"אדפטיישן". בימוי: ספייק ג'ונז; תסריט: צ'רלי קאופמן, דונלד קאופמן; צילום: לאנס אקורד; מוסיקה: קרטר בורוול; משתתפים: ניקולס קייג', מריל סטריפ, כריס קופר, טילדה סוינטון, קארה סימור.
ניקולס קייג', בתפקיד כפול, מגלם את התאומים צ'רלי ודונלד קאופמן. צ'רלי, תסריטאי מצליח, מנסה לעבד לקולנוע ספר שמתאר מסע בעקבות סחלב נדיר. את הספר כתבה סוזן אורלין, עיתונאית ניו-יורקית (סטריפ). לעומתו, דולנד, תסריטאי מתחיל, כותב תסריט אימים ילדותי, מוכר אותו להוליווד והופך להיות עשיר.
יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") מרעיף סופרלטיבים ל"סאטירה המקורית" של הבמאי "המבריק" ג'ונז, שמכניס אותנו "למוחו של תסריטאי הוליוודי, ומאפשר לנו לבחון את הגבול החמקמק בין מציאות לבין האופן בו היא מיוצגת בסרט". מדובר בסרט "מעולה, שלוקח אותנו מסיפור חיצוני לעלילה פנימית שמתחוללת בנבכי הווייתו של אמן, שנאבק עם שדי יצירתו".
קייג' נותן כאן "הופעה מרגשת ומעוררת אמפתיה... המבנה של הסרט מעניין ומרתק, כי התסריט שכותב צ'רלי במהלך 'אדפטיישן' מתממש בו זמנית על המסך", ולעתים "רואים את הסצינה המתרחשת עוד לפני שנכתבה בידי התסריטאי". הסרט "עשיר", ומורכב מקטעים שמתרחשים בהווה, בעתיד ובעבר. ועל כל אלה - חמישה כוכבים.
אורי קליין ("הארץ") בדעה, ש"למרות התסבוכות התסריטאיות והצורניות הרבות והמגוונות שמאפיינות את הסרט, יש בו מעט מאוד. אין בו מה שנדמה עדיין כחשוב מכל: אמירה משמעותית. "'אדפטיישן' משתמש במגוון תחבולות כדי לטשטש את הגבולות בין המציאות לקולנוע, בין האמיתי למדומה", אך "הצרה העיקרית שלו היא שהרצון שניכר בו לעסוק ב'נושאים גדולים' - השינויים שאנו עוברים, התשוקות שמניעת את חיינו והניסיון התמידי למצוא משמעות לקיומנו השברירי - הולך לאיבוד בין שלל התכסיסים".
בסך הכל, קליין מוצא שמדובר ב"יצירה טרחנית ואפילו מייגעת", שעוסקת "בתהליך היצירה של הסרט, ומכיוון שאינה מצליחה לזנק מעבר לכך, היא נותרת יצירה נרקיסיסטית גרידא, שיותר מכל מבטאת את שביעות הרצון של יוצריה נוכח ייסוריהם היצירתיים".
יאיר רוה ("העיר") כותב, שבסוף הסרט התסריטאי מגלה "שהחיים חזקים מהתסריט, כי העלילה שהוא ייקלע אליה תיראה דומה להפליא לאותה עלילה הוליוודית שהוא כה סלד ממנה". אלא שהצופים אמורים לדעת, שכל זה לא קרה מעולם לא לצ'רלי ולא לסוזן, ו"ששתי הדמויות האמיתיות האלה בעצם נקלעו במערכה האחרונה לסרט הוליוודי מומצא לחלוטין". הם אמורים לזהות את התחבולה התסריטאית, ולהבין שאכן, לרוב הקולנוע, או האמנות בכלל, חזקים מהחיים".
רוה סבור ש"דווקא הסוף הזה חושף את המנעד המוגבל של קאופמן כתסריטאי ושל ג'ונז כבמאי... כל עוד הם עוסקים במשחקי מוח פסבדו-פילוסופיים על החיים, המציאות והאין שביניהם, הם מצליחים להיות שנונים ומקוריים מאוד. ברגעי השיא סרטם מייצר תחושת להטוטנות מבדרת מאוד". אך לעתים נראה שהנהנתנות העצמית של קאופמן היא "מגלומנית, מפונקת ומיותרת".
נסים דיין ("גלובס") סבור, ש"התסריט שמתאר איך אי אפשר לעבד ספר חסר עלילה לתסריט הופך מול עינינו לסרט סבוך ומפותל, מצחיק, מקורי, ומפתיע ברוב חלקיו".
בין אם מדובר ב"רעיון מבריק" ובין אם ב"גימיק שחצני", "זה גימיק מסקרן וחשוב", שכן "עניינו הוא תהליך כתיבתו של סרט, ולכן חשיבותו עולה על סך כל הישגיו המיידיים".
בקיצור: הדעות הפעם נחלקות בין המשבחים שטוענים שהסרט מורכב, מצחיק, מקורי ומבריק, לבין הקוטלים שלדעתם הסרט טרחני, מייגע ומגלומני.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
