לאי חוקיות אין התיישנות

הטלת ארנונה היא למעשה חקיקת משנה, הנעשית בצו הטלת הארנונה על-ידי הרשות המקומית. בצו הטלת הארנונה נקבעים התעריפים המוטלים על מכלול השימושים שעושים האזרחים בנכסים בתחום השיפוט של הרשות המקומית. הארנונה הכללית היא מקור המימון העיקרי של הרשויות המקומית, ולאחר ביטול ארנונת הרכוש ומס העסקים, משקלה עלה. בשנת 1985 הוחל בתהליך חקיקה אשר הגביל את סמכויות העיריות בקביעת תעריפי הארנונה. תהליך זה הואץ משנת 1993, עם חקיקת חוק ההסדרים במשק.

חוקים ותקנות אלו מכונים "דיני ההקפאה", אולם למרות מטרתם המוצהרת, "מאז 1985 ישנו תהליך רצוף של עלייה ריאלית בתעריפי הארנונה בכל הרשויות המקומיות, ובסוגיה זו טיפל בית המשפט העליון בפסיקתו", כך אומר היום עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ', המתמחה בדיני הארנונה.

לדבריו, בדרך כלל התייקרות תעריפי הארנונה נעשית כדין, כלומר חקיקת המשנה של מועצת הרשות המקומית מאושרת כדין בידי השרים שהוסמכו לכך - שר הפנים, ובמקרים מסוימים גם שר האוצר. לעתים נופלים פגמים בתהליך חקיקת המשנה של צו הטלת הארנונה, ולעתים ייקור תעריפי הארנונה אינו מוגש כלל לאישור השרים.

לטענת רוסטוביץ', לעתים החקיקה הבלתי חוקית נעשית במודע, ולעתים מחמת חוסר ידע מקצועי או עקב ייעוץ משפטי שגוי. "כך או אחרת, תעריפי ארנונה שנחקקו שלא כדין הם חסרי תוקף משפטי, ויש לקרוא לתוך צו הטלת הארנונה את התעריף החוקי".

לדברי רוסטוביץ', שינוי סיווג הנכס לתעריף ארנונה יכול להתבצע על-ידי שינוי בגבולות האיזורים. כך למשל, נכס שנכלל בשנה מסוימת באיזור ג' עשוי להיכלל בשנה שלאחריה באיזור ב'. שינוי סיווג יכול גם להתבצע על-ידי ביטולו של שימוש מסוים. כך למשל, אם בצו הטלת הארנונה לשנה מסוימת מתבטל סיווג של שימוש מסוים, יחויב אותו נכס בתעריף השיורי של 'ארנונה לנכסים שאינם משמשים למגורים', ותעריף זה עלול להיות גבוה מהתעריף בו חויב הנכס בשנה שעברה.

השופט אליעזר ריבלין קבע למעשה סופית בפסק הדין, כי הוראות ההקפאה שחוקקה הכנסת לשנת 1986 מחייבת את כל העיריות בארץ, והיא קובעת רף עליון לאפשרות העלאת הארנונה על-ידי הרשות המקומית. מכאן, מצפה הרבה עבודה למחלקות המשפטיות ברשויות המקומיות.