צבע גן העדן

"הרחק מגן עדן" היה מועמד בטקס האוסקר האחרון בקטגוריות התסריט המקורי (טוד היינס) והשחקנית הראשית (ג'וליאן מור, שהיתה מועמדת גם בקטגוריה משנית, על משחקה ב"השעות"). השניים לא זכו בפרס הנכסף, והסרט, שנותר בשוליים, הגיח משם כסרט עצמאי, שמימון הפקתו הגיע ברובו מג'ורג' קלוני ושותפו לחברת ההפקה החדשה שלו, סטיבן סודרברג.

ולמה דקדקתי בפירוט שמות מרשימים כל-כך? ובכן, זה קודם-כול סרט על סרט, קולנוע על קולנוע; במקביל, זה גם שמות חדשים על שמות ישנים, לעיסה חוזרת ונשנית של קולנוע קלאסי, שנשחק עוד לפני טוד היינס, וממשיך להישחק עד לזרא.

דאגלס סירק (1897—1987), הבמאי השמאלני ההוליוודי יליד דנמרק, הגיע להוליווד מגרמניה הנאצית, שם שהה עד 1937. בהוליווד קיבל תסריטים זניחים למדי, שאותם הפך לסרטים נעימים לצפייה בזכות הסגנון המלוטש שלו, הראייה החזותית המדויקת, והצירוף בין חושניות ארוטית לקרירות רגשית. לשיא הגיע סירק בשנות ה-50, כשחתם על מלודרמות מושלמות כמו "נכתב ברוח" או "חיקוי לחיים" (1959). בין השאר ביים סירק את 1955) All That Heaven Allows), שתרגומו החופשי הוא "כל מה שגן העדן מרשה".

גן העדן שב וחוזר בשמו של הסרט הנוראי, שכתב וביים טוד היינס, "הרחק מגן עדן". בין סירק להיינס מפרידים לא רק יותר משלושה עשורים, אלא גם יוצרים מרכזיים של הקולנוע המודרני והפוסט-מודרני, שהפכו את סירק לגורו (במידה רבה מאוד של צדק), ושכפלו את רוב סרטיו הגדולים.

הראשון שעשה זאת היה הגרמני ריינר וורנר פסבינדר, שיצר מלודרמות מודעות לעצמן והעניק להן את הנפח המרקסיסטי שהיה מובלע ביצירותיו של סירק בהוליווד. "הפחד אוכל את הנשמה" (1974) היה גרסה חריפה ואנטי-גזענית ל"גן העדן" של סירק.

זה היה בעשור האחרון של המודרניזם בקולנוע, ופסבינדר העתיק את עלילת סרטו של סירק, שעניינה רומן אסור בין גברת מכובדת, אלמנה עשירה ואם לילדים (ג'ין ויימן), לגנן שעובד בביתה (רוק הדסון). פסבינדר הפך את הגנן לעובד זר ממוצא ערבי, והאלמנה העשירה הפכה לעקרת-בית מוזנחת ומזדקנת — מעשה מחושב היטב, שמעיד על הבנתו העמוקה של פסבינדר לגבי המלודרמה בכלל וזו של סירק בפרט. הוא הבין שהתשוקה המינית והדחף האסור מלווים תמיד במתח מעמדי, גזעי וחברתי.

סירק העניק לקולנוע גם את "חיקוי לחיים" (1959), יצירת מופת מושלמת שעניינה הדחקות מיניות ומתח בין-גזעי. גם מן הסרט הזה היינס נוטל מלוא החופן. "חיקוי לחיים" עסק בין היתר במתח מיני סמוי בין שחקנית לבנה לבתה המתבגרת, וגם בגזענות הבוטה שמשורטטת באומץ בדמותה של נערה לבנה אחרת, המתביישת באמה השחורה. זו היתה מלודרמה קורעת-לב, שהזמן רק משביח אותה ומעניק לה רבדים נוספים.

אלא שטוד היינס הוא ילד מפונק. הוא אומנם מהלך באותו שדה שחרש סירק ועל אותו מסלול שפסבינדר הטביע בו את צעדיו, אבל הוא, היינס, מעדיף את המבט הפוסט-מודרני, הקמפי, בנוסח אלמודובר, נניח, שגם הוא רדוף השפעות של השמות המוזכרים כאן.

היינס (יוצר "וולווט גולדמיין") יצר סרט תיאורטי, שהכול מתפקד בו כראוי, אלא שהוא חף מכל רגש אמיתי. אם להרחיק לכת יותר, הוא הוציא את סירק מהארון, ובניגוד לפסבינדר ואלמודובר — הותיר אותו ערום ועריה במרכז הרחוב.

הסרט ממוקם ב-1957, בעיירה הרטפורד שבקונטיקט. אלה הם ימי אייזנהאור, של אמריקה צבועה, גזענית, מבוהלת מעצמה, ששרויה בתוך בועה פוליטית, חברתית ומינית. מיטב היצירות ההוליוודיות הופקו באותו עשור. היינס אומנם אינו הראשון שפונה לשנות ה-50 כדי לומר משהו על הקולנוע בן-ימינו, אלא שהוא משרטט דיוקן עירוני מודע מדי לעצמו. העיירה שלו כמו נשלפה ממגזינים: כרומו נוטף צבעים רוויים מדי, עלים צהובים, אדומים וכתומים טבולים במוזיקה חנוקת-רגשות.

כל זה בא לתאר את מר-גורלה של עוזרת-בית בשם קתי וויטאקר (ג'וליאן מור, האם והרעיה המושלמת של אמריקה והעולם כולו), שמגדלת שני ילדים וראויה לפרס על מאמציה לחיות. בעלה האוהב (דניס קוויד), לעומת זאת, הוא הומו. הוא לא יודע אם זה רע בשבילו, אבל ברור לו שזה רע לאשתו ולילדיו, וכשאשתו תופסת אותו 'על חם' הוא מבטיח שילך לטיפול. הוא אומנם הולך, אבל דווקא מבריא. כלומר, יוצא מן הארון והולך לחיות עם גבר צעיר.

קתי האומללה מבקשת ניחומים בחיקו של הגנן השחור, שצץ פתאום בגינתה. הגנן (דניס הייסברט), שהתאלמן זה כבר, מגדל את בתו מתוך מודעות לאיסור שחל על התחברות לבנים לשחורים. אבל קתי, שבעלה הלבן מעדיף גברים, נופלת על צווארו של הגבר השחור, וגם הוא, איך לא, נוטש אותה ועובר לעיר אחרת.

קתי משלמת אם כן מחיר יקר על עצם היותה אשה. נשיותה בעוכריה. הגברים שבחייה נגאלו, איש-איש על-פי צרכיו, אבל היא, מעצם המגדר שלה, אינה מסוגלת לזכות באותו גן עדן שהיא הולכת ומתרחקת ממנו.

זהו סרט הומואי מובהק, נעדר אירוניה, החסר את אותה עליצות האופיינית לאלמודובר, ואת הדעה הפוליטית של סירק. מה שנותר מול עינינו הוא תרגיל מבריק בקולנוע, שיותר מדי יוצרים חשובים עשו בו שמות.