רק הדואר בא היום

כל זה, שלושה שבועות לפני הבחירות, באמצע הליך המונח בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ופחות מחודשיים לפני מינוי שר אחראי חדש. בכך מבטיח השר היוצא ריבלין, לעצמו ולחבריו בדואר, את סנדולו של השר הבא, תוך קביעת עתידו של שוק הדואר, בדרך שהם מעוניינים בה.

הפואנטה ב"רפורמה" של ריבלין - הקרויה "פתיחת שוק הדואר לתחרות" אך בפועל זהו היתר כללי לחלוקת דברי דואר תחת הוראות מגבילות - היא קודם כל חיסול התחרות הקיימת היום לרשות הדואר, בעיקר מ"מיזם הדואר החדש".

ריבלין מתאמץ

מאז נכנס לתפקידו, לפני כשנתיים, עבד השר על ההכרזה החגיגית לפתיחת שוק הדואר לתחרות. מכתבים באו והלכו, תוכניות נגנזו, אחרות נכתבו, החלטת ממשלה התקבלה, לחצים הופעלו מכל הצדדים, עובדים שבתו, בכירים פעלו - וריבלין הכין תוכנית "פתיחה", שיש האומרים כי מתאים לה יותר הכינוי "נעילה". יותר אנטי-רפורמה מרפורמה.

למונופול הדואר זה התאים. כל מה שהם רוצים, יש ברפורמה של ריבלין. כל מה שאינם אוהבים, נעלם ממנה. והכל תחת הכותרת "בשלב ראשון זה". מין פתיחת שוק שכזו, די מעוותת, הנוגדת את רוח החלטת הממשלה, תוך כדי ביצוע תרגיל פליק-פלאק לאחור, המבטל למעשה את כוח התחרות הקיימת היום לדואר, ושומר על רשות הדואר במעמד עוד יותר מונופוליסטי, לעוד כמה וכמה שנים. בדיוק מה שרצו החברים.

ריבלין התאמץ מאוד להתגבר על הקדמת הבחירות, שנפלה בהפתעה. עשרה חודשים תמימים ארך הבירור אצל היועץ המשפטי למשרד התקשורת, עו"ד ד"ר יזהר טל, סביב סידרת הטענות של "מיזם הדואר החדש". לפי הטענות, תוכנית ריבלין התכוונה לקחת מהמיזם, קודם כל, את מה שיש לו. והנה, ביום 17.11 התקבלה עמדתו הכתובה של היועץ, אשר דחתה את טענות המיזם ואפשרה לשר לפעול בהתאם לתוכניותיו.

זה היה כשלושה שבועות לפני שריבלין התייצב לדין הבוחר במרכז הליכוד, ובעיקר לדין החברים בסניף שלו, סניף ירושלים. לריבלין נפתח חלון הזדמנויות צר. מולו עמדה התנגדות מצד הממשלה, כפי שמצאה ביטוי במכתב של מנהל אגף התקציבים, אורי יוגב.

באמצע ספטמבר, כתב יוגב כי "בהתאם לרוח החלטת הממשלה, שכל גורמי הממשלה השונים מחויבים לה, ואשר נועדה לאפשר קיום תחרות בענף בו שולט מונופול, סבור אני כי אין לשלול כתב ההרשאה לחלוקת מכתבים של 'אביב יעל דרומה בע"מ'".

הכל היה מוכן. אבל אז, 15 ימים לפני היום הגדול במרכז הליכוד, פנתה אביב יעל דרומה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (הפ 1315/02) - ועצרה בחקירת בלמים את מלוא תנופתו של ריבלין.

תחושה של כוח ה מי יודע, אולי אם היה מצליח להכריז על סוג ה"פתיחה" הכל כך נוח לעובדי ולמנהלי הדואר, היה מצבו במרכז הליכוד טוב יותר. אולי יכול היה להתגאות, כמו השר לאיכות הסביבה, צחי הנגבי (80 מינויים במשרדו בקדנציה אחת), כי עשה משהו בשביל המדינה, או לפחות בשביל המרכז. אולי אז לא היה נסוג בזינוק לאחור למקום ה-37 ברשימת הליכוד.

אולי. אבל אם לומר את האמת, 4,000 עובדי רשות הדואר הם כמו כל עובדי התאגידים הממשלתיים הגדולים והמונופוליסטיים האחרים במשק. כמוהם עובדי ומנהלי חברת החשמל, רשות הנמלים, מקורות, רשות שדות התעופה ועוד. לכל שר ממונה הם נותנים תחושה של גוף פוליטי אדיר, שמתארגן כל-כולו לטובתו. וכל שר מתפתה להאמין שכך המצב.

לא פלא, שכל שרי התקשורת טרחו להציף, בתקווה, את רשות הדואר באנשיהם. לא מדובר רק במנהלים ובדירקטורים, אלא בסדרות מינויים. במקביל, הם טרחו לדחות כמה שאפשר את הרפורמה הנדרשת. כך היה עם לימור לבנת כשרת תקשורת, וגם אצל בנימין בן-אליעזר, שקדם לריבלין. שמאל או ימין, אנחנו איתכם.

ריבלין החליט ששום דבר לא ירתיע אותו, גם לא לוח הזמנים. אתמול, זמן קצר לפני שייפרד לשלום מעולם התקשורת, החליט לכפות את תוכניתו. הוא בחר ללכת ולהשאיר אותנו עם מונופול דואר בעל גירעונות אדירים, עתיר דיבורים ומאבקים פנימיים על תוכניות הבראה. גוף ששומר על רמת תעריפים גבוהה, ושמפעיל סבסוד צולב בין שירותים שהתעריפים בהם בפיקוח לבין אלה שמתקיימת בהם מידה של תחרות.

הנה דוגמא: בתוכנית החזרה לרווחיות, מדברת הרשות על הגדלת מקורות ההכנסה, ודורשת לייקר בכ-10% את מחיר הבול, שהוא תעריף משלוח מכתב רגיל בארץ. מכתבים רגילים, עליהם מודבקים בולים, הם שירות שניתן בעיקרו למגזר הפרטי. ייקור העלות לאנשים הפרטיים, מממן ויממן את הפחתת התעריפים למגזר העיסקי, שבוצעה על ידי הרשות במטרה להתחרות על תעריפי הדואר למגזר זה.

באוצר רוצים התייעלות

את שנת 1998, סיימה הרשות עם רווח של 70 מיליון שקל. ההערכה במשרד התקשורת ובאוצר היתה שהרווחיות גבוהה יותר. את השנה הנוכחית מסיימת הרשות עם גירעון צפוי של 70 מיליון שקל. עיקר ההפסד נובע מגיוס מסיבי של כוח אדם ומחשבון הוצאות פתוח, בעיקר בתקופתו של בן-אליעזר.

כחלק מתוכנית ההבראה, מופיעה דרישה של רשות הדואר לקצץ למחצית את התמלוגים, בסך 100 מיליון שקל, שמשלמת הרשות למדינה בגין הכנסות ושימוש בנכסים, ו"לעדכן" - מילה יפה להעלאה - תעריפים שבפיקוח.

בינתיים, מסרב האוצר לשני צעדים אלה. קודם כל, רוצים לראות שם צעדי התייעלות ניהוליים וביצועיים, כולל קיצוץ בגיוס עובדי חברות כוח אדם לביצוע עבודות שעובדי הרשות יכולים לבצע. אנשי האוצר גם רוצים לראות קיצוץ חד וברור של הנהלת הרשות, הכוללת קבוצה גדולה, גדולה מדי, של בכירים ופמליות.

כדי להוכיח שגם משרד התקשורת וגם הממשלה יודעים היטב את המצב, נצטט קטע אחד מדברי ההסבר להחלטת ממשלה "הגברת התחרות במשק - רפורמה בענף הדואר", מיום 30.7.2002:

"בשנים האחרונות, החלו ממשלות רבות בעולם ליישם ליברליזציה בענף הדואר, תוך שינוי מעמדן של רשויות הדואר והפיכתן לחברות ממשלתיות ציבוריות, ומתן היתרים למתחרים נוספים להיכנס לענף. הליברליזציה בענף הדואר בעולם המערבי הביאה להתייעלות ענפית, המתבטאת בשיפור הביצועים העסקיים של שירותי הדואר השונים, ולשיפור משמעותי בהיקפו ובאיכותו של השירות הניתן לציבור.

"כיום מרבית הפעילות בענף הדואר מתבצעת על ידי רשות הדואר. המבנה הארגוני הנוכחי של רשות הדואר מהווה חסם להתמודדות הרשות עם השינויים החלים בענף ויקשה על רשות הדואר לפעול בסביבה התחרותית המשתנה".

הפוך על הפוך

עד שנת 1987 ניתנו שירותי הדואר באמצעות משרד הדואר (אפילו שמעון פרס היה פעם שר הדואר), שהפך לחלק ממשרד התקשורת. ב-1986 נחקק חוק רשות הדואר, ובמארס 1987 - כמו שהיה מודרני אז וכנראה חזר להיות באופנה עכשיו - הוקמה "רשות הדואר". תאגיד סטטוטורי כבד, מסורבל ויקר, הכפוף, כדרכם של התאגידים הסטטוטוריים הכל כך בעייתיים, אך ורק לשר הממונה.

לרשות שלושה תחומי פעילות: תחום משלוח המכתבים, מברקים ודואר רשום, שבלעדיים לרשות ומחירי השירות בהם מפוקחים; תחום בנק הדואר, גם הוא מפוקח, בהיות הבנק אחראי יחיד על העברות כספים מהממשלה ואל הממשלה; ותחום השירותים בתחרות, כלומר משלוח חבילות, שליחים, בלדרות מאובטחת ודואר בינלאומי. בסך הכל, האחרון מהווה 20%-15% מפעילות הרשות.

לפני כמה שנים, הקימה הממשלה את "ועדת ברודט" לבחינת תחום הדואר. הוועדה מצאה שורת כשלים בפעילות הרשות, בין היתר חוסר יעילות, תעריפים גבוהים, סבסוד צולב המונע ומקשה על תחרות ועוד. הוועדה מצאה כי התחומים שבפיקוח נהנים מרווחיות גבוהה, בעוד שהתחום התחרותי גורם לרשות להפסדים, וכי זה המצב כבר שנים. כאשר ניתחו את הפעילויות, מצאו כי התעריפים המפוקחים גבוהים פי שלושה מהתעריפים שהיו אמורים להיות, כדי להבטיח רווח ברמת רווחיות מותרת לגוף מפוקח.

באוגוסט 1999 הוגשו ההמלצות. בעיקרן: פתיחה מלאה של השוק לתחרות, כניסה לצעדי התייעלות פנימית על ידי הפחתת תעריפים של 6% בשנה, ובמקביל ביצוע שינויים בתוך הרשות כדי לאפשר לה לשרוד ולהתחרות. בין היתר, תוך שינוי מעמד הרשות לחברה ממשלתית, על כל המשתמע מכך.

שלוש שנים הסתובבו ההמלצות מפה לשם, כאשר אנשי רשות הדואר, וחבורות המינויים, מפעילים לחצים כבדים על השרים המתחלפים. לבנת ובן-אליעזר לא העזו לגעת בנושא.

האוצר הבין שאם לא יפעל ולא יתפשר - כלום לא יזוז. אנשי המשרד הגיעו להבנה עם משרד התקשורת, להסכים להחלטת ממשלה על פתיחת השוק לתחרות, אבל לבצע את זה בשלבים, לאורך שנים. רק שאפילו זקני האוצר לא תיארו לעצמם שהמונח "בשלבים", אומר שקודם כל מפרקים את התחרות הקיימת - ובעתיד, נראה, אולי, בשלב הבא.

חסימת המתחרים

בתחילת 2001 הוקם מיזם הדואר החדש, התחברות עסקית של אביב יעל דרומה, ששמה המסחרי הוא אביב-שיגור, דפוס בארי ובר הפצה. אביב-שיגור היא בעלת מערך לוגיסטי של משאיות ורכבים קטנים המהווים צי גדול למשלוחים של דברי דואר, מכתבים וחבילות בכל חלקי הארץ.

דפוס בארי הוא בית הדפוס הגדול בישראל, המדפיס אצלו חלק גדול מהמעטפות של תאגידים גדולים במשק ומבצע מיון לפי קודים ספציפיים, מה שקרוי "דואר כמותי ממוין". בר הפצה היא חברה המעניקה שירותי משלוחי עיתונים ושבועונים, מה שקרוי פעילות "מבית לבית", כלומר מערך שליחים המגיעים לתיבה בודדת.

אביב-שיגור היא חברה פרטית בבעלות אליעזר פישמן, עו"ד אבי פישר, עו"ד חיים קרמר ועוד חברה פרטית ישראלי וזרה, דפוס בארי נמצא בשליטת קיבוץ בארי, ובר הפצה בשליטת עידו ברגמן ובועז דק.

המיזם פועל על סמך רשיון שניתן בשנת 1978, על ידי שר התקשורת דאז, מאיר עמית, ליעל אביב דרומה, או בשמה באותם הימים: חברת המוניות אלוף נהגי תל אביב בע"מ.

עמית, איש ד"ש, התכוון לפתוח את השוק לתחרות, ולכן העניק הרשאות מקבילות לחמישה גורמים שונים. עם השנים, נערכו מיזוגים בין הגופים, אחרים נעלמו מהשטח, ובפועל מחזיקה היום אביב-שיגור במרבית ההיתרים, המאפשרים לה "לאסוף, לקבל, להוביל ולמסור מכתבים". בפועל, מדובר בחלוקת מכתבים וחבילות, עם מעל 3,000 לקוחות קבועים ואלפי ממסרים ביום.

כחלק מקידום התחרות, החליט המשרד לאסוף את ההיתרים בני 25 השנה. הנימוק הרשמי: כוונה להחליפם בהיתר כללי. הנימוק החשוד: הם יקחו, ואלוהים יודע מתי יחזירו. אחת הטענות שהועלו כלפי הפועלים תחת ההיתרים, היתה שהם אינם עומדים בכל ההתחייבויות שנדרשו מהם בדרישות המקור. רק שעד היום אף אחד לא דרש מהם לעמוד בתנאי ההיתר. בין היתר, משרד התקשורת לא עמד על מימוש סעיף 3 בכתב ההרשאה, הקובע כי "המוביל ישלם למשרד התקשורת, בעד כל מכתב, סכום של 50 אגורות".

הקמת מיזם הדואר החדש וההתחברות של אביב-שיגור עם החברות האחרות, זעזעה את מצב השוק. הכוח החדש מאיים על ה"קצפת", על הדואר העסקי, המהווה כמחצית מהכנסות רשות הדואר - המתקרבות לכ-2 מיליארד שקל בשנה. זאת כאשר חלקו של הדואר העסקי הולך וגדל, לצד הצטמצמות הדואר הרגיל, קרי משלוח מכתבים ביתיים.

סיום מונופול הבזק, שהוריד למעשה את מחירי שיחות הטלפון, כניסת הטלפונים הניידים לשוק התקשורת ופלח הדואר האלקטרוני ההולך וגדל - כל אלו נגסו וינגסו עוד יותר בשוק הדואר הביתי - המעטפות המבויילות. במקביל, שוק דואר החבילות, כלומר שליחויות, כבר נפתח לפני כמה שנים לתחרות. מדובר במין תחרות כזו, בה רשות הדואר מצליחה לככב. ישנה טענה, בעיקר של איגוד לשכות המסחר ואיגודי הבלדרות, כי הורדת המחירים מצד הרשות היא תוצאות של הסבסוד הצולב.

הממשלה מחליטה

בסוף יולי השנה התקבלה החלטת הממשלה, ואלה עיקריה: הרשות תהיה לחברה ממשלתית; תחום הדואר ייפתח לתחרות באופן הדרגתי ומבוקר; ובמהלך שנת 2002 יינתנו היתרים שיאפשרו איסוף, העברה או מסירה של מכתב, ובלבד שמחיר המשלוח למכתב אינה יורדת מכפולת 4.5 ממחיר משלוח מכתב רגיל. השלב הבא של פתיחת השוק לתחרות, ילווה בביצוע עבודה כלכלית שתארך שנה, במסגרתה "ייבחן נטל השירות האוניברסלי על רשות הדואר ותיבחן ההצדקה, ככל שקיימת, להקמת קרן להשתתפות במימונו".

כמו כן, החליטה הממשלה להטיל על שר התקשורת להפחית את תעריפי הרשות ב-4% בממוצע, החל מתחילת 2003. בשנת 2004 יוטל מקדם התייעלות בשיעור שיקבע על ידי שר התקשורת ושר האוצר, ששניהם יהיו הממונים על החברה הממשלתית. כמו כן, קבעה הממשלה כי יש לגבש הסדרי פנסיה לעובדי הרשות, להטיל על רשות הדואר לסייע לביצוע ההחלטה וכי על שרי התקשורת והאוצר לבצע את תיקוני החקיקה הנדרשים.

בשלב זה, התחיל מיזם הדואר החדש בסבב לחצים משלו, שכלל גם פעילות לוביסטית אצל חברי הכנסת מוועדת הכלכלה. גם האוצר פתח בפעילות, אחרי שהתבררו לו התוכניות המשונות של משרד התקשורת.

רשות הדואר דרשה, קודם כל, לפני פתיחת השוק לתחרות, להפעיל פיקוח ואכיפה נוקשים כלפי "הגופים הפיראטיים" המבצעים חלוקת דואר, כפי שאמר יו"ר הרשות, יוסי שלי ("גלובס", 3.9.02). הוא הוסיף כי אסור לאפשר "לחברות המחפשות רווחים לרמוס בדרך זו ברגל גסה את שלטון החוק". בהופעתו בדיון בוועדת הכלכלה, שהתכנסה באותו ערב, דיבר שלי על הצורך לאפשר לו "תחרות הוגנת" בתחום הדואר.

נערכו כמה דיונים בוועדה. הממונה על ההגבלים העיסקיים, דרור שטרום, אמר: רוצים תחרות בדואר - תשאירו את המיזם. אחרת, אין גורם עסקי עם יכולת וניסיון שיוכל להתחרות ברשות הדואר.

אנשי המיזם לוחצים

במשרד התקשורת המשיכו בהכנות לרפורמה ששומרת על האינטרסים של אנשי הדואר, ובפועל מבקשת למשוך את ההיתרים שכבר ניתנו. במקביל, המשיכו אנשי המיזם, ובראשם אביב-שיגור, המנכ"ל שלה דורון יזרעאלי, ועו"ד יורם בונן ממשרד פישר, בחליפת המכתבים ליועץ המשפטי של משרד התקשורת. הם שטחו סידרה ארוכה של טענות, ביניהן טענה לזכות הקניינית של החברה. באמצע ספטמבר התקבל מכתבו של אורי יוגב, שתוכנו לעיל, ובו תמיכה בעמדת אביב-שיגור, לפיה אין לשלול את כתב ההרשאה שנמצא בידה.

וכל אותו הזמן, לא יכול היה שר התקשורת לממש את חלומו ולחתום על פתיחת שוק הדואר לתחרות. עד שהגיעה חוות דעתו של היועץ המשפטי למשרד, שאפשרה לו לבצע זאת. בדיוק אז הגיעה המרצת הפתיחה לבית המשפט המחוזי, והעסק נעצר שוב.

למרות הכל, אתמול התברר שאת ריבלין קשה לעצור. הבייבי שלו קודם לכל.

אביב-שיגור נמצאת בבעלות חלקית של חברה פרטית בשליטת אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס"