האם הסעד של הריסת מבנה הינו בגדר "שימוש במקרקעין", שאז הסמכות היא לבימ"ש
השלום, או שמא בימ"ש מחוזי הוא בעל הסמכות לדון בסעד זה? השופט אמיר מבימ"ש
השלום בכפ"ס מזכיר, כי ההלכה המחייבת מביהמ"ש העליון קובעת, שהסמכות היא לבימ"ש
המחוזי. ברם, המדובר בהלכה ישנה, ויש לברר הלכות חדשות שיצאו תחת ביהמ"ש המחוזי,
הקובעות כי הסמכות היא לבימ"ש השלום.
מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע"), הגיש תביעה נגד נהב מיכאל (להלן: "הנתבע"),
המחזיק במקרקעין במושב.
הסעדים שנתבקשו בתביעה היו שלושה:
א. צו מניעה שלא לעשות שימוש לא חקלאי במקרקעין.
ב. צו עשה לסלק כל מחובר בקרקע שהוקם על ידי הנתבע.
ג. צו עשה לסלק מהמקרקעין כל צד ג' שאיננו בר רשות המאושר על ידי התובע.
התביעה נדונה בפני השופט אמיר מבית משפט השלום בכפ"ס. השאלה הראשונה שעלתה
לדיון הינה סמכותו של בימ"ש השלום ליתן הסעדים המבוקשים.
מבחינת הסמכות - יש כאן, כאמור, שלושה סעדים. הסעד הראשון הוא צו מניעה, שעניינו
שימוש במקרקעין, וכמובן שזה בגדר סמכותו העניינית של בימ"ש השלום.
הסעד השלישי הוא צו עשה לעניין חזקה במקרקעין (פינוי מחזיקים שאינם ברי רשות),
ולכן אף הוא בגדר סמכותו העניינית של בימ"ש השלום.
הסעד השני, הוא הסעד הבעייתי מבחינת הסמכות. העתירה היא "לסלק כל מחובר בקרקע
שהוקם על ידי התובע". עתירה זו משמעה הריסת מבנים.
עוד בע"א 37/59, שמש נ' מפעל המים כ"ס, נפסק כי שימוש במקרקעין הוא רק תוך
כדי שמירה על גוף הנכס - ולכן הריסת מבנה איננה בגדר שימוש. אם בע"א 37/59
הנ"ל הדברים בנוגע להריסה נאמרו כאמרת אגב - משום שבאותו עניין היה מדובר בשאלה
של הספקת מים - אזי בע"א 524/63, גולדמן נ' אלגרבלי, נעשה הדבר לטעם הפסק.
מזה שנים חיינו עם הלכה זו, שהריסה במקרקעין אינה בסמכותו של בימ"ש השלום אלא
בסמכותו השיורית של ביהמ"ש המחוזי.
ברם - קובע השופט אמיר - לאחרונה, החלו להישמע קולות חדשים בעניין זה.
פער השנים, כמו גם שינויי חקיקה, אשר שינו את נקודת האיזון בין בית משפט השלום
לבין בית משפט המחוזי, וכן הסמכויות הנרחבות שניתנו לבימ"ש השלום בחקיקה ועד
להפיכתו ל"כמעט" ערכאה ראשונה כללית ברוח דו"ח ועדת אור - כל אלו היוו יחדיו
בסיס למספר החלטות שניתנו בביהמ"ש המחוזי בת"א, לפיהן יש מקום לפסוק היום הלכה
חדשה, כך ששימוש במקרקעין יכלול בחובו גם הריסה של מקרקעין. דוגמא לפס"ד מנומק
ברוח זו הוא ת.א. 2295/02 - עבד אל חי נ' נאסר מפי השופט זפט.
השופט אמיר מסכים עם פסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי, וסבור כי ניתן ללכת בדרך
זו על אף הוראת התקדים המחייב - וזאת בדרך של אבחון ופרשנות חדשה לאור שינויי
החקיקה הכלליים בנוגע לעניין הסמכות, כפי שהציע ביהמ"ש המחוזי. אלא, שאין הכרח
להכריע בעניין בתיק זה, לאור הסוגיה הקשורה של טפל אחרי עיקר.
גם אם נניח - קובע השופט אמיר - שסעד ההריסה כשלעצמו איננו בסמכות ביהמ"ש השלום,
עדיין יש לבחון מה דינו כאשר הוא בא בהקשר של סעד אחד מיני כמה, בתביעה אחת
שכוללת גם סעדים שבסמכות ביהמ"ש. כאן אנו באים לכלל של "טפל אחרי עיקר".
הלכה זו, שנפסקה עוד בע"א 145/58 קלקודה נ' אשד, אפשר לביהמ"ש לדון בתביעה
כולה, גם כאשר סעד אחד בסמכותו וסעד אחר אינו בסמכותו, אם הסעד האחר הוא בגדר
טפל לעומת הסעד הראשון. המבחן איננו מבחן של סדר הסעדים ואופן רישומם הכרונולוגי
בתביעה - אלא מבחינה מהותית, מהו העיקר. אין לטעות ולבלבל במבחן הסמכות הכללי
- שהוא מבחן סעד ולא מבחן מהות. אך לעניין ההלכה של "טפל אחרי עיקר" - בוחנים
את היחס בין הסעדים השונים לפי התכלית המעשית שלהם והחשיבות המעשית שלהם, באופן
יחסי זה לעומת זה, מבחינתו של התובע. במידה מסוימת זוהי בחינה שדומה לבחינת
"הגורם שהביא לתביעה" בביהמ"ש לענייני משפחה. זוהי בחינה פרקטית ועובדתית,
על פי מה שנחזה מתוך התביעה ועל פי הגיונם של דברים ועל פי ניסיון החיים.
כעת יש לקבוע עמדה - מהו הטפל ומהו העיקר. שאם נאמר, כי העיקר הוא בהפסקת השימוש
החורג, וכי הריסת המבנים הלא חקלאיים הוא הטפל - או אז תישאר התביעה בבימ"ש
זה.
ואם לעומת זאת נאמר, כי העיקר הוא בהריסת המבנים, והטפל הוא בהפסקת השימוש
- או אז יש להעביר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
הנתבע הפנה לפס"ד של ביהמ"ש השלום בת"א - ת.א. 46525/97 ישורון נ' מינהל מקרקעי
ישראל, מפי השופט גולדין. שם הסעדים המבוקשים היו פינוי והריסה, וביהמ"ש החליט,
כי העיקר הוא ההריסה - ולכן יש להעביר התיק לביהמ"ש המחוזי.
דעתו של השופט אמיר שונה. ראשית, שם היה מדובר בפינוי, וזו גם היתה הנמקתו
של השופט - שהתביעה היא לסילוק יד מהמקרקעין תוך כדי הריסתם. במקרה שבפנינו
מדובר דווקא בתביעה לאיסור שימוש חורג ואסור, אך אין תביעה לפינוי - וההריסה
המבוקשת היא של אותם מבנים, אשר נעשו בגדר ולצורך השימוש החורג שאותו מבקשים
למנוע.
מדובר איפוא בהסדר של המשך דרכי השימוש במקרקעין, כאשר ההריסה מתבקשת כדי לסייע
באכיפת הסעד הראשון של איסור השימוש החורג. אלא שלדעתו של השופט אמיר, גם במקרה
של פינוי תוך הריסת מבנים אסורים - העיקר הוא הפינוי.
נניח שאדם שכר נכס והתקין בו צריף דרך קבע וכעת הוא נתבע להשיב את החזקה בנכס
"כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ" - העיקר הוא הפינוי, והסרת הצריף היא רק חלק ודרך
ואופן של פינוי, ואף שמדובר בעניין של הריסה, הרי שהוא טפל לעיקר - הפינוי.
מטעמים אלו יש לקבוע, כי העיקר בתיק שבפנינו הוא צו המניעה האוסר שימוש, והטפל
הוא סעד ההריסה.
אשר על כן, גם אם נקבל את הלכת שמש נ' מפעל המים כ"ס כהלכה שעודנה נוהגת, וגם
אם לא נקבל את גישת השופט זפט כי היום גם סעד של הריסה הוא בגדר שימוש במקרקעין
ובסכמות בימ"ש שלום, גם אם נצא מתוך הנחה כזו - עדיין קנה בימ"ש זה סמכות לדון
בתביעה כולה, לרבות בסעד ההריסה, מכוח הלכת הטפל אחרי העיקר.
התוצאה הסופית: נקבע כי ביהמ"ש מוסמך לדון - מבחינת הסמכות העניינית - בכל
הסעדים שבתביעה.
ת.א. 3952/02 בימ"ש השלום בכפ"ס. שופט: ר. אמיר.
בשם התובע: עו"ד הררי שחר.
בשם הנתבע: עו"ד שריפי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
