזיה?
מה חושבים לעצמם החברים בצידו האחר של המסך? זה עתה צפינו בפרק ראשון בסדרה, שחלק ניכר ממנה סובב סביב בגידות בחיי נישואין, ומיד יעלה עם ישראל על עכבריו ויפליג בווידויים באוזני הפסיכולוגים המומחים, ששכר לטובתו הזכיין?
כותב שורות אלה, כמו רוב האנשים הנשואים, אולי לא בטוח תמיד איך לכלכל את יחסיו עם זוגתו שתחיה. מה שכן, אני בטוח איך אני רוצה את היחסים שלי עם הטלוויזיה: היא שם על השידה, אני כאן על הספה (בעצם, זה רעיון לא רע גם לבני זוג), היא מראה לי תוכניות ואני בוחר אם לצפות, ולא תודה, אין לי שום צורך "לדבר על זה".
ואחרי התראפיה, בואו נדבר קצת על יורם חטב ודפנה רכטר, שני שחקני הטלוויזיה הטובים בישראל. טלוויזיה טובה היא אמנות שלעיתים נוטים לבלבל בינה לבין קולנוע או תיאטרון, אבל לא כל מי שיוצר על הבד או על הבמה, נראה טוב גם על המסך. האחים ברבש ("טירונות") ושחקני "מיי פירסט סוני" מספקים לצופים טלוויזיה מצוינת - מרתקת, מצחיקה, מטרידה ומגרה, עד שלא ברור מדוע משודרת הסדרה הזו רק שנה וחצי לאחר תום הפקתה.
פרק הבכורה של הסדרה הכיר לנו את משפחת לזר - האב המחזאי ה"תקוע" שמוצא פורקן, אם לא ביצירתו אז בנשים אחרות, האם ממוצא ארגנטינאי שסובלת או לא את "היעלמויותיו" של בעלה, ובתווך הילדים. בסדרה הזו יש הכל: מלחמת הקיום של בני הזוג, מלחמת שמאל-ימין, ומלחמה על החופש האישי ועל הרצון ליצור.
אם הקיץ הוא איזור הדמדומים של הטלוויזיה, הרי שהסתיו-חורף, עם "ראשון בדרמה", "בנות בראון" ועכשיו גם "מיי פירסט סוני", הוא חגיגה אמיתית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
