החלוצים של חלוצה

חולות חלוצה לא עברו לידי הפלשתינים, לשמחתם של תושבי הנגב * על מים מליחים הם מגדלים בהם זיתים, שמהם מייצרים את אחד משמני הכתית המשובחים בארץ * מאחורי השותפות המצליחה עומדים - בחלקים שווים - קיבוץ רביבים והאחים נקש

על פי אחת הוואריאציות של תוכניות השלום, שעלו על שולחן הדיונים בשנים האחרונות, חולות חלוצה היו אמורים לעבור לידי הפלשתינים, בתמורה לשמירת שטחים ביו"ש. אילו יצא הדבר לפועל, לא היינו זוכים ליהנות היום לפחות משני מוצרים איכותיים ומיוחדים במינם - הזיתים של חלוצה ושמן הזית חלוצה.

במשך שנים רבות מדי לא השכילה מדינת ישראל לממש את חזונו של דוד בן-גוריון ליישב את הנגב ולהפריחו. קביעתו, כי "בנגב ייבחן העם בישראל", עומדת עדיין במבחן מתמשך, למרות שבשנים האחרונות חלו שינויים מפליגים בנוף האנושי והבוטני של הנגב. בין אלו בולטים במיוחד אלפי דונמים של עצי זית מזנים שונים, שניטעו בלב המדבר הצחיח. המחסור במים מתוקים להשקיה הוליד פיתרון - השקיה במים מליחים.

מאז ימי הנבטים למרות שהאסוציאציה המיידית לגידול זיתים וכרמי ענבים מעלה נופים ים-תיכוניים מובהקים ולאו דווקא נופי מדבר, מתברר שהחידוש אינו כה דרמטי ובן-גוריון לא עסק בהזיות. תעודות היסטוריות מלמדות, שתושבי הנגב העלו מס לשליטים השונים של האזור בצורת יין ושמן זית. הכיבוש המוסלמי, שדחק את הצבא הביזנטי מהאזור, פגע באפשרויות מכירת היין והביא, למעשה, לדעיכת היישוב בנגב ולחיפוש אחר מקומות נוחים יותר לפרנסה. אך הנבטים הקדומים, שחלוצה הייתה הגדולה שבעריהם בנגב, פיתחו את החקלאות הקדומה וכשחסרו גשמים והשטפונות לא הנפיקו די מים, הם כרו בארות, שחלקן נמצאות עד היום בשימוש הבדווים, כדי לנצל את מי התהום העליונים, ולגדל שפע של גפנים ליין ועצי זית לשמן.

עד שנת 1995, גם קיבוץ רביבים, כמו ישובים אחרים ברמת-הנגב, עסק בגידול נשירים. "אבל כשגילינו, שהרווחיות נשחקת והמים המתוקים אוזלים, הבנו שצריך למצוא פיתרונות אחרים", מספר אורי יוגב, מנכ"ל חברת "דרך השמן בנגב", שעומדת מאחורי הזיתים של מותג חלוצה.

יוגב וחבריו לא היו צריכים לחפש את הפיתרון במחוזות רחוקים. כבר לפני כ-20 שנה נעשו בחווה הניסיונית בדיקות של מכון וולקני, לגבי האפשרות של גידולים במים מליחים. בין שאר המומחים שעסקו בתחום היה פרופ' שמעון לביא, חוקר בכיר במכון וולקני ובפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ומי שפיתח את זן ברנע, שגדל בחלוצה לצד זנים דוגמת פיקואל וסורי (שאגב, מקור שמו אינו במילה סוריה כי אם במילה צור, ועל כן יש להגותו עם חולם). הבדיקות היו חיוביות, "ועל בסיס הניסויים הללו הבנו, שיש היתכנות לגידול זיתים על מים מליחים", אומר יוגב.

חיזוק נוסף לכיוון החדש ניתן בשנות ה-90 על ידי יענק'לה יוגב, אביו של אורי יוגב וחבר רביבים בעצמו, שהגה את הרעיון של "נגב של צמיחה". הוא גרס, כי חייבים לחבר בין כל הגורמים, המשתמשים במים מליחים ברמת הנגב. "המים המליחים נובעים בטמפרטורה של 39 מעלות", מסביר אורי יוגב. "ניתן להשתמש באנרגיה שלהם, כדי לחמם בתי צמיחה. משם, הם יכולים לעבור לספא התיירותי, וממנו לבריכות הדגים, שנזקקות לטמפרטורות חמימות במיוחד בחורף. את המים הללו, שמכילים פסולת עשירה של הדגים, אפשר לסנן ולהשתמש בהם לצורך השקיית המטעים".

1,000 דולר לדונם את המטעים נטעו חברי רביבים בשנת 1995, בהשקעה של כ-1,000 דולר לדונם. בשנים הראשונות הם מכרו את כל תנובת הזיתים למותגים מוכרים, דוגמת כרמל מזרחי וקבוצת יבנה. למרות שהנטיעה נעשתה על ידי הקיבוץ עצמו ועל חשבון תקציביו, בהמשך היה ברור, שחייבים לחלוק את הסיכונים ולהכניס שותף. "אבל המוטו שלנו היה, שהשותף מקבל משהו שהוא רואה בעין, ולא רעיון בלבד", מדגיש יוגב.

השותפות, שלדברי שני הצדדים נחשבת פוריה ביותר, נעשתה עם האחים נקש - ג'ו, רפי ואבי. אל הציונות המובנית שלהם חברה גם אהבה עמוקה אל הנגב. בעת שירותו הצבאי היה אבי נקש באזור שדה בוקר ודימונה, ואילו רפי גדל כילד חוץ בקיבוץ בארי.

במשך כל השנים מרבים האחים נקש להשקיע בישראל, ובין השאר הם מחזיקים גם היום את מלון אורכידאה באילת. עם בואו לארץ, נוהג אבי נקש לנסוע ברכבו לאילת, כדי לחצות את הנגב, ולראות מה התחדש. פה ושם הוא משוחח עם טרמפיסטים, פה ושם הוא עוצר לחטוף שיחה עם אנשי האזור. כך גם נולד הרעיון של השקעה בכרמי זיתים בנגב. אבל תוך כדי גלגול הרעיון, התברר שברביבים יש כרם נטוע, ובינתיים שמעו גם אנשי רביבים על התעניינותם של האחים נקש. השידוך נוצר באופן טבעי, האחים נקש השקיעו כמה מיליוני שקלים, ונולדה השותפות, שמחזיקה בחלקים שווים הן את חברת דרך השמן בנגב - שלה כרמי זיתים משותפים, והן את חברת חלוצה, שמשתמשת בזיתים המשותפים, כמו גם בכרמי הזיתים שיש לכל אחד מהשותפים בעצמו. חלוצה הוא גם שם המותג של הזיתים והשמן, והחברה אחראית לבית הבד ולכל פעילויות השיווק.

היום, מתגאים השותפים, השיווק נעשה גם בחו"ל. במעדניות במנהטן כבר אפשר למצוא את שמן חלוצה באופן מסודר, ובדרך נמצאות מעדניות בינלאומיות נוספות מהשורה הראשונה, גם באירופה.

מתחילת הדרך עובדים בחלוצה בשיטה מודולרית. את אלף הדונם הראשונים, שכבר מניבים פרי, נטעו בהדרגה - מדי כמה חודשים, לאורך שנתיים. את בית הבד הקימו בשלב זה עם קו ייצור אחד, כאשר כבר עתה ברור, שבעונת המסיק הבאה יורחב הייצור לשני קווים. "אנחנו פועלים בהדרגה, כדי לעמוד בתקציב ובקצב הפיתוח", מסביר יוגב. הדברים היו קריטיים, כמובן, במיוחד בשלבים הראשונים, כשהקיבוץ עמד לבדו מול הענף החדש. "היום", מציין יוגב, "שאלת ההיתכנות של המיזם אינה רלוונטית. התשובות כבר ברורות. עכשיו צריך להקדיש תשומת לב ליעילות העבודה ולשיווק".

אבל בישראל, כמו בישראל. גם הסיפור האופטימי ביותר אינו יכול להיות חף מבעיות מיותרות. וכך, ממש בימים אלו נלחמים אנשי חלוצה, ביחד עם כל האחרים ברמת הנגב, בגזירה חדשה של התוכנית הכלכלית, שאמורה לייקר את השימוש במים המליחים - גזירה, שבעצם אין מאחוריה שום היגיון. "חשוב להדגיש", אומר יוגב, "כי אין שום קשר בין מצוקת המים השפירים בישראל לבין כמות המים המליחים שיש כאן. ולכן, אין שום הצדקה לייקור המים המליחים".

מלחמת המים המליחים לדברי יוגב, "המדינה השקיעה במשך השני עשרות מיליוני שקלים, כדי לאפשר בנגב פרויקטים חקלאיים ושימוש במשאבי הקרקע. הבארות נחפרו כבר בשנות ה-70, אבל במשך שנים כמעט ולא השתמשו במים המליחים. בשנים האחרונות עלתה כמות המשתמשים, ובמקביל מגדילים גם את מספר הבארות. יתרה מזו - אם לא ישאבו מים מליחים מהבארות, רמתם תעלה, והם עלולים להמליח גם את המים השפירים באזור. אם כך יקרה, יהיו חייבים להתפיל מים עבור הישובים בנגב, ומדובר בתהליך יקר מאוד".

יוגב מדגיש, כי הודות לגודל, לחלוצה יהיה קל יותר להתמודד עם הבעיה. אבל החקלאים האחרים באזור - במיוחד החקלאים הקטנים והבודדים - כבר שוקלים היום את צעדיהם, נוכח הייקור המתוכנן.

וכשמדובר בייקור כזה בנגב, מדובר בפגיעה קשה במתיישבים רבים, שעושים עבודה ציונית במלוא מובן המילה, מפריחים את הנגב ומשנים את דמותו. כי כמו שאומר יוגב, "מי שייסע לאילת בעוד כמה שנים דרך מצפה רמון, יעבור בדרך כרמי ענבים וזיתים - גדולים וקטנים, כמו גם חוות ומיני תעשיות נוספות, שהולכות ומתפתחות בנגב".

שינוי הנוף בולט כבר היום. פרדסי השרון העתיקו את מקומם לנגב, והם מושקים במי השפ"דן; גם הפרות מרוצות בנגב, וכך גם הווטרינרים והרפתנים, שאינם צריכים להתמודד עם הקרקע הבוצית, המאפיינת רפתות במקומות אחרים בארץ. ואכן, לקיבוץ רביבים יש רפת משותפת עם ניר אליהו, שבה 700 פרות, הנחשבת לאחת השותפות המובילות בארץ. בנוסף, מפוזרות בשטח חוות קטנות נוספות, עם כמה עשרות דונמים בכל אחת מהן, שבחלקן מגדלים זיתים, באחרות כרמים, דגים ועוד. "הסיבה, שדרבנה את המדינה לפתח את המשאבים בנגב, קשורה לעובדה, שהמשאבים הללו מאפשרים לפתח תעשייה מאוד מגוונת", מסביר יוגב.

המבקרים בנגב יכולים לרכוש את מוצרי חלוצה בפונדק של רביבים, השוכן באתר "ראשית ההתיישבות", ובעתיד ייתכן שיפתחו פעילות תיירותית גם סביב בית הבד. אך בינתיים, ניתן להשיג את השמן והזיתים בכל המעדניות המובחרות בארץ, כמו גם ברשת השופרסל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988