זכות העמידה במכרזים

לאור חוסר ההיענות, החליטה המדינה לפרסם מכרז נוסף, ללא ציון מחיר מינימום. הפעם הוגשו הצעות, ובסופו של הליך נמכר הנכס למשיבה 4. רק לאחר 15 חודשים, לאחר שמשיבה 4 שילמה את התמורה למדינה ולאחר שהשקיעה כספים בנכס, פנו הדיירים המוגנים בתביעה לבית המשפט המחוזי לביטול המכרז מחמת פגמים שנפלו בו.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה. בית המשפט העליון הפך את התוצאה על פיה. למרות הסכמת שופטי בית המשפט העליון בהתייחס לתוצאת הערעור, נחלקו השופטים באשר לדרך אלי התוצאה ובסוגיות הקשורות להשפעת השיהוי שאיפיין את צעדי הדיירים על גורל התביעה ולזכות העמידה בכל הנוגע למכרזים.

בנושא השיהוי - השופטת בייניש סברה שכוחה של טענה זו אינו עומד לה לדחיית תביעת הדיירים. לעומתה, הנשיא ברק והשופט אנגלרד סברו שיש לקבל את הערעור דווקא בהתבסס על טענת השיהוי.

באשר לסוגיית זכות העמידה בנוגע למכרזים - השופטת בייניש סקרה את התפתחות הפסיקה לאורך השנים ואת הרחבת זכות העמידה בנדון.

הנשיא ברק חילק את המבקשים לתקוף הליכי מכרז לשלושה סוגים עיקריים - סוג ראשון מכיל את המשתתפים ואת המשתתפים הפוטנציאליים במכרז. לאלו אינטרס אישי בתוצאות המכרז, וזכות הטיעון שלהם הורחבה לאורך השנים.

הסוג השני מכיל עותרים שלהם אינטרס אישי בתוצאות המכרז, מבלי שהם השתתפו בו במישרין. בתי המשפט גילו נכונות להכיר ביכולתם העקרונית של אלו לתקוף את המכרז על בסיס האינטרס האישי שלהם, מבלי לקבוע מסמרות בנושא.

הסוג השלישי מכיל עותרים ציבוריים מובהקים, חסרי אינטרס אישי כלשהו במכרז, עותרים המעלים טענות כנגד המכרז בשם האינטרס הציבורי הכללי. לגביהם נקבע, שגם אם תהא נכונות להכיר בזכות העמידה שלהם, תהיה זו הכרה מסוייגת, כגון להשמעתן של טענות בדבר שחיתות ציבורית, או להשמעתן של טענות בעלות אופי חוקתי מובהק.

(ע"א 334/01 מ"י ואח' נ. אבו שינדי ואח', פס"ד מיום 9.1.03. הנשיא אהרן ברק והשופטים דורית ביניש ויצחק אנגלרד. בשם המערערות עו"ד בלס, בשם המשיבים עו"ד דנוס ודניאלי-שוסטר)