"מותו של סוכן" מאת ארתור מילר, בתיאטרון הבימה. תרגום: שלומי מושקוביץ; בימוי: רוני פינקוביץ'; תפאורה ותלבושות: פרידה קלפהולץ- אברהמי; מוסיקה: רן בגנו; תאורה: עמיר ברנר; בימוי וידיאו: ג'ראר אלון; משתתפים: סנדרה שדה, מוני מושונוב, איתי ברנע, עומר ברנע, מיכאל כורש, עזרא כפרי.
וילי לומן (מושונוב) הוא האדם הקטן שחי בתוך אשליה, ומסמל את התפוררותו של החלום האמריקני.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב, שבהפקה של פינקוביץ' ניתנת "הדגשה יתרה על מה שמתרחש בראשו של וילי. ואכן, חלומותיו, שבהם הוא מאמין ומפסיק להאמין, הם המכשלה שלו ושל שני בניו. אבל הרי לא הכל היה בדיה בחייו של וילי". למשל, האשה איתה הוא מבלה לילה בבית מלון, כשבנו מגיע לחפש אותו.
"הקדמת הגילוי של וילי הבוגד למערכה הראשונה חושפת אותו בחולשתו לעיני הקהל מוקדם מדי, ואנחנו מתחילים לשפוט אותו מוקדם מדי כאותו אפס שהוא באמת. והרי מילר כותב מחזה על כך שגם לאפס הזה, האדם העלוב הזה, יש זכות קיום ורגשות", קובל הנדלזלץ.
הבעיה העיקרית היא, שהשחקנים אינם "יוצרים נוכחות שניתן לחוות אותה". שני הבנים, ביף והפי (איתי ברנע ועומר ברנע), שמגלמים את "כישלונו ואשליית הצלחתו של וילי, יוצרים שני שרטוטים חסרי עומק רגשי".
גם מושונוב "חסר הרצף והטווח הרגשי" אינו מגלם כראוי אדם שהולך ונעשה מודע למצוקתו. "הפן המגוחך שלו משעשע, אך הכאב שלו לא נוגע ללב... וכך נותר מלוא הכובד הרגשי על כתפיה של שדה, שבחרה באיפוק כמעט מינימלי. אם נשאר משהו מן החוויה הרגשית הגלומה במחזה, הרי זה בזכותה. אבל למרבה הצער, זה לא מספיק".
שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין, שההפקה החדשה של הבימה "הולכת לכיוון של העמדה מסוגננת עם הקרנת סרטים בשחור-לבן, שמבטאים את שיגעון הגדלות של לומן, ותפאורה מינימליסטית שנותנת תחושה סוריאליסטית מעניינת". אבל בצד הביצוע, "הבמאי לא מצליח להביא את הסחורה".
שני הבנים "משכנעים בתמונות העבר", אבל לא מצליחים "להעביר את התחושה של קונפליקט פנימי עמוק" בשאר התמונות. "הדבר פוגם ברגעים קריטיים בסיפור".
מושונוב לא מצליח לשדר "עייפות פנימית וייאוש מתגבר", כפי שתפקידו דורש. שדה מאופקת, "אך לקראת הסיום גם היא גולשת לסנטימנטליות מיותרת, ומרדדת את האפקט של הסיום".
מכיוון שאין בהצגה "יסוד נפשי אמיתי של מאבק על חיים ומוות", שהוא הבסיס למחזה "רב העוצמה והמורכב" הזה, ומאחר שבלעדיו "אין לו זכות קיום", עדיף היה לא להעלותו כלל.
איתן בר-יוסף ("העיר") בדעה שמדובר אומנם ב"הצגה אינטליגנטית בדרך כלל, שהפנימה את הרעיון שחלק ניכר מהעלילה מתרחש בתודעתו המתפוררת של וילי", התפאורה "פונקציונלית", וסרטי הווידיאו "החלומיים בהחלט מסייעים לפינקוביץ' להעצים את הפרשנות הזו וליצור כמה דימויים בימתיים מרשימים ונוגעים ללב".
הבעיה היא, ש"פינקוביץ' לא הצליח להפיק מהמחזה אותה חוויה רגשית חזקה שאמורה לשלב אהדה, חמלה, כעס ובוז". עיקר הבעיה טמון בביצוע של מושונוב. "משהו בנוכחותו לא לגמרי משכנע, לא לגמרי עובד... ואם הסוכן לא לגמרי משכנע, אזי גם מותו מותיר את הקהל אדיש".
בקיצור: המחזה הזה אמור להותיר חוויה רגשית עמוקה, ובכך הוא נכשל. וכך, למרות שיש בהצגה כמה דימויים מרשימים ונגעים ללב, מותו של הסוכן לא מצליח לרגש כלל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
