סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (וכמותו סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל וסעיף 86א'
לפקודת פשיטת הרגל) מקנה לחייב שמישכן את דירת מגוריו כבטוחה, ולא פרע את חובו,
הגנה מפני פינויו מדירתו. מכוחה של ההגנה הניתנת לו הופך החייב לדייר מוגן
של הנושה, אלא "אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק (החייב) לא יהיה מוגן לפי סעיף
זה".
הלכת פי.אף.איי. (רע"א 1132/94, פ"ד מ"ט(5), 215), שנוסחה בידי שופט בית המשפט
העליון, יעקב טירקל, היתה להלכה המחייבת, לעניין פרשנותן של ההוראות דלעיל.
נקבע בה, שלצורך הסרת ההגנה הניתנת לחייב, על הנושה להקפיד ולציין בשטר המשכנתא,
כי במקרה של מימוש לא יהיה החייב מוגן בהגנה הניתנת לו בסעיפים דלעיל. שלילת
הגנה הנרשמת בלשון כוללנית ובלא לציין את הסעיף הספציפי של החוק שאת ההגנה
שבו מבקשים הצדדים לשלול, לא תסייע לנושה.
פרשנות זו נסמכה על לשונה ותכליתה של ההגנה הניתנת בסעיפים דלעיל. ההגנה נועדה
למנוע את השלכתם לרחוב של החייב ובני משפחתו הגרים עימו, ואת הותרתם ללא קורת
גג מחמת דחק של החייב. בידי הנושה ניתן אמנם הכוח למכור את דירת החייב תוך
פינויו מתוכה, גם מבלי להעמיד לרשותו דיור חלוף, ואולם זהו היוצא מן הכלל,
חריג שיש להשתמש בו ביד קמוצה, בזהירות ובדקדקנות.
הלכת פס"ד פי.אף.איי. אומצה בפסיקה מאוחרת לו, תוך הדגשת המטרות הסוציאליות
המונחות ביסוד ההוראות הנ"ל והצורך ביצירת איזון הולם בין זכות הנושה לגבות
את חובו תוך הגנה על קניינו לבין כבודו של האדם והזכות הנגזרת ממנו ליהנות
מקורת גג לו ולבני משפחתו (רע"א 7700/95, פ"ד נ'(1), 338; רע"א 4649/97, לא
פורסם; ע"א 650/98, פ"ד נ"ג(4), 433; ה"פ (ת"א) 777/89, לא פורסם; המ' (ב"ש)
2334/96, לא פורסם).
בצד הלכות אלו, יש שסברו כי תקלה יצאה מלפני המחוקק בחוקקו את ההגנה האמורה,
שכיום אין לה מקום והצדקה. לפי דעה זו, עם שינוי העיתים נשתנו הצרכים, המושגים
והמציאות הכלכלית חברתית. הדייר אינו תמיד אדם מחוסר-כל הראוי להגנה, ובעל
הנכס אינו תמיד גביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה נשמעה קריאה
לצמצום תחולתה של ההגנה בחוק ובפסיקה (ע"א 3295/94, פ"ד נ'(5), 111).
בין השופטים שאימצו לאורך השנים את פרשנותו של השופט טירקל נמנתה גם שופטת
בית המשפט העליון, דליה דורנר (ע"א 650/98, פ"ד נ"ג(4), 433). ואולם, בסוף
השבוע שחלף קבעה השופטת דורנר (בהסכמת השופטת פרוקצ'יה, ובניגוד לדעת מיעוט
של השופט לוי), כי הגיעה השעה לבטל את הלכת פי.אף.איי.
פסק הדין של שופטות הרוב מסיט את נקודת הכובד שנקבעה בפס"ד פי.אף.איי., ומכייל
מחדש את נקודת האיזון, מההתחשבות במצוקתו של החייב, להתחשבות בזכות הקניין
של הנושה.
השופטת דורנר מזכירה את הרקע שבמסגרתו נחקק סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (בשנת
51'). הזמנים היו זמנים של מחסור חמור בדירות ונוצר צורך להגן על דיירים שמישכנו
את דירותיהם לצורך קבלת הלוואה. "במהלך השנים השתנתה המציאות לבלי היכר", הסבירה
השופטת את הצורך בשינוי ההלכה. "שוב אין קושי במציאת קורת גג, וההגנה הקבועה
בסעיף 33 אף אינה משרתת בהכרח תכליות חברתיות סוציאליות. שכן, לעיתים, עשוי
החייב המוגן להחזיק בבית מגורים מפואר, בעוד הנושה המממן נתון בקשיים כלכליים".
אכן, יש להגן על זכות המגורים, ובלבד שייערך איזון ראוי בינה לבין זכות הקניין
של הנושה. איזון שכזה, לטעמה של השופטת דורנר, מצוי בהוראת סעיף 38(א') לחוק
ההוצל"פ, המקנה לראש ההוצל"פ סמכות להורות על מכירת דירת המגורים של חייב רק
לאחר שהובטח לו ולבני משפחתו מקום מגורים חלופי.
"איזכור סעיף החוק כתנאי להסרת ההגנה אינו מתחייב מלשון סעיף 33(ג'), אלא הוא
פרי פירוש מרחיב של ההגנה, אשר על רקע מציאות שונה אינו יכול עוד לעמוד", הוסיפה
וכתבה השופטת דורנר. "זאת ועוד, זכות הקניין היום הינה זכות חוקתית המעוגנת
בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". "סיכומם של דברים, לדידי, אין עוד
מקום לדרישת איזכור הסעיף המסיר את ההגנה". השופט אדמונד לוי הסתייג מדבריה
של השופטת דורנר. "אני סבור", כתב בדעת מיעוט (לעניין הנושא הנדון), "כי אין
זה הכרחי לסטות מההלכה שנפסקה בפס"ד פי.אף.איי., הואיל ולהשקפתי על אף חלוף
הזמן טרם נס ליחה". יש להצר על כך שהשופט לוי הסתפק בקביעתו הסתומה, מבלי שפירט,
ולו בקצרה, את הטעמים לעמדתו.
(ע"א 1679/01 בנק משכן נ. שפייזמן ואח', פס"ד מיום 29.1.03. השופטים דליה דורנר,
איילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי. בשם המערער עו"ד שלמה ובר, בשם משיבה 1 עו"ד שי
אבני)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
