רחוב חד סטרי

רחוב, שרוצה להאמין שהוא בחור יהודי טוב, נפעם ונרגש מכל מה שקשור במדינה - ובייחוד מלובשי מדים ומסוכני מוסד - כמו שרק יהודי בנכר יכול. בסוף הראיון, למשל, הוא מגלה שהמשקפיים בכיסו נשברו.

מתברר שרחוב רצה לדעת איך להצטלם לטלוויזיה ולעיתון בלי שיזהו אותו אחר כך. את השאלה הזו, שעליה יכול להשיב בקלות כל תחקירן זוטר בערוץ הקהילתי, טרח רחוב להפנות ללא פחות מסוכן מוסד לשעבר ("מאלו שתפסו את אייכמן!"). הסוכן יעץ לו לחבוש כובע או להרכיב משקפיים ("מפני שכך יזכרו אותי בקונטקסט הזה"), רחוב מיהר לציית, וכך אכן הצטלם לערוץ 1 ששידר את הסרט שלו לפני כחודש. עכשיו, כאמור, המשקפיים נשברו.

- אז בסופו של דבר אתה מציג את פרצופך האמיתי בתקשורת. למה אתה לא רוצה אפוא לגלות את שמך האמיתי?

"כתבו שאני משתמש בשם בדוי כי אני מפחד שיפגעו בי, וזה מגוחך. אם הייתי פוחד לא הייתי הולך לג'נין. פייר הוא שמי האמיתי, והתחלתי להשתמש בשם המשפחה רחוב לפני שלוש שנים כי החלטתי שאני לא רוצה לערבב בין שני תחומים שאני עוסק בהם. אני איש עסקים, וכשהתחלתי לעשות סרטים דוקומנטריים רציתי לאמץ זהות שונה".

- אילו עסקים למשל?

"בשלוש השנים האחרונות השקעתי רבע מיליון דולר במכונה חדשה להתפלת מי ים. זה פטנט בינלאומי, הרבה יותר טוב מכל מה שקיים היום, שיביא למהפכה גדולה במדינות באפריקה ואפילו בישראל. לכן ההחלטה לקחת שם נוסף לא קשורה לפגיעה בי. תמיד כתבתי, וככותב ידעתי שלכל סופר רציני היה שם בדוי, כדי להגן על שמו האמיתי וכדי שלא יתבייש במה שהוא כותב.

זה נותן יותר חירות בכתיבה, ולכן זו לא שאלה של פחדנות, אלא של חופש, ומי שלא מבין את זה הוא מטורף. אם הייתי צריך להסתתר מאחורי שם, זו הייתה בושה לפלנטה. שיהודי לא יוכל להגיד את השם האמיתי שלו, בעוד שכל מי שנוקט את העמדה הפלסטינית יכול להסתובב בכל העולם בלי לפחד?"

פריז-פריז

רחוב, לדבריו, לא עשה את הסרט כדי לנקוט עמדה ישראלית בתגובה לעמדה שהציג מוחמד בכרי ב"ג'נין ג'נין". בעצם, בסרט של בכרי צפה רחוב רק בעיצומה של העשייה שלו. "החלטתי לעשות את הסרט לפני שנה, בזמן מבצע חומת מגן. הייתי אז בוושינגטון וצפיתי ב-CNN ובפוקס ניוז. שודרו שם האשמות בדבר טבח שעשו חיילים ישראלים בג'נין. אני אדם מאוד לוגי, ולכן לא האמנתי להאשמות האלה. טבח של חיילים ישראלים? למה? רק בשביל ההנאה שבטבח? הרי מדובר בצבא מקצועי, לא צבא לבנון או משהו כזה. אנחנו איבדנו בג'נין 23 חיילים, לעומת 54 פלסטינים שנהרגו. אף צבא בעולם לא היה מוכן לסטטיסטיקות כאלה. הם הרי יכלו לשלוח הליקופטרים במקום לעבור מבית לבית. ההאשמות האלה בדבר הטבח עוררו בי הרגשה שיהודי שחי באירופה מכיר טוב, של בניית מיתולוגיה אנטישמית. רציתי לתקוף את המיתולוגיה הזו, כי ג'נין יכלה להפוך את 54 ההרוגים שלה למיתולוגיה של סברה ושתילה. החלטתי לחקור את הנושא אישית ולעשות איזון בין הסבל של הישראלים לסבל של הפלסטינים. לראיין אמא של חייל שנהרג, ומהצד השני פלסטיני שצה"ל הרג מישהו שהוא מכיר ויום אחד החליט שאחד מילדיו יהיה מפגע".

רחוב, המתגורר בפריז, הסתובב בג'נין עם צוות פלסטיני והציג את עצמו כעיתונאי צרפתי. "הבהרתי להם מראש שזה הולך להיות סרט מאוזן", הוא אומר, "לא פרופגנדה לצד הישראלי ולא לצד הפלסטיני. רציתי לעשות סרט על שלום, ואחרי כל הטראומה של ג'נין לשאול אם יש פתרון. מה הילדים חושבים על כך? האם יש פרח שצומח בכל האיבה הזו? הרגשתי רע מאוד בשביל הילדים הפלסטינים. אם יכולתי לתת להם מיליון דולר, הייתי נותן, אבל אז גיליתי שכל מה שאני מקבל מהצד הפלסטיני הוא רק שנאה טהורה ושקרים. רופא ששמו אבו ע'אלי סיפר שטנקים של צה"ל הקיפו את בית החולים וירו עליו 11 פגזים. אני הייתי בצבא הצרפתי, אז אני יודע שלחימה היא מאוד טכנית ושחיילים שולטים באמוציות שלהם. סתם לירות פגזים לעבר בית החולים? זה לא הגיוני. אבל אבו ע'אלי חשב שאני טיפש, וכשביקשתי לראות את ההרס מהפגזים הוא הצביע לי על קיר עם שריטה".

בנוגע לתהייה אחרת - כיצד עיתונאים אחרים לא טרחו לאמת את האשמותיו של אבו ע'אלי - יש לו תשובה ברורה. "הצרפתים והעיתונאים האירופים האחרים מעמידים פנים שהם עם הפלסטינים כי זה האינטרס שלהם. כשפלסטיני מדבר, אלו מבחינתם דברי אלוהים חיים. השקרים האלה עובדים טוב בתקשורת, כי רק כך עיתונאים זרים ימשיכו להגיע לשטחים ולהתפרנס מזה.

עיתונאי שמסקר סכסוך הרי לא יכול להגיע רק לכמה ימים. הוא צריך לבנות מערכת יחסים עם האוכלוסייה, ואם הוא יהיה אמיתי בסיקור שלו הוא לא יוכל להיכנס עוד לשטחים, ובזאת תיגמר העבודה שלו. ראינו מה קרה לטלוויזיה האיטלקית שצילמה את הלינץ' ברמאללה והתנצלה על כך. אני, לעומת זאת, לא רוצה ולא צריך לחזור לג'נין, כך שיכולתי לספר את האמת".

הוא עוד כעס על הכור

"כשאתה הולך לשטחים, אתה מגלה שכל עניין ההצגה לתקשורת הוא מאוד מאורגן ומסודר. אתה מבקש ילדה שיודעת לדבר יפה, ומיד מביאים לך. אז יום אחד באו אליי ואמרו לי, יש לנו סיפור טוב בשבילך - אישה שילדה במחסום כי חיילי צה"ל לא נתנו לה לעבור. רציתי לבוא מנקודת המוצא שלה, שהיא תגיד, ילדתי, בלה-בלה-בלה, ואז ללכת למחסומים ושהחיילים שם יגידו שמכיוון שמטמינים פצצות באמבולנסים ובכלי רכב הייתה סיבה שלא נתנו לה לעבור. כך יהיה איזון בסיפור. אנשי הצוות הפלסטיני שלי הלכו לראיין אותה והיו אמורים לתרגם לי את הקלטת. הם לא הספיקו, ובסוף לקחתי איתי את הקלטת לצרפת. נתתי אותה לדובר ערבית שאני מכיר, אדם שרוצה לראות את האיסלאם כדת סובלנית, והוא אמר לי, אתה לא יודע מה יש לך.

האישה בכלל לא הייתה שם, האנשים מתדרכים אותה מה להגיד ואיך להתנהג. כנראה הם חשבו שאני לא מכיר דוברי ערבית מלבדם, אז לא הייתה להם בעיה לתת לי את הקלטת שבה נחשפים התדרוך והשקרים. זה היה המזל שלי. הפלסטינים היו מספיק טיפשים כדי לתת לי לצלם את הסרט, אז מה אני אשם?"

- זכית ליחס מיוחד בתור עיתונאי צרפתי?

"הרגישו איתי חופשיים בגלל האהדה של צרפת והעיתונות הצרפתית לפלסטינים. אם הייתי אמריקאי, זה היה אחרת. אבל דווקא לאבו ע'אלי, הרופא השקרן שלמד באלג'יר ומדבר צרפתית, היה המון מה להתלונן על הצרפתים. הוא קבל על שהם נתנו את האטום לישראל, שכל הצרפתים שקרנים ושתמיד הם הולכים עם המנצחים".

איך זרקו אותנו מאלג'יריה

ההיסטוריה הצרפתית של רחוב, 51, מתחילה בגיל עשר, עת גורש מאלג'יריה. "העיפו אותי מאלג'יריה אחרי שמשפחתי גרה שם 500 שנה. פתאום אמרו לנו, לכו חזרה לצרפת. אבל מה פתאום חזרה? הרי לא היינו שם אף פעם. אז הגענו לצרפת, ושם סבלנו מאנטישמיות כי דיברנו צרפתית במבטא צפון אפריקאי. מבית יפה עברנו לבית של שני חדרים, ובכל זאת אף אחד מהמשפחה שלי לא נהיה מתאבד. אני פליט, אבל שיקמתי את חיי בכוחות עצמי. הפליטים הפלסטינים, לעומת זאת, נתמכים בכל הכסף של אירופה ויכלו להקים בעזרתו גן עדן אם המנהיגים שלהם לא היו מנצלים אותם. זו טרגדיה. אם השלטון שלהם ימשיך להיות כנופיה של גנגסטרים, האנשים הקטנים ימשיכו לסבול. אני קורא לזה הניסיון הברברי. יותר קל לרחרח בחורה ולהתנפל עליה, אבל ככה לא מתנהגים. עשרת הדיברות חשובים מאוד מבחינה רוחנית ואבולוציונית, כי הם העניקו חוקים. כעת אני מזהה ניסיון ברברי לחזור לתקופה שלפני החוקים".

- ניסיון פלסטיני?

"הפלסטינים, ובכלל עמים מוסלמים ברחבי העולם, הם קורבנות ובני ערובה של מגלומניה של מנהיגים השבויים בניסיון הברברי".

רחוב למד משפטים בצרפת, "אבל אז החלטתי שההגנה על האמת מלהיבה אותי, והיות שלמשפט אין בהכרח קשר לאמת, עזבתי את התחום והתחלתי להיות מבקר סרטים. אחר כך עסקתי בהפצת סרטים בהצלחה רבה, ואז גם איבדתי בהצלחה רבה את כל הוני. הייתי בלוס אנג'לס בין השנים 93' ל-95', ושם השקעתי את כל מה שהיה לי בסרט פעולה הוליוודי גדול, שהיה כישלון גדול לא פחות".

- איך קראו לו?

"אני לא מוכן לגלות, כי אז תוכלו לדעת מה שמי האמיתי. כשחזרתי לצרפת כבר הייתי נשוי וגרתי בבית של החותנת שלי, כי לא היה לי כסף לשכירות. בעצם, לא היה לי כלום מלבד חובות. התחלתי לעבוד כסופר צללים, ונחלתי המון הצלחה. בצרפת זה מאוד מקובל. יש סופרים לא מעטים בעלי שם טוב כסופרים, ובעצם הם לא יודעים בכלל לכתוב. יש להם רעיון לספר, הם תורמים לו את השם שלהם, מישהו אחר כותב אותו ואף אחד לעולם לא יגלה את זה לעולם, כי כולם חתומים על חוזי סודיות. פעם אחת הגיע אליי לארוחת ערב סופר שכתבתי בשמו ספר שהיה הצלחה גדולה. הוא אוכל אצלי עם חברה שלו, ופתאום מתחיל לספר לי איך הוא כתב את הספר שלו ואיך הוא חשב על הסצנה הזו והזו. כנראה זו הייתה חברה חדשה שהוא רצה להתרברב בפניה. השתגעתי מזה. הבנתי אז שאני מתמודד עם שקרים כל חיי ושאני לא רוצה את זה יותר. אני משוכנע שהשקרים של הפלסטינים הם האויב הכי גדול שלהם. הם חיים בעולם של פנטזיה".

לני ריפנשטאל בקריזה

במסגרת מסעו אחר האמת התחיל רחוב לביים סרטים דוקומנטריים כמו "הסוס הטרויאני" שבו ראיונות עם אנשי ההנהגה הפלסטינית, ולפיהם מטרת הסכם אוסלו מצד הפלסטינים הייתה הרס ישראל, ו"ישראל והמלחמה בדימויים" שהוכיח, לדבריו, שהסיקור הצרפתי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוטה מעיקרו. רשתות טלוויזיה צרפתיות סירבו לשדר את הסרטים הללו. בין לבין היה גם בעליהם של כמה עיתונים, כגון עיתון אופנה ועיתון נוער.

- גם הסרטים שלך צונזרו בטלוויזיה הצרפתית. אתה יכול להבין ללבו של בכרי?

"זה שלא קנו את הסרטים שלי לא אומר שצנזרו אותם. אולי לא אהבו את האיכות שלהם. הצעתי אותם לכל רשתות הטלוויזיה בצרפת, והן סירבו, אבל פה ושם יש תוכניות שמשתמשות בצילומים ובחומרים ההם שלי".

- ובכל זאת, צנזורה הייתה לדעתך ההתמודדות הראויה עם סרטו של בכרי?

"כאסטרטגיה זו הייתה טעות. הצנזורה נתנה לסרט לגיטימיות שלא הגיעה לו. בכל העולם מחפשים כל הזדמנות כדי לצאת נגד ישראל, והצנזורה היא הזדמנות כזו, כי היא נותנת תווית של אמת לסרט שלא ראוי לאף תווית. זה כמו להגיד, בכרי היה שם, זה אמיתי, זה מחתרתי, זה משהו שהישראלים לא רוצים שתראו. אבל בסרט אין שום עובדה. אין שום דבר מלבד פלסטינים שמדברים שקרים. זה סרט דוקומנטרי כמו כל סרט דוקומנטרי ממלחמת העולם השנייה. היהודים שם אינם יצורים אנושיים, הם ממש מפלצות שלא ייתכן שאלוהים יצר, כנראה סוג של שיבוט. מי אני שאחליט על צנזורה, אבל לטובת המשפחות שבניהן מתו בג'נין, אולי ישראל עשתה את הדבר הנכון כדי להגן על כבודן".

- היית מסכים להקרנה משותפת של סרטך ושל סרטו של בכרי, ולהשתתף בדיון עליהם לאחר מכן?

"אני לא רואה סיבה לסרב אם יהיה לי זמן, אבל אני לא כל כך מתייחס לבכרי. אני יכול לקבל סרט על הסבל הפלסטיני, אבל הסרט שלו אינו סרט, הוא פיסת שנאה. למה שיהיה לי דיאלוג עם מישהו שיורק למרק שישראל מגישה לו?"

בכרי רצה לצנזר אותי

בינתיים הדיאלוג עם בכרי התנהל בבג"ץ, כשבכרי עתר בבקשה למנוע את שידור הסרט בערוץ 1 בטענה שהוא מקופח, כי הסרט של רחוב מציג את התגובה לסרט "ג'נין ג'נין", שלאיש אסור לראות. בכרי נענה שבמקרה הזה הזכות לחופש ביטוי ויצירה אינה מתיישבת עם התערבות הרשות השיפוטית באופן הצגתן של עמדות במדיום תקשורתי הפתוח לציבור. "הדבר המצחיק הוא שבכל העולם בכרי מבקר את הצנזורה, והנה הוא ניסה להטיל צנזורה עליי. זה מלמד על האופי של האדם שמחפש צדק לו ולא לאחרים. הוא ניסה להשיג פרסום על גבי, ובסופו של דבר חסך לי כסף על פרסום. הנה הוא עשה משהו טוב בחייו".

- כמה כסף קיבלת מערוץ 1 על הסרט?

"לא סכום גדול במיוחד. זה היה אולי מחיר טוב לדוקומנטרי, אבל לא כיסיתי את ההוצאות".

- שהיו?

"40 אלף דולר, לא כולל עבודתי בחינם".

- קיבלת איזושהי תמיכה בעשיית הסרט ממשרד החוץ או מגורם ישראלי אחר?

"הלוואי שהיו עוזרים לי במימון. הכול יצא מכיסי. אני יודע איך זה כשמבקשים מישראלים עזרה. בלגן גדול. זה לא יכול, לזה אין זמן, זה נורא. שום עזרה בכלל. אתה צריך לעשות הכול בעצמך, ואחרי זה אני צריך עוד לשמוע שמשרד החוץ היה מאחוריי. זה משגע אותי, שלא ייקחו פתאום קרדיט על הסרט שלי".

- בעיתונות הישראלית פורסם בהתחלה שסרטך נקרא בשם הארוך והתמוה, יש להודות, "ג'נין, ג'נין, ג'נין, הדרך לג'נין". לאן נעלמו שלוש הג'נין הראשונות?

"'ג'נין, ג'נין, ג'נין' זו בדיחה. כשהייתי במהלך העשייה של הסרט שלי ראיתי את הסרט של בכרי ואמרתי בצחוק שנקרא לשלנו, 'ג'נין, ג'נין, ג'נין'. אז מישהו התלהב מהבדיחה ואמר, לא, נקרא לו 'ג'נין, ג'נין, ג'נין, ג'נין'. זה היה רק שם זמני".

סולמות ונחשים

- חורה לך שבארצות ערב בכרי זוכה בפרסים על סרטו, ואילו בארץ המבקרים קוראים לסרט שלך תעמולה צדקנית?

"זה היופי ביהודים. יש את השמאלנים שנולדו כאן ומתנהגים כאילו הם באמריקה ואמריקה תוקפת כעת את וייטנאם. נדמה להם שלהיות פרו פלסטינים זה טוב כי הם מגינים על הצד החלש, ומכאן הם גם מסיקים שישראל היא הרעה בסיפור".

רחוב הפך לאזרח ישראל לפני שנתיים ("מכיוון שאני לא איש דתי, זו הייתה הדרך היחידה שלי להיות ראוי לכינוי יהודי מלוכלך שזכיתי לו פעמים רבות בצרפת"), והוא מגדיר את הסטטוס הרגשי הנוכחי שלו כ"מאוהב חזק בישראל שלעולם לא תבגוד בי. כל עוד אהיה בחיים לא אתן שישראל תהיה כמו גטו ורשה, שבו התקוממו רק חלקים".

- כלומר אתה רואה את עצמך כמורד גטו ורשה מודרני?

"זה יישמע משתחצן. אני פשוט אידאליסט".

- אם אתה כל כך שונא את צרפת וכל כך אוהב את ישראל, למה שלא תעבור לכאן?

"בקרוב באמת אבוא לגור בישראל. אני צריך עוד לנסוע לעסקים בארצות הברית ובצרפת, ויש גם העניין המשפחתי, אבל מה שבטוח הוא שאקבר בישראל".

- הנס רוברט איזנהאוור, משנה למנהל התוכניות של ערוץ ארטה, שביטל את הקרנת "ג'נין ג'נין", סבור שבקרוב יימאס לראות סרטים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מכיוון שאנחנו ממילא צופים בסיפור העצוב הזה כל יום בחדשות.

"אני לא מסכים. אנחנו אוהבים לראות סרטים על הנושא הזה, וגם בעולם הרי אומרים ש-jews are news. אנשים מרותקים מיהודים כמו שהם מרותקים מנחשים, כך שסרטים על הסכסוך ימשיכו להיות".