הליך קבלת פיצויי פגיעה מוועדות מקומיות מתחיל מהגשת תביעה (או יותר נכון מכתב
דרישה) מהוועדה המקומית הרלוונטית. הדרישה הזו, בדרך כלל, נענית בסירוב, או,
במקרה הטוב, בערכים נמוכים, אשר לא משביעים את רצון מי שמקרקעין שלו נפגעו
כתוצאה מאישור תוכנית. "מסורב פיצויים" כזה רשאי להגיש ערר לוועדות ערר מחוזיות,
שהן הטריבונל המקצועי הראשון שדן לעומקו של העניין ובו יש לנפגע זכות מלאה
להופיע להשמיע טענותיו באמצעות אנשי מקצוע כגון שמאים, עורכי דין וכו', בכדי
לשכנע את חברי הועדה בטענותיו.
סעיף 198 המסדיר את הליכי הגשת הערר קובע גם, כי הוועדה יכולה למנות שמאי מכריע
מטעמה לבדוק את טענות הצדדים, וסעיף 198 (ה) (4) קובע, כי על החלטה של השמאי
המכריע ניתן לערור לוועדת הערר בתוך 30 יום מיום קבלת הערר.
עניין המועדים הינו קריטי בכל הליך משפטי ומינהלי, ויש בו לעיתים כדי למנוע
את היכולת של צד כלשהו להביא את טענותיו למבחן השופט ו/או הוועדה הבוחנת, גם
אם טענותיו צודקות ביותר. בחוקים ובתקנות שונות ניתנו אי אלו סמכויות ונקבעו
תנאים להארכת מועדים. לדוגמא, תקנה 528 לתקנות סדר דין אזרחי קובעת, כי ניתן
להאריך מועדים ובלבד שיהיה מתוך "טעמים מיוחדים".נשאלת השאלה, האם ועדת ערר,
שהינה גוף מינהלי אך למעשה גוף שיפוטי או לפחות מעין שיפוטי (בענין פצויי פגיעה
שלפי סעיף 197), זכאית להאריך מועדים כמו בבית משפט?
השאלה נשאלת לאור העובדה, כי חוק התכנון והבנייה ו/או התקנות הדנות בסדרי דין
בוועדות ערר, לא נתנו דעתם לנושא זה. עניין זה נדון לאחרונה בפסק הדין בענין
בר"מ 2340/02 הועדה לתכנון ולבנייה - רמת השרון נגד אגא וכט ואח', שנדון בפני
הרכב של השופטים ת. אור, ד. ביניש, י. אנגלרד.
בעניין וכט, המשיבים הגישו תביעה לועדה מקומית רמת השרון לקבל פיצויים על אישור
תכנית הקשורה למחלף הכפר הירוק. הוועדה המקומית רמת השרון דחתה את הדרישה והמשיבים
הגישו ערר לוועדת ערר. בין לבין, התנהל הליך דומה ע"י אחרים, אשר תבעו את הוועדה
המקומית רמת השרון. בשני המקרים מונתה אותה שמאית מכרעת. בשתי חוות הדעת השמאית
המכרעת קבעה, כי אכן המקרקעין נפגעו, וכי על הוועדה המקומית לפצות את המשיבים
והאחרים. אך הוועדה ביקשה להגיש ערר על החלטה זו. בין הצדדים התגלתה המחלוקת
לגבי מועד המצאת חוות הדעת השמאית המכרעת, שממנו יש למנות 30 הימים לצורך הגשת
הערר.
פירוט הסיבות למחלוקת חורג ממסגרת מאמר זה, אך נבע מטענת המשיבים, שלפיה הוועדה
המקומית ידעה על חוות דעת השמאית עוד לפני שקיבלה אותה מהשמאית עצמה, וזאת
לאור העובדה, שהמשיבים עצמם המציאו לה עותק לפני כן.
ועדת ערר סירבה לבקשת הוועדה המקומית להאריך את המועד להגשת ערר, בקובעה כי
אין לה סמכות להאריך מועד כזה. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי,
וזה קבע, כי אכן יש לוועדת ערר סמכות להאריך מועד להגשת ערר, אך זאת צריכה
להיות רק לפי "טעמים מיוחדים". כמו-כן, לדעת בית המשפט, במקרה דנן לא התקיימו
טעמים מיוחדים, כי הוועדה ידעה על חוות הדעת השמאית לפני שקיבלה אותה מהשמאית
עצמה.
על החלטה זו הוגשה הבר"ע, אשר נידונה כבערעור. בית המשפט העליון, בקבלו את
הערעור, קבע כי אכן יש סמכות לוועדות ערר להאריך מועד להגשת ערר לפניהן.
את פסק הדין העיקרי נתן השופט תיאודור אור, אשר קבע, כי ראשית כל הוכח שאכן
היה איחור בהגשת הערר. השופט אור קבע, כי אכן ההמצאה של חוות הדעת השמאית ע"י
המשיבים, לפני שקיבלה אותה מהשמאית, נחשבת המצאה ויש למנות את 30 הימים מאז.
לגופו של העניין, השופט אור ניתח את מקור הסמכות של הוועדה. בעניין זה אור
ניתח את תקנה 15 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר בערכים לפי סעיף
198 לחוק) התשנ"ח - 1977, הקובעות: "כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו
לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות
לגביו".
השופט אור קובע, כי תקנה 15 הינה תקנה כללית יותר ומסמיכה את יו"ר ועדת ערר
ליתן הוראות בכל ענין הנוגע לסדרי דין, אשר לא הוסדרו בחוק או בתקנות. ומאחר
וענין הארכת מועד לא הוסדר בחוק או בתקנות, לכן, לדעת השופט אור, יו"ר הוועדה
מוסמך לתת הארכה זו.
השופט אור מנמק את החלטתו כך: "מצד אחד, עם חלוף תקופת הערעור, זוכה המשיב
למעין "חסינות" המגנה עליו מפני הטרדתו בשנית באותו עניין ומביאה את הסכסוך
לסיומו. אולם מצד שני, יש להותיר פתח לנסיבות, אמנם יוצאות דופן, בהן יש לאפשר
להאריך את המועד להגשת ערעור".
ולגבי אמת המידה לפיה יש לבחון את הארכת המועד, השופט אור מציע מבחן גמיש וקל
יותר מאשר "טעמים מיוחדים", וקובע, כי די בטעם מוצדק או סביר לאיחור במקרים
אלו, באשר המדובר בערעור על חוות דעת מקצועית, להבדיל מערעור על החלטה שיפוטית,
אשר שם דורשים מבחן מחמיר יותר של טעמים מיוחדים.
לדעת השופט אור, יש טעם סביר באיחור או מעין "בלבול" שנוצר אצל הוועדה המקומית,
בסברה שהיא יכולה לערור תוך 30 ימים מיום שקיבלה את חוות הדעת השמאית ולא מהמשיבים.
השופטת דורית ביניש הצטרפה לתוצאה אליה הגיע השופט אור, וזאת נוכח "חשיבותה
ומעמדה של הזכות לערור", כלשונה.
לפסק דין זה חשיבות בכל הנוגע להבהרת סמכויות של ועדת ערר, ולמעשה הוא מעניק
להן סמכויות של בית משפט, אך בדרגת נוקשות קטנה יותר.
הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
