עורו, העיתונאים

שנה חלפה מאז פיגועי מרס שגבו 120 קורבנות, והולידו את מבצע חומת מגן. דניאל דור מנתח את הסיקור התקשורתי בשבועות הראשונים של המבצע בספרו החדש "מאחורי חומת מגן". מסקנות: אנחנו מדוכאים, מכחישים ומתעלמים מכך שלשרון דווקא יש תוכנית. השורה התחתונה: התקשורת, ורק התקשורת, תציל את החברה"אם תיקח את כל עיתוני החודש הראשון של מבצע חומת מגן, תוריד את מספרי העמודים ואת הכותרות, ותתייחס רק לקטעי הכתבות, תקבל פחות או יותר תמונה מאוזנת של המתרחש, אבל אם תקרא ידיעות כמו קורא עיתונים, לפי מיקומם בעמודים והכותרות הנלוות, תקבל את העמדה הישראלית", אומר ד"ר דניאל דור.

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא לקח את כל קטעי החדשות בשלושת העיתונים ושני ערוצי הטלוויזיה מסוף מרס ועד סוף אפריל 2002, ובדק את צורת הסיקור. תוצאות בדיקתו של דור מופיעות בספר חדש "מאחורי חומת מגן" (בבל), ולפיהן כל כלי-התקשורת בישראל לא עמדו במשימתם, פעלו במסגרת קונצנזוס, ולא בדקו וערערו על הקונספציה שנגררנו למבצע בגלל הטרור וכי אין לחזור למשא-ומתן מדיני לפני שיוכרע הצד הפלסטיני. הוא מצא חברה ותקשורת במצב הכחשה, בלבול והקצנה רגשית, תרדמת של דיכאון. "נלחמים בטרור וישנים", כותב דור, תחליף, אם תרצו, ליורים ובוכים.

"מאחורי חומת מגן" נכתב בהזמנת קשב — מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, המשך טבעי לספר "עיתונות תחת השפעה" (בבל, 2001), ובו עסק דור, בלשן, חוקר תקשורת ומרצה באוניברסיטת תל-אביב, באירועי החודש הראשון של האינתיפאדה כפי שהוצגו בעיתונות הישראלית. כבר שם קבע שאופי הדיווח הנציח את הסיפור האחד, הישראלי, שהנפיק אז ברק — הצענו לפלסטינים הכול, הם סירבו ופתחו באינתיפאדה ואנחנו מתגוננים. הספר החדש נובע גם הוא מנקודת-מפנה דרמטית. מרס 2002, חודש שבו נהרגו 120 ישראלים ומאות נפצעו באירועי התאבדות ופיגועי ירי, ששיאם, פיגוע ליל-הסדר במלון פארק בנתניה, אותו פיגוע שהכשיר את היציאה למבצע חומת מגן.

תן לי דוגמה לשקר, להכחשה תקשורתית.

"כולנו ישראלים, ולעיתונאים ולמערכות חשוב לייצר תחושת זהות קולקטיבית. אנחנו לא מהאו"ם, כמו שאמר נחום ברנע. למשל, ראש דסק מקבל ידיעה מהכתב לענייני שטחים על שמונה פלסטינים הרוגים. הכתב הצבאי מעביר לו שנהרגו ארבעה פלסטינים. כולם במערכת יודעים שזה שמונה הרוגים. זה קרה בצד הפלסטיני, והם יודעים ומדווחים במדויק, אבל ראש דסק כותב בכותרת '4 הרוגים', אם זה בכלל מגיע לכותרת. אחרת, נציג הצבא יתקשר למערכת, והטלפון הבא זה לדסק. הדיוק והאמינות, כמה פלסטינים בדיוק נהרגו, משחקים תפקיד שולי. ולא שיש פה קונספירציה. מדובר במערכת לחצים מלווה בתחושה שהציבור בעצם רוצה את סוג התקשורת הזה. אז כשהעורך בדסק צריך להחליט, הוא ישתמש באופן אוטומטי במקור הישראלי".

מעריב מקבל אצלך ציון רע במיוחד. אתה כותב שהעיתון לא הרים קול נגד האיסור שהוטל על התקשורת להיכנס לאזורי המבצע ובעצם הפך לעיתון מגויס במלוא מובן המילה.

"דברים השתנו במעריב כשאמנון דנקנר נכנס לתפקיד העורך. מעריב תחת יעקב ארז התנהל כעיתון לאומי שפועל להחזרת האחדות לעם, אבל הוא עדיין עיתון שמחויב לערכים. מעריב של דנקנר החליט לשאת דגל של ישראל חדשה. מאז עליית שרון, מעריב אינו מנסה לחקות עוד את ידיעות. דרכיהם נפרדו. ידיעות מייצג קולקטיביות ישראלית מיואשת, לא בהכרח מאמינה בשרון וביכולתו לפתור בעיה, אבל לא רואה מישהו אחר, ובסופו של דבר, העיתון נאלץ לתמוך במבצע חומת מגן. מעריב חוגג את המבצע, שולח את צה"ל לרסק את הרשות. יש פה חזרה לימי העיתונות המפלגתית — מעריב הוא העיתון של שרון; ידיעות הוא העיתון של פואד, שהיה רוצה להיכנס לאחדות עם שרון; ואילו העיתון השלישי, הארץ, זהיר ומשדר מבוכה, לא יודע איפה לדחוף את עצמו. הוא עדיין משמאל לאחרים, אבל גם הוא זז עם כל העיתונות ימינה. דוחף את הכתבות של עמירה הס מעמודי השער החדשותיים לעמודים פנימיים, אבל אם תחפש במהדורה האנגלית של 'הארץ', תמצא שהחומרים של הס מובלטים בעמוד ראשון".

אתה מתאר תהליך מפתיע בטלוויזיה, ערוץ 1 ביקורתי יותר מערוץ 2.

"כן, חשבתי שערוץ 1, שנשלט על-ידי הממשלה, יהיה יותר מגויס. אבל המצב הוא הרבה יותר מורכב. אם למשל בראל יעבור את הגבול במידת הבוטות שבה הוא מנסה לשלוט, הוא יקבל תגובת-נגד. אנשים ברשות אמרו לי, 'מגיע הרגע שאין לי מה לפחד על העור שלי, ההנהלה ממילא איבדה את הבושה'. גם לאדם כמו אהוד יערי יש משקל. להערכתי, הוא עושה באופן מודע עיתונות מגויסת. הוא כריזמטי ומרכזי בכל מהדורה, וכשהיה עדיין בערוץ 1, יורם בינור, בערוץ 2, יכול היה לפעול יחסית בחופשיות. יערי עבר לערוץ 2, ומה קרה? עודד גרנות הגיע לערוץ 1, והוא מטבעו פחות מגויס, יותר מעודן. ומצד שני, הפרספקטיבה של יערי השתלטה על ערוץ 2, ויכולתו של בינור לקבוע סדר-יום פחתה".

ספר פרטים.

“בדרך העבודה שלי ניתחתי ידיעות, רשמתי סתירות, מיקום ידיעה, ובניתי תמונה של רשומון. למשל, כתב מעביר ידיעה בת ארבע דקות. לפעמים, מה שחיים יבין אומר עליה חשוב יותר מהכתבה עצמה. ואם למשל, ביום מסוים, יערי ורוני דניאל מקבלים הרבה זמן מסך, מדברים עובדתית ומנסים למסד את האגדה של טבח בג'נין, ואחרי הפרסומות יש שלוש דקות של בינור מהשטחים, והוא מראה הרס, המסגור של דניאל ויערי על כלל המהדורה שורף את המסר של יורם בינור, ועדיין משאיר תחושת ליברליות של כל המהדורה".

אתה מתאר במקום אחד מהדורה של ערוץ 2, שבה מתייחסים לפעולות סריקה של הצבא כמו שמדברים על חיפוש כינים — ניסוחים שמזכירים סרטי תעמולה נאציים.

"תראה, בתחילת האינתיפאדה עשינו באוניברסיטה משפט ציבורי לעיתונות הישראלית. אורי אבנרי הוזמן כעד תביעה, ואמר 'העיתונות הישראלית היא כמו עיתונות נאצית'. בעיניי זו ארגומנטציה מזיקה, כי ההבדלים בינינו קטגוריים. כאשר רוני דניאל וההוא מהשייטת, סוקניק, אומרים שצריך לסרק במסרק צפוף מאוד, הם להערכתי לא מודעים לקונוטציות הגזעניות, וזה נראה להם מטאפורה טבעית. אני רוצה להניח שאם תיפגש עם סוקניק ותשאל אותו מה זה היה הקטע עם הכינים, הוא יגיד, וויי, זה לא בסדר, אני מתנצל.

"הנקודה היא שאנשים לא שמים לב, ואין בציבור גם מי שירים טלפון למערכת וימחה, כל המערכת מוכחשת לחלוטין מבחינה תודעתית. תיקח התנסחויות כמו 'המחבלים מעורבבים באוכלוסייה'. אני בלשן במקצועי, ואני מודע לכוח של המילים ביצירת סוג מסוים של תמונת עולם. אם המחבלים מקיפים עצמם באוכלוסייה אזרחית, ואנחנו חייבים לפעול — זו אשמתם. אבל אם נחשוב על חומת מגן במושגי פלישה — זה בעייתי".

אחת הטענות המרכזיות של דור היא נגד אופי ההתייחסות של אמצעי התקשורת לפעולותיו של שרון מרגע שהחליט לצאת למבצע. על-פי דור, כל שלושת העיתונים היו מאוחדים בתזה ששרון לא עושה דבר להזיק בכוונת מכוון, כשמעריב וערוץ 2 מייפים את כוחו להיכנס, בעוד ידיעות והארץ וערוץ 1 מטילים ספק אם הוא יודע מה הוא עושה.

"וכל זאת בשעה שהכתבות מספרות סיפור שאפשר להבין ממנו ששרון כן יודע מה הוא עושה. על-פי תוכנית דגן, הוא מחסל כל אופציה לחזרה למשא-ומתן מדיני. כל פיגוע משמש אותו להרוס חלק מהתשתית הפלסטינית. והמדהים הוא שלא מעט מאנשי התקשורת היו בלבנון — הם מכירים את הטראומה שאריק שרון מוליך אותנו בגאונות טקטית, צעד אחר צעד, לכיוון של הרס תשתית קיימת כדי ליצור מציאות חדשה שבה אנו שולטים בשטח וכל האינדיקציות מונחות על השולחן. והתקשורת, זה קו-הגבול שלה, לשם היא לא מגיעה, להעלות את השאלה: האם שרון יודע מה הוא עושה?"

הוא נלחם בטרור.

"שים לב, חלקם של הפלסטינים נגוע בטרור, שזו מטאפורה של מחלה, כמו הסרטן הפלסטיני של הרמטכ"ל. סרטן זה לא אנשים, זה מחלה ממארת, אין סיכוי להחלים ממנה. מה עושים? מנתחים ומורידים חלקים גדולים מהגוף. ואם יש לך אדם כמו ג'יבריל רג'וב, גורם שלא מייצר טרור, צה"ל מחסל אותו ככוח מייצב. זה הרי לא מסתדר עם התזה של מלחמה בטרור. בעולם טוב הייתי רוצה בעמוד השער כותרת כמו, 'גורמים בצה"ל: הפגיעה ברג'וב תפגע במאבק בטרור'. אבל לא, הם יגידו שקרתה טעות. העיתונות מציגה את השלומיאליות של שרון, שנגרר, לא יודע מה הוא עושה, ולמולו ערפאת, שאנחנו מגלים אליו הערצה, פחד ותיעוב".

איך הגעת להערצה?

"הערצה כי הוא גיבור אפל, גדול מהחיים, נהנה שאנשים מתים סביבו. לא משנה מה נעשה לו, הוא ישרוד וייתן פקודות במוקטעה. ערפאת בתקשורת הוא על-אנושי, למרות שבפועל הוא עוד פוליטיקאי שחלק מהדברים מצליח לו וחלק לא. אבל מאז שברק יצר ממנו את המפלצת שעבד עלינו הוא קיבל ממדים מיתיים. אז אנחנו קצת לא יוצלחים, פוגעים כשאפשר, מיואשים, והפלסטינים אנרגטיים, רוצחים בנו; אנחנו דוד והם גולית".

אז יש כבר כינים וסרטן, ואתה בכל-זאת נזהר כמו מאש מהשוואות לתורות גזע אפלות.

"אני מאמין שדברים צומחים מתוך מציאות כאוטית. אני לא מאמין שמישהו עשה בכוונת מכוון ליצור דעת-קהל שרואה בפלסטינים סרטן. תמונת-העולם שלנו מורכבת מתסכול גדול מהמצב, אמונה גדולה בצדקת דרכנו כתוצאה ממיתוס ברק והתמונה ההיסטורית — הושטנו יד לשלום והם סירבו, בורות גדולה ביחס למצב הפלסטיני, וכן, גזענות תת-הכרתית בחברה.

"קח את הכותרת של מעריב בעקבות הפיגוע בליל-הסדר, 'ביד חזקה ובזרוע נטויה'. כל מי שעבד פעם בעיתון יודע שעורכים מציעים כותרות ציניות, משוגעות, ויש עליהן מערכת מגבלות. אם מישהו יציע כותרת גזענית, מישהו יגיד שזה לא מתאים ויגיע טלפון ממבקר העיתון, שיגיד אל תגזימו. בשנתיים האחרונות המגבלות נעלמו והתחושה היא שניקינו את מצפוננו, כי הצענו את הצעת ברק. החברה הישראלית מרגישה שמותר לה הכול, וגם כאשר סטודנטים ערבים רוצים היום להפגין באוניברסיטה, אוסרים עליהם, ואיש לא מדבר על כך. בעיניי, זה עניין של אווירה תרבותית יותר מאשר החלטה של מישהו".

אתה כותב בהקדמה שלא מעט עיתונאים הוכיחו בתקופת המבצע שהם מסוגלים להטיל ספק.

"ייתכן שהם יכולים ללכת גם רחוק יותר. במצבה של החברה הישראלית היום, אין מי שיעשה זאת במקומם".

העיתונאי הישראלי שמפשל, הוא זה שיביא לשינוי בחברה?

"רוב הציבור נמצא בחשיכה ולא יודע מה קורה. ציבור העיתונאים יודע באמת מה קורה, ויש לו כלים להביא את הדברים לידיעת הציבור. הוא לא יעשה את זה בגלל כל מה שדיברנו, אבל בידיו נמצא הפוטנציאל. יש ריטואל בתקשורת המערבית, אחרי וייטנאם באו העיתונאים והיכו על חטא, מה עשינו ואיפה היינו. אחרי מלחמת המפרץ, וויי, וויי, איך הסתרנו. זה קרה אצלנו גם לקראת הנסיגה מלבנון. הריטואל הוא שתוך כדי עושים מה שהשלטון מצפה, ואחר-כך מתחרטים. בהחלט ייתכן שעכשיו אין אופציה אחרת, והחרטה תבוא רק אחר-כך. אבל רציתי לשלוח מסר לעיתונאים — אתם בסיטואציה ייחודית, והיה מועיל לכולנו אם הייתם פועלים בצורה שונה".