ההתנהלות של בנק הפועלים נראית רע

"האמריקנים". זו היתה אחת ממילות המפתח התקשורתיות שיצאה אתמול מקבוצת השליטה בבנק הפועלים. האמריקנים תקפו (את סגנון הניהול של אלי יונס, המנכ"ל המתפוטר) האמריקנים ביקשו, דרשו, סברו, עמדו, ועוד. זה לא שלמה נחמה, לא דני דנקנר ואפילו לא שרי אריסון. זה האמריקנים. ומשאמרת אמריקנים אמרת הכל. ולא בכדי.

האמריקנים הם קבוצה של בעלי הון יהודים כבדים, חברים של טד אריסון המנוח, שבאו איתו להשקעה בישראל. כשנפטר הם אמרו לבתו, שרי, שהיא יכולה לסמוך עליהם, כמו על אבא שלה.

האמריקנים, לכל אחד עסקים משלו, הם: יורשי-שוסטרמן, מייקל שטיינהרדט, ליאונרד אברמסון וקבוצת לו ראניירי וסקוט שאי. אברמסון וראניירי הם החזקים המובילים את הקבוצה. אברמסון הוא העשיר בהם, מוערך ב-5 מיליארד דולר אחרי שמכר חבילות של מניות לפני הנפילות בבורסות. הקבוצה אמנם מחזיקה בפחות מ-12% ממניות הבנק, אבל בגלל חולשת משפחת דנקנר, מעמדם אצל שרי אריסון ועוצמתם האישית, הם היום המפתח לכל התנהלות בפועלים.

נקודת החיכוך של יונס עם האמריקנים היתה בקבוצת סיגניצ'ר. הקבוצה, הפועלת במתן שירותי בנקאות פרטית ללקוחות אמידים בארה"ב ולחברות בבעלותם, הוקמה בניו-יורק במהלך 2001. מדובר בשתי חברות-בנות הפועלות באמצעות תשעה סניפים, פלוס שלושה נוספים המתוכננים בניו-יורק. עד סוף 2002 השקיע בנק הפועלים בסיגניצ'ר סכום השווה לכ-100 מיליון דולר. את שנת 2001 סיימה הקבוצה האמריקנית בהפסד של 23 מיליון דולר, את 2002 בהפסד של 13 מיליון דולר.

סיגניצ'ר היא ה"בייבי" של הקבוצה האמריקנית. ההערכה אומרת שהאמריקנים זיהו כבר לפני שלוש שנים, שכסף טוב לא ייצא להם מבנק הפועלים ומפעילותו בישראל, והם החליטו להניח יהבם על הפעילות האמריקנית. דרך סיגניצ'ר שממומן כולו בכספים שיוצאים מהארץ, נעשית פעילות של יהודים וגויים אמידים (המילה "אמידים" מופיעה במצגים רשמיים של הבנק), גם של הבעלים. מעבר לזה, יש תכנון ותקווה שהבנק הזה יפרח ויגדל, יונפק או יימכר, וכך יוכלו "האמריקנים" להחזיר חלק מהשקעתם בפועלים.

כדאי לציין כי התוכנית של שלמה נחמה והבנק לרכוש את בנק דיסקונט ניו-יורק, נועדה כדי למזג את הבנק הדיסקונטאי המצליח עם סיגניצ'ר וכך להזניק את החברה למעלה. את התוכנית הזו טירפד בינתיים משרד האוצר.

בסיגניצ'ר, שולטת הקבוצה האמריקנית ביד רמה. הם מחליטים מי מנהל, איך מנהלים, מה עושים, את מי מעדיפים ואת מי לא. הם לא נוהגים לתאם פעילות עם הארץ. לא רוצים לתאם עמדות עם הארץ.

אלי יונס, בתמימותו, או במזגו הסוער, או בשיטת הניהול הריכוזית ועצמאית שלו, חשב ונהג כאילו מדובר בחברה-בת, כמו כל חברה-בת בנקאית. נדמה היה לו שבישראל יש כללי פיקוח מפורשים המגדירים את היחסים בין החברה האם לחברה הבת, והן אומרות, בגדול, שחברה-בת בנקאית היא חברה-בת בנקאית גם אם היא בחו"ל, גם אם היא בניו- יורק וגם אם היא בחסות הקבוצה האמריקנית, וכך צריך לנהוג. לפקח, לתאם, להיות בעניינים. לא רק להעביר הון מהארץ לשם.

האמריקנים לא אהבו את ההתערבות, הם לא אהבו את ההתנהלות.

יונס התעקש, כי יונס הוא אדם שמתעקש. גם אם אפשר לפעמים להתרכך.

זה לקח לו ולהם לא יותר מחצי שנה לדעת שזה לא הולך. הם ניסו, הוא ניסה. בסוף זה התפוצץ.

"הרמוניה". זו מילת המפתח השנייה בהתנהלות התקשורתית של בעלי השליטה בבנק. "הוא פגע בהרמוניה בין בעלי המניות של הבנק".

הרמוניה, זה כל הסיפור? זה הבנק הגדול במדינה, עם ירידה רשמית של 62.8% ברווחים, עם 3.3 מיליארד שקל הפרשות לחובות מסופקים, עם תשואה על ההון של 2.7%, עם מעל 22 מיליארד שקל חובות בעיתיים במאזן המאוחד, והם עסוקים בהרמוניה.

האם ההרמוניה הזו היא אבן היסוד גם ביחסיהם עם כלל הלקוחות?

שרי אריסון, שלמה נחמה ודני דנקנר, דובריהם ושליחיהם, לא נחשבים כמי שמשתמשים דרך קבע במילה הרמוניה. זו מילה של שרי אריסון. זה בסיס התודעה שלה, הפעילות ההתנדבותית שלה. מהות החיים. לחיות בהרמוניה.

"הרמוניה, שם עברי: 'תואם'. צירוף נעים של דברים (צלילים, צבעים, דעות ומנהגים), התאמה, הסכמה הדדית". ( מילון ההווה, מאת שושנה בהט ומרדכי מישור).

אבל שרי אריסון, בעלת הבית האמיתית, לא אומרת מילה על פרשת יונס. יש אומרים: היא כועסת עליו בגלל שלא טילפן אליה והחמיא לה אחרי שיצאה לעיתונות בפרשת הפיטורים וההתקרבות לעמיר פרץ. האמת, די מעליב לחשוב שסילקו מנכ"ל בגלל שלא אמר מילה טובה לבעלת -הבית. די מעליב גם לחשוב שאריסון מונעת מדברים כאלה.

יונס היה בחירתה של אריסון. התנהגותו העצמאית מול שלמה נחמה לא ממש מפריעה לה. אבל היא השתכנעה שזו הדרך הנכונה. להדליף את אי שביעות הרצון, ואז או שיונס יכנע, יתכופף ויתאים את עצמו לצרכי הבעלים בישראל ובעיקר בארה"ב, או שילך.

"רך ונעים". זה המנכ"ל הרצוי מבחינת הבעלים. יש נייר-טואלט בשם הזה. חמוד, מתחשב בהלוואות של הבעלים, במטרות האישיות שלהם, בדיווידנדים, בהפרשות, בדו"חות הכספיים, במינויים, בפיטורים. המנכ"ל הבא יקבל על המקום את התואר "חבובה".

האם זה המנכ"ל הראוי לכספי הציבור המונחים שם, מיליארדים על גבי מיליארדים?

עיתונות. זהו מכשיר העבודה והניהול הכי משופשף ומושחז בבנק הפועלים. כשרצו להזיז את עמירם סיוון פתחו במסע השמצות והדלפות בעיתונים. סיוון בחר לא להבין, הרבה זמן, בינתיים הוא משך עוד ועוד בונוסים. לאלי יונס, שאחד הסיוטים שלו היה לראות את עצמו במצב של סיוון, זה היה מיידי.

מכתב ההתפטרות היה מוכן שבועות מראש, כדי להניח אותו הוא היה זקוק לכותרת אחת. ברור לו, כמו שברור לקוראי הכותרות הכלכליות, שבבנק הפועלים אין למנהלים ולבעלים אומץ לומר את האמת בפנים. הם מעדיפים את המריחה והגרירה. בניהול כמו בהפרשה לחובות מסופקים.

אם לא מעיזים לפטר, ולא מעיזים להפריש כמו שצריך, מה זה אומר לגבי הכסף שלנו, מה שמכונה "מיטב כספנו ועתידנו" שמונח שם?

רייטינג. דירוג אשראי. זו הדאגה האמיתית היום בבנק. הפועלים מדורג כ-A2 על-ידי מודי'ס, -A על-ידי פיטצ', BBB על-ידי סטנדרט-את-פור'ס.

היום היה אמור המנכ"ל יונס לצאת לסיבוב חברות רייטינג. נסיעתו בוטלה נוכח צוק העיתים. אחרי אזהרת רווח חמורה, הפרשה מסיבית לחובות מסופקים ברבעון הרביעי של 2002, ובעיקר גובה הר האוורסט של חובות בעיתיים, דורשים שיחות מחודשות עם המעריכים.

לזה מתווסף מאתמול אי- שקט ניהולי קשה. הבעלים מסמנים למנכ"ל את הדרך החוצה דרך העיתון. המנכ"ל מתפטר, לא ברור מי יחליף אותו - לא השם אלא האופי הוותרני, פשרני. הדלפות מכוונות החלו בכיוונו של מנהל האשראי של הבנק שי טלמון, המנכ"ל הבא הולך להיות סופר-נוח.

הבעיות הכי קשות בעיני מעריכים, הן החובות הבעיתיים והחלוקה הפנימית ביניהם שעלולה להיות פצצת זמן, והזעזועים בניהול.

סך האשראי הכולל בגין לווים בעיתיים, זינק מ-17.450 מיליארד שקל בשנת 2001 ל- 22.409 בשנת 2002. רוב הזינוק היה ברבעון השלישי. חברות ההערכה שמו לב לזה כבר אז והוטרדו מזה כבר אז. הן רק המתינו.

שלמה נחמה יצטרך להתאמץ מאוד כדי להסביר להם שם, באמריקה הרחוקה, איך מתמודד בנק כזה גדול עם כאלה חובות בעיתיים. ואי-אפשר יהיה לומר את מה שהוא נוהג לומר כבר שנתיים, שהכל בגלל "המצב" - הכלכלה העולמית והאינתיפאדה בישראל. עובדה שבבנק לאומי לא היה כזה זינוק.

לשם ההשוואה, בנק לאומי סיים את 2001 עם 17.601 מיליארד שקל חובות בעיתיים, ואת שנת 2002 עם עלייה מתונה ל-18.194 מיליארד. הזינוק, העלייה התלולה, זו הבעיה.

נחמה יצטרך גם להסביר לזרים את האמירות שיצאו מתוך הבנק עצמו, כאילו יונס "לא נתן מספיק מרחב לבעלי השליטה", לא איפשר לבעלי-הבית לנהל את הבנק שלהם כמו שהם רוצים, היה נדיב מדי בהפרשה לחובות מסופקים כדי לנקות את האורוות ולהיכנס לשנת כהונתו המלאה במצב נוח יחסית.

אמירות כאלה, כמה שהן נשמעות כאן רכילותיות, עלולות להישמע ענייניות, עיסקיות ורעות מאוד בחוץ.

אנחנו. אחרי שנחמה יסביר, ויהיה סופר-נחמד למעריכים הזרים, שאולי ייתנולו עוד רבעון ועוד רבעון, הוא יצטרך להסביר את ההתנהלות הזו לציבור בישראל. למפקידים. למשקי הבית ולעסקים. אלו ששמו את הכסף שלהם בקופות הגמל של הבנק, בקרנות הנאמנות שלו, בתוכניות החיסכון שלו.

אם ההתנהלות הפנים-בנקאית, האישית, האינטרסנטית, שראינו בבנק הפועלים בתקופה האחרונה, תואמת את ההתנהלות הכספית של הבנק, אז המצב יותר רע משחשבנו.