סרט מאומץ

האם ניתן להפוך חומרים מרשימים של ספר חסר-עלילה לתסריט קולנוע? התסריט הבלתי אפשרי בעליל הופך מול עיני הצופים לתעתוע קולנועי סבוך ומפותל, מצחיק, מקורי ומפתיע, המגולגל למגרשם של הצופים

להלן החומרים שמהם רקחו את "אדפטיישן":

הראשון שבהם הוא סוזן אורלין, עיתונאית ומסאית חשובה מהניו-יורקר המכובד, שפרסמה בכתב-העת, בעקבות תחקיר יסודי, מסה מפתיעה על-אודות ציידי סחלבים. המאמר היה חשוב דיו כדי שהיא תרחיב אותו לכדי ספר לא-בדיוני בשם "גנב הסחלבים", ובו תיאור של עבריין מפלורידה בשם ג'ון לארוש, שנוהג לקטוף בביצות של דרום פלורידה סחלבים נדירים, בעזרת ילידים (אינדיאנים).

אורלין סיפרה כאן סיפור הרפתקאות מקורי למדי, אך נעדר עלילה של ממש. אפשר היה ללמוד מתוכו את הפרטים הבאים: הסחלבים הם מהפרחים הנחשקים ביותר בעולם, והסחר בהם מקיף את הגלובוס כולו; המחזור הכספי של העסק הזה הוא עשרה מיליארד דולר בשנה; יותר משלושה מיליון אמריקנים מחזיקים סחלבים בבתיהם, כשעשרה אחוזים מהם הם אספנים נחושים שישלמו כל סכום כדי להשיג סחלב פראי ונדיר; באגודת אספני הסחלבים האמריקנית חברים מאה וחמישים אלף איש; בעולם מצויים לא פחות משלושים אלף זנים של הסחלב.

החומר הזה מרשים אומנם, אבל האם ניתן להפוך אותו לתסריט קולנוע? בהוליווד חשבו שכן, והמפיק אדוארד סקסון (שותפו של הבמאי ג'ונתן דמי בהפקות רבות) פנה לתסריטאי צ'רלי קאופמן לעבד את הספר. קאופמן עשה לו שם כתסריטאי מבריק בעקבות התסריט הראשון שלו, "להיות ג'ון מלקוביץ'", שזיכה אותו במועמדות לאוסקר. מי שביים את הסרט הזה, ספייק ג'ונז, הוזעק לביים את התסריט שקאופמן נקרא להפיק מסיפור הסחלבים המשונה.

קאופמן גילה אומנם מה שמגלה כל מי שקרא את הכתוב לעיל — שהמשימה היא בלתי אפשרית בעליל — אבל הוא ניסה. הוא ישב וחכך בדעתו, ושב וחכך ושב וישב, עד שהחליט לכתוב תסריט על המצוקה הנוראה של תסריטאי, שבמקרה קוראים לו צ'רלי קאופמן, המנסה לעבד לתסריט ספר שאין בו עלילה.

וכך נרקמים חומרים נוספים לתסריט. כדי לעולל בו עלילות, הוא המציא לצ'רלי (כלומר לעצמו) אח תאום בשם דונלד. דונלד זה מופיע בדירתו של צ'רלי ומודיע בחגיגיות שגם הוא כותב תסריטים. התסריט שהוא כותב כרגע עוסק ברוצח סדרתי (רמז לאותו דמי שביים את "שתיקת הכבשים" הנהדר), ובעוד הוא קוטף את פירות עבודתו בדמותן של נערות חושניות שמקפצות ממיטתו בכל בוקר, הרי אחיו צ'רלי עובר חוויה קפקאית של ממש. הוא סובל, הוא נאנח, אין לו חשק לכלום, הוא תקוע מול הדף הלבן, הוא מנותק מהעולם, והוא טרוד כולו בעיבוד הבלתי-אפשרי שנחת עליו (את שני האחים מגלם ניקולאס קייג').

בשלב מתקדם בתהליך גילויה של האמת — שאת הספר אי-אפשר כלל לעבד — צ'רלי מכיר את סוזן אורלין בכבודה ובעצמה (מריל סטריפ מגלמת אותה בסרט), וגם את גנב הסחלבים ג'ון לארוש (כריס קופר). קאופמן מחליט לשדך בין השניים, והופך את יחסיהם לרומן לוהט, ואפילו אסור — שכן מה לניו-יורקית סטרילית ולחקלאי מוזנח מפלורידה?

אבל קאופמן בשלו, וכשהוא נתקל בבעיה חדשה, כלומר כאשר הרומן נתקע ואינו מתפתח לשום כיוון, הוא מכניס את עצמו לעלילה, יוצר מתח אלים בין כל הגורמים, וגורר אפילו את אחיו התאום דונלד לתוך ההזיה הפילמאית הזו.

עד כאן החומרים והתבלינים שמהם בישלו את "אדפטיישן". מכאן והלאה אנו אמורים לבחון את התוצאה שעל המסך, שכן התרחש פלא לא יאומן — התסריט שמתאר איך אי-אפשר לעבד ספר חסר-עלילה הופך מול עינינו לסרט סבוך ומפותל, מצחיק, מקורי, ומפתיע ברוב חלקיו.

אבל בתוצאה יש יותר מכך. היא מחזירה את הכדור למגרשם של צופים הנבונים. מה אנו אמורים להבין מסרט רפלקטיבי, שעניינו המעבדה או המטבח שבהם מבשלים לנו סרטים? כוחו של הסרט הוא בהעמדת-הפנים, כאילו לפנינו סרט הוליוודי שגרתי, מה שהוא באמת על-פי תבניתו החיצונית. אבל מאחורי החזות הזו מסתתר רעיון מבריק, שאולי אינו אלא גימיק שחצני של הגאון קאופמן, המחליט לתעתע בשפה הקולנועית.

אבל גם אם זה רק גימיק, זה גימיק מסקרן וחשוב. הקולנוע, גם זה המופק בהוליווד, עסק לא פעם בתהיות מפולפלות על טיבה של השפה הקולנועית ועל חוסר יכולתו של הסרט לגבש זהות ברורה. מה זה קולנוע? מהו סרט? מהו הסיפור הקולנועי? ומה לעזאזל אנו אמורים לעשות עם השאלות האלה.

אריסון וולס פירק את הסיפור המפותח ב"האזרח קין" (1941), אבל "אדפטיישן", שוודאי נועץ את שיניו ביצירת המופת הזו, מהלך בשביל שבו עברו גם "שדרות סאנסט" (1951) של בילי וויילדר ו"ברטון פינק" (1992) של האחים כהן, שעסקו באופן ישיר במצב-הנפש הרעוע, הנוירוטי, ההיסטרי והגועש של תסריטאי.

"אדפטיישן", כמדומני, הוא רק השלישי בתולדותיה של הוליווד, שעניינו תהליך כתיבתו של סרט, ולכן חשיבותו עולה על סך כל הישגיו המיידיים.

ואי-אפשר לחתום את הכתוב כאן מבלי להזכיר עוד יצירת מופת. ב"שמונה וחצי" (1963) של פליני קיבלנו כבר סיפור על הבמאי-תסריטאי שאינו מסוגל לעשות את הסרט שלו. חוסר-היכולת הזה הפך לפנינה קולנועית.

"אדפטיישן", במאי: ספייק ג'ונז. תסריט: צ'רלי קאופמן. עם: ניקולאס קייג', מריל סטריפ, כריס קופר