בין נושה הבעל וזכויות האישה

דא עקא, לא תמיד על שם החייב רשומים נכסים ממשיים כלשהם. לעתים, הנכס העיקרי ששייך לחייב רשום על שם אחרים, ולעתים על שם בן הזוג או בת הזוג.

הפסיקה התמודדה ומתמודדת מזה שנים רבות עם יחסי התחרות שבין נושה לבין זכויות של בן הזוג של החייב. עניין זה מתעורר לעתים קרובות בדירת מגורים של בני הזוג. כאן, הבית רשום על שם בן זוג שאינו חייב כסף כלשהו לנושה, ואולי לא מכיר אותו כלל, אך הנושה טוען כי רישום הבית על שם בן הזוג הלא חייב, הינו, בין היתר, מלאכותי ונועד להבריח נכס מידי נושים.

יש לטענה זו לעתים טעם והצדקה, ובמיוחד בנוגע לדירת מגורים. הסיבה היא, כי לפחות דירת מגורים של בני זוג, בדרך כלל, נתפסת כ"נכס משותף" של בני הזוג. מה שלא קיים בהכרח בנכסים אחרים כגון נכסים עסקיים, שם האפשרות כי רישום על שם בן-זוג אחד הינו למטרה עסקית ולא בהכרח כדי להבריח נכסים.

לאחרונה נידון בבית המשפט המחוזי בירושלים מקרה דומה בפני השופט מ. גל, בעניין ה.פ 580/99 רשות הנמלים והרכבות נ' דסקלו אפרים ואח'. בעניין דסקלו, המבקשת היתה נושה של המשיב 1, הנשוי עם משיבה 2. על שם המשיבה 2 רשום בית מגורים, אשר נרכש בשנת 1981 ונרשם מלכתחילה על שם האישה. הבעל (משיב 1), עסק בקבלנות ושיפוצים ונקלע לקשיים, והמבקשת היתה בין נושיו. המבקשת רצתה להיפרע ממחצית מזכויותיו בדירה בטענה, כי הבית שייך לשניהם חרף העובדה שהוא רשום על שם אחד מהם (רק על שם האישה, משיבה 2).

פרט חיוני הינו, כי בני הזוג נישאו בשנת 1962 ונולדו להם שלושה ילדים. חיי בני הזוג עלו על שרטון עוד בשלבים הראשונים של חיי הנישואין, ולאחר תקופות פירוד רבות הם חתמו על הסכם גירושין ביום 13.5.98 .

דא עקא, העיקול של המבקשת על הבית הוטל ביום 9.5.98. המבקשת טענה, כי הנסיבות מעידות, שעל בני הזוג חלה הלכת שיתוף ועל כן גם לבעל יש זכויות בבית. עוד טענה המבקשת, כי עצם העובדה שהסכם הגירושין נחתם רק 4 ימים לאחר העיקול מעיד, כי כל ההסכם לא נועד אלא להבריח את הבית מידי נושים וביניהם המבקשת. השופט גל דחה את תביעת המבקשת, בקובעו כי לא הוכח כי הבית שייך לשני בני הזוג.

נסיבותיו של מקרה זה מעניינות במיוחד. בעניין בני הזוג התקיים הליך אחר בבית משפט השלום, אשר קבע כי נכסי המיטלטלין של בני הזוג שייכים לשניהם. בפני השופט גל השאלה היתה, האם הלכת שיתוף בין בני הזוג חלה גם על הבית או לא?

השופט גל ניתח ראשית כל את הסוגיה, האם נושה רשאי להעלות טענה שבני זוג כלשהם חיים במשטר של הלכת שיתוף, או שמא טענה זו שמורה רק לבן זוג. כלומר, רק בן זוג שמרגיש מקופח יכול להעלות טענת הלכת שיתוף בכדי לזכות בזכויות בנכס.

השופט גל, בנתחו סוגיה זו, ראה עצמו פטור מלהכריע, באשר בני הזוג בעצם לא התנגדו לעצם העלאת הטענה אלא רק טענו, כי לא חלה ביניהם הלכת שיתוף וכי הבית שייך רק לאישה.

הטענה הבסיסית של בני הזוג היתה, כי הבית נרכש בעיקר מכספי האישה, כשעסקיו של הבעל טרם נכשלו ועל-כן לא היתה כל כוונה להבריח נכסים מנושים.

השופט גל עושה גם אבחנה מעניינת בקובעו, כי רישום הבית על שם הבן זוג החלש, יש לו משמעות מסוימת. בעניין זה השופט גל קובע: "בנסיבות העניין דנן, למרות שהבעל היה איש עסקים הפעיל - קבלן שעסקיו אז פרחו, בשעה שהאישה עבדה כספרנית ועשתה לבית - נרשם הנכס על שמה ולא על שם הבעל. עניין לנו אם כן, במצב השונה מזה שאליו כיוונה התכלית הרגילה של חזקת השיתוף, לשמה היא נועדה, דהיינו - להגן על הצד היותר חלש ולשמור על זכויותיו".

השופט גל משווה את פעולת בני הזוג להבדל שבין תכנון מס שהינו "לגיטימי ומותר", לבין התחמקות ממס שהינה "פסולה ואסורה".

כלומר כל פעולה שבאה להעיד, שאכן בני הזוג התכוונו מתוך אוטונומיה פרטית שלהם להוריד נכס מסוים מ"סל הסיכון" במקרה של נושים - יש לכבד רצון זה ולא לפגוע בו. מקום שתכלית רצון בני הזוג הינה להציל נכס מנושים שלא נראים באופק, אך בחיי מסחר הם אפשריים - יש לכבד רצון זה שלהם.

נדמה כי יש להבין פסק דין זה לאור נסיבותיו המאוד מיוחדות. הוכח כי חיי בני הזוג, במשך עשרות שנים, התנהלו תוך פירוד, חרף העובדה שהביאו שלושה ילדים. לפן זה חשיבות עליונה בקביעה, כי אכן בני הזוג התכוונו לבעלות נפרדת.

טול מקרה כמו מקרה דנן אך עם הבדל אחד, חיי בני הזוג היו הרמוניים לחלוטין עד הגירושין. האם תוצאת פסק הדין תישאר אותה תוצאה?

אם לא נאבחן פסק דין זה מהמקרים הרגילים, יצא מצב, שבכל משפחה הנכסים של בני הזוג ירשמו על שם אותו בן זוג שפחות חשוף לסיכונים בחיי המסחר, ועל ידי זה נכס זה יצא ממעגל הנכסים הניתנים למימוש, תופעה שתקשה על העולם העסקי.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.