"אני לא רפפורט", מאת הרב גרדנר, תיאטרון בית ליסין; תרגום: שמוליק לוי; בימוי: מיטקו בוזקוב; תפאורה: סשה לישיאנסקי, ניצן רפאל; תלבושות: ילנה קלריך; מוסיקה: אפי שושני; משתתפים: יוסי פולק, גבי עמרני, אדוה עדני, שירי נדב.
שני קשישים, אחד יהודי, פנטזיונר (פולק), השני מתאגרף-עבר, שחור (עמרני), נפגשים בפארק בניו-יורק ומדברים על החיים בצל הזקנה.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מציין, ש"מוסר ההשכל של ההצגה הוא: הזיקנה היא הבקרוב של כולנו". בתוכניה מצוין שהנוכחות של עמרני ופולק בתפקידים הראשיים יוצרת את ההצגה, והחומר מדבר בעד עצמו. "אבל בפועל, זה לא כל-כך פשוט. ראשית, נראה כי פולק ועמרני משחקים כאן כאילו הזיקנה היא איפור והעמדת פנים, ושניהם גמישים וצעירים בתנועותיהם, ואף מדגישים זאת. שנית, אישיותו של פולק משתלטת על ההצגה, ולעתים נדמה כאילו זה מופע סולו שלו, עם ניצבים". לפחות עדני (הבת) ונדב (המכורה לסמים) "מצליחות לעמוד מול עוצמתו הדורסנית (גם אם בהנאה) של פולק. עמרני, לעומת זאת, לא מצליח ליצור דמות ממוקדת של ממש, ובוודאי לא פרטנר שווה כוחות".
דרך הצגת הדברים, באופן ריאליסטי עם מוסיקה כמו קולנועית, לא ממש משכנעת. "המעברים בין התמונות (בחלק השני) מסורבלים, ובכל זאת המחזה עובד, ויש בהצגה רגעים של עוצמה". הקהל נהנה, "צוחק הרבה, ואף מוחא כפיים, במהלך ההצגה ובוודאי בסופה".
אליקים ירון ("מעריב") בדעה, שהשחקנים בתפקידים הראשיים "אינם מבקשים לעצב במלואה את דמות הקשיש, וגם זה סוג של העמדת פנים" כמו גם ההיסטוריה הדמיונית שהם יוצרים לעצמם, כאמצעי להתגבר על הבדידות.
פולק "משתלט על הבמה מכוח נוכחותו החזקה. הוא מהלך עלינו קסם ביכולתו הבלתי-נדלית לרגש, לפנטז", והוא "מגלה איכויות מרשימות במישור הקומי". גם עמרני מצליח ליצור דמות "חביבה, אבל צפויה. הוא בהחלט עומד בצילו ועל אף שהופעתו מהנה וגם משעשעת, אין הוא מצליח לעצב דמות שלמה ומגובשת".
שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") משבח את התפאורה ה"יפה והמלנכולית, היוצרת קונטרסט ברור לבריונים האלימים המשתלטים על הפארק", כמו כן הוא משבח גם את שחקני המשנה, "אך בעיקר זו הצגה המתבססת על ביצוע וירטואוזי של צמד שחקנים מנוסים. פולק מלא חיות ושובבות, בעוד עמרני מהוסס ועוקצני. ביחד הם בונים דינמיקה בימתית תוססת, צבעונית ומשעשעת מאוד".
תוספת של עומק רגשי היתה מוסיפה "תחושה אמיתית של בגידת הגוף ועצבות של הדרך למטה. בלי זה קשה להצגה לעורר בנו רגשות עמוקים של כאב וחמלה כלפי המאבק הנואש שלהם, שהוא המאבק של כולנו". מה שנותר, מצחיק אמנם, אבל נראה "קצת יותר מדי עליז ומלא שמחת חיים". בקיצור: יוסי פולק וגבי עמרני המנוסים יוצרים מופע משעשע ומהנה על קשיי הזיקנה. הלוואי ש"הבקרוב" הזה, של כולנו, היה במציאות עליז כל-כך.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
