מה ערכה של זכות עיכבון בנכס המוחזק על-ידי נושה, שעה שלחייב אין כל עניין
בקבלת הנכס? בית המשפט העליון קובע, כי זכות זו הינה חסרת אפקטיביות.
חברת איזוטופ (להלן: "איזוטופ"), עוסקת בבדיקות של חומרים ומלאכות. חברת דיור
לעולה בע"מ (להלן: "דיור לעולה"), נזקקה לשירותיה של איזוטופ באתרי בנייה שונים.
איזוטופ ערכה את תוצאות הבדיקות בתעודות בדיקה. והנה, לפני מסירת התעודות,
נקלעה דיור לעולה לקשיים פיננסיים, בעקבות כך ניתן נגדה צו הקפאת הליכים, ולאחר
מכן - אישר בית המשפט את הסדר הנושים.
נאמן הסדר הנושים לא הכיר באיזוטופ כנושה מובטח במסגרת זכות העיכבון שיש לה
על התעודות. נימוקו של הנאמן היה, כי התעודות אינן נדרשות על-ידי דיור לעולה.
על החלטה זו ערערה איזוטופ לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט גבריאל קלינג).
נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היא ההלכה שנפסקה בע"א 5821/92 ח'ורי נ' פישלר
פ"ד מט (5) 833 (להלן: "פרשת חורי"), שבה נקבע, כי יש לה לזכות העיכבון שני
פנים: הפן המיידי, לאמור האפשרות לנושה לעכב פיזית נכס שאינו שלו בגין אי תשלום
המגיע לו בלי שיסתכן באחריות נזיקית; והפן הבטוחתי: בעל עיכבון הינו נושה מובטח
בפירוק ובפשיטת רגל.
בעניין שלפנינו, המחלוקת נוגעת לפן הבטוחתי של זכות העיכבון. בית המשפט המחוזי
בחן את תוכנה של הבטוחה, דהיינו את היקפו של החוב המובטח, ובהסתמך על ספרה
של נ. זלצמן "עיכבון", הוא קבע, כי אין זיקה בין שווי הנכס המעוכב לבין סכום
החוב שבו נושה בעל זכות העיכבון. משיש בידי נושה נכס מעוכב, הוא הופך להיות
נושה מובטח לגבי החוב, ללא קשר לסכום שניתן היה להיפרע ממימוש הנכס המעוכב.
בית המשפט המחוזי ער לכך שהתוצאה מוזרה, אך לטענתו, היא זו העולה מלשון החוק
ומפסיקתו של בית המשפט העליון.
כאמור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי היא, כי בשל קיומה העקרוני של זכות העיכבון,
מלוא החוב שהוכר על-ידי הנאמן זוכה למעמד של "חוב מובטח", וזאת על אף העדר
כל ערך ממשי לנכס המעוכב. לפיכך, נתקבל הערעור על החלטת הנאמן.
על פסק זה הגישה דיור לעולה ערעור לבית המשפט העליון, אשר דן בו בהרכב השופטים
שטרסברג-כהן, אנגלרד ופרוקצ'יה. פסק הדין ניתן מפי השופט אנגלרד, בהסכמת שאר
ההרכב.
השופט אנגלרד מסכים עם בית המשפט המחוזי בהערתו, כי תוצאה זו היא מוזרה. מן
הראוי, איפוא, הוא קובע, לבחון אותה מקרוב, שמא אין היא מחויבת המציאות. ואמנם,
התוצאה היא משונה, משום שמשמעותה היא, כי זכות העיכבון עדיפה בתור בטוחה על
משכון, שהרי לגבי האחרון אין לנושה זכויות מובטחות מעבר לערך הממשי שלו. כיצד
ייתכן, איפוא, שבטוחה הנובעת מזכות העיכבון, שהיא כשלעצמה מצומצמת יותר ממשכון,
מעניקה זכויות רחבות יותר? התשובה לכך מצויה בפער אפשרי בין הערך האובייקטיבי
(מחיר השוק) לבין ערכו הסובייקטיבי של הנכס המעוכב (ערכו בעיני החייב). כפי
שמסבירה המחברת נ. זלצמן, ייתכן כי לחייב, חדל הפירעון, עניין מיוחד בנכס המעוכב,
עניין אישי, שבשל קיומו נכון הוא לפדות את הנכס מעבר למחיר השוק שלו.
עם זאת, בסוגייתנו, המבחן המכריע בעיני המחברת מצוי באפקטיביות של העיכוב כלפי
החייב. בהעדר עניין אישי מצדו של החייב בנכס המעוכב, זכות העיכבון הינה חסרת
אפקטיביות. התוצאה היא, כי בנסיבות אלה אין זכות העיכבון עולה על ערכו הכלכלי
של הנכס; דהיינו, בהעדר ערך כלכלי (אובייקטיבי) לנכס, זכות העיכבון חסרת תועלת
והיקף החוב המובטח יהיה אפס.
מסקנה זו עולה בבירור מדבריה של המחברת עצמה. מרכזיותו של "מבחן האפקטיביות",
למשל, בעמ' 331:
מימושה של ערובת העיכבון נעשה על-ידי המשך החזקה של הנושה בנכס עד שיפרע הנאמן
את חובו. כאשר עיכוב הנכס נמצא בלתי אפקטיבי, כגון כאשר שווי הנכס נמוך משווי
החיוב, יהיה על הנושה להסתפק בהגשת תביעת חוב לנאמן או למפרק כאחד הנושים הרגילים
של החייב... בכל מקרה, אין הוא זוכה בבטוחה שונה בטיבה או בתוכנה מזו שהיתה
בידיו אלמלא נקלע החייב לחדלות פירעון".
תוצאה זו מתיישבת יפה עם מהותה של זכות העיכבון. בהקשר זה סוקר השופט אנגלרד
בקצרה את הרקע הנורמטיבי העומד בבסיס זכות העיכבון בנסיבות המקרה הנדון. ההוראה
המרכזית מצויה בסעיף 11 לחוק המטלטלין, תשל"א-1971:
"11 (א) עיכבון הוא זכות על-פי דין לעכב מטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב.
(ב) על שווי המטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב
לשחרור מקצת המטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים.
(ג) החייב זכאי לשחרר את המטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק
החיוב.
(ד) הוציא הנושה ברצונו את המטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון.
(ה) מקום שיש עיכבון במקרקעין, יחולו הוראות סעיף זה גם עליו; כן יחולו הוראות
סעיף זה על עיכבון על-פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לעניין הנדון".
על-פי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ס-1980, זכות העיכבון הופכת
את הנושה לנושה מובטח כמשמעות המושג במעשה חקיקה זה. לפי סעיף 353 לפקודת החברות
(נוסח חדש), התשמ"ג-1983, הוחלו דיני פשיטת הרגל על חברת חדלת פירעון בכל הנוגע
לזכויותיהם של נושים מובטחים.
עקרונית, כל זכות עיכבון מעניקה לנושה מעמד של נושה מובטח במקרה של חדלות פירעון
מצד החייב, במסגרת התנאים המנויים בסעיף 11 לחוק המטלטלין. כפי שעולה מהוראת
סעיף 11 לחוק המטלטלין, שיווה המחוקק לנגד עיניו מצב דברים, שבו שווי המטלטלין
המעוכבים עולה על שווי החיוב, והסדיר לגביו את מה שהסדיר. ממהותה של זכות העיכבון,
שהיא בבחינת אמצעי לחץ בלבד המופעל על החייב כדי שיפרע את חובו. לכן, המחוקק
לא מצא לנכון להסדיר במיוחד מצב דברים שבו העיכוב אינו יעיל כלפי החייב. בהעדר
האפקטיביות של לחץ העיכבון, הופכת זכות העיכבון לחסרת ערך ממשי. הפן הבטוחתי
מאבד את תוקפו הספציפי, ואין לנושה כלפי הנאמן אלא מה שיש לכל יתר הנושים הבלתי
מובטחים.
בנסיבות המקרה הנדון, איזוטופ אינה בבחינת נושה מובטח בשל העובדה, כי המפרק/הנאמן
אינו דורש כי תמסור לו את התעודות המעוכבות בידה.
התוצאה הסופית: הערעור נתקבל והחלטת הנאמן חושבה על כנה.
ע"א 5079/02 בית המשפט העליון, השופטים: שטרסברג-כהן, אנגלרד ופרוקצ'יה.
בשם המערערת: עו"ד אמיר ברטוב.
בשם המשיבה: עו"ד שלמה כהן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
