ראיתי פעם חוף

מהדו"ח עולה, שבעוד שאוכלוסיית המדינה הולכת וגדלה, שטחי החוף העומדים לרשותה הולכים ומצטמצמים. עובדה זו יוצרת לחץ הולך וגובר על רצועת החוף, הבא לידי ביטוי בירידה דרמטית בשטח החוף המוצע לכל תושב. עובדה זו בולטת במיוחד על רקע הערכה חדשה, לפיה הערך הכלכלי של כל מטר בשפת הים הוא כ-200 אלף דולר, ולכן אין להתפלא על כך שדווקא החוף הופך כה נחשק בעיני היזמים.

מהדו"ח עולה, שאורך חוף הים התיכון הישראלי כ-197 ק"מ בלבד, כחופי לבנון וסוריה, אך הוא קצר משמעותית מחופי מדינות כדוגמת צרפת, שלה חוף באורך של 3,427 ק"מ. לרשות הספרדים עומדים חופים באורך של 5,946 ק"מ, ואילו היוונים נהנים מחופים באורך כולל של 13,676 ק"מ.

מתוך 197 הק"מ של חוף הים שלנו, סגורים בפני הציבור 49 ק"מ, מהם 31 ק"מ לצורכי צבא ו-19 ק"מ לצורכי תשתית. החברה להגנת הטבע מביעה חשש שבעקבות הקמת הוועדה לתשתיות לאומיות, שמאפשרת לעקוף את מוסדות התכנון מבלי לאפשר התייחסות סביבתית ראויה, יוקמו מתקנים נוספים לאורך החופים, והשטח הפנוי ילך ויקטן.

הקרב על קו האפס

השמירה על חוף הים כמקום פתוח לרשות כלל הציבור אינה פשוטה כלל ועיקר, ובשנים האחרונות נאלצו הארגונים הירוקים להילחם על כל סנטימטר. כך, למשל, טרם הוכרעה השאלה מהי הנקודה ממנה מודדים את 100 מ' האסורים לבנייה על-פי תוכנית המתאר הארצית.

בעוד שהרשויות המקומיות קובעות קו אפס (המקום בו נוגעים המים בחוף) כקו לייחוס, טוענים הארגונים הירוקים, שבשל עליית המפלסים, יש למדוד החל מ-23 ס"מ. ראשי הרשויות התנגדו לקביעה זו, שכן, לטענתם היא תחשוף אותם לתביעות מצד יזמים.

בתי המשפט שנדרשו לסוגיה, קיבלו את עמדת עמותת אדם טבע ודין, לפיה בפרויקט סי אנד סאן יש להרוס את חצרות הבתים שחרגו מתחום ה-100 מ' ופוגעות בתנועה החופשית. לדעת הארגונים הירוקים, גישת הרשויות המקומיות מלמדת על ראייה לטווח קצר, המבוססת על שיקול כלכלי, תוך התעלמות ברורה מהעובדה שהחוף מצטמצם כתוצאה מעליית המפלס.

על-פי הדו"ח, למרות שתפוסת המרינות בארץ עומדת על 60% בלבד - עלייה של 4% בלבד לעומת שנת 2000 - מתכננות העיריות, ביחד עם היזמים, בניית רשימה ארוכה של מרינות, שהתירוץ היחיד להקמתן הוא העורף הנדל"ני שהן מציעות ליזמים.

מרינה עכו נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים לקראת הפקדה; בחיפה מתוכננת מרינה במסגרת שינוי לתוכנית המתאר; מרינה נוספת מתוכננת בסמוך לנמל תל-אביב, וכך גם מרינה ביפו ומרינה בבת-ים. תוכניות למרינות בנתניה ובנהריה הוקפאו לפי שעה, כנראה בשל סיבות טקטיות. גם חדרה וג'אסר א-זרקה, בסמוך לקיסריה, משתעשעות מדי פעם ברעיונות של הקמת מרינות.

לדעת הארגונים הירוקים, ברוב המקרים המרינה היא בסך הכל תירוץ לבנייה למגורים לאורך החוף, כפי שנעשה בהרצליה, וכפי שמתוכנן בחיפה. לטענתם, הוולנת"ע (ועדה לענייניים תכנונים עקרוניים) אישרה הקמת מרינה בחיפה, בדיוק בנקודה המיוחדת שבה הכרמל פוגש את הים, וזאת למרות חוות דעת רבות של ביולוגים וארכיאולוגים המתנגדים לתוכנית, ומבלי שניתנה לציבור הזדמנות להשמיע את קולו.

יתר על כן, האישור ניתן למרות חוות דעת, הקובעת שניתן להקים את המרינה במימון ציבורי, מבלי לאפשר ליזמים להפוך אותה לעוד פרויקט נדל"ן. לדעת עורכי הדו"ח, "אין בהמלצה לאשר את תוכנית מרינה חיפה דבר וחצי דבר עם פיתוח זהיר, המבוסס על עקרון הקיימות. היא אינה מתייחסת לחוף כאל נכס לאומי, ציבורי, ובוודאי שאינה עונה על ההגדרה של מרינה כמקום לעגינת כלי-שיט קטנים".

בנייה בלתי חוקית

הבנייה הבלתי חוקית הוגדרה לא אחת כמכת מדינה, והיא משגשגת גם על חוף הים. לפני מספר שנים הוקם על חוף ימה של אשדוד מבנה בן ארבע קומות, שבראשו דירת מגורים, על בסיס תוכנית להקמת קיוסק בגובה קומה וחצי.

לאחר מאבק משפטי ארוך הורה בית המשפט, בדצמבר 2000, להרוס את המבנה בתוך 18 חודש. אך עד היום עומד המבנה על תלו, כשהוועדה המחוזית מסייעת לבעליו להכשירו תוך כדי פשרה. לדעת עורכי הדו"ח, גישה זו של הרשויות מעודדת גורמים שונים לפעול בניגוד לחוק ואינה תואמת תכנון לאומי.

ביקורת נוספת נמתחת בדו"ח על רשויות המאשרות ליזמים פרטיים לערוך אירועים סגורים למטרות רווח על שפת הים, תוך מניעה מהציבור לעשות שימוש בחוף כבנכס לאומי ציבורי. הדו"ח קורא למתן פסיקה שיפוטית ברורה, שלא תאפשר לגופים כמו המינהל לאסור ביד אחת קיום אירועים ולהתירם ביד השנייה.

הצבא שומר על החוף?

מהדו"ח עולה, שמערכת הביטחון תופסת כ-31 ק"מ מחופי הארץ, המהווים כ-16% מכלל רצועת החוף, כשלמרבה הפלא, החלק הארי של השימוש אינו מוטה ים, וניתן היה לקיימו בכל מקום אחר.

יתרה מכך - כפי שפורסם ב"גלובס", החל משרד הביטחון, ללא כל אישור, בבנייה מאסיבית של מחסנים על קו החוף בעתלית, שנחשב לאחד האזורים הרגישים ביותר מבחינה סביבתית וארכיאולוגית.

חוות דעת משפטית, שהוכנה על-ידי הקליניקה הסביבתית באוניברסיטת בר-אילן, קבעה שקיים ספק בנוגע לחוקיות הבנייה. בעקבות זאת, הוגשה עתירה מנהלית על-ידי משרד עו"ד ש. הורוביץ בדרישה להפסיקה, בטענה שהיא יכולה להתבצע בכל מקום, ואין שום סיבה להרוס את חוף הים, תוך ניצול ציני של שליטת הצבא במקום.

בתום דיון ממושך, שהגיע עד לבית המשפט העליון, החליטה מערכת הביטחון להחזיר את הדיון בתוכנית לוועדה בה חברים מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים ומשרד הביטחון, המחליטה בבנייה צבאית. עורכי הדו"ח מביעים חשש, שהעתירה לא תביא לשינוי בהוראות הבעייתיות של חוק התכנון והבנייה, שאינו חל על הצבא, אך מקווים שהיא תביא לשינוי בהתייחסות הבעייתית של מערכת הביטחון לשטחי החוף בהם היא מחזיקה.

הוועדה תאשר

הדו"ח מקדיש פרק מיוחד לנקודה כואבת במיוחד - הימצאות מתקני תשתית רבים על החוף. עורכי הדו"ח מדגישים, שקיים חשש שהוות"ל (ועדה לתשתיות לאומיות) תאשר פרויקטים בלי לאפשר התייחסות סביבתית ראויה, ובלי שיתאפשר לציבור להשמיע את דברו. הוועדה אמנם אינה מתייחסת דווקא לחוף, אך בפועל החשש הוא מאישור פרויקטים ללא שייעשה ניצול יעיל של מתקני חוף קיימים.

עורכי הדו"ח מציינים את התוכנית אשר אושרה בוועדה, להקמת תחנת כוח פחמית על שפת הים, על-פני שטח של כ-500 דונם; את הכוונה להקים מתקן התפלה דווקא על חולות קיסריה - תוכנית שנדחתה ברגע האחרון, למרות הלחץ הכבד שהפעיל משרד ראש הממשלה. בדו"ח מודגש, שרק מאבק משולב של הארגונים הסביבתיים הביא לביטול הכוונה ולאישור תוכנית להקמת המתקן בשטחה של חברת חשמל.

עורכי הדו"ח מציינים בחיוב את הקמת המתקנים להולכת גז לצורך ייצור אנרגיה, אך מדגישים, שיש לדאוג לכך שהפרויקט יבוצע במחיר הסביבתי הנמוך ביותר.

שלושה מיליון מ"ק שפכים

גולמיים בחודש בפברואר 2003 קרס קו השפד"ן ברחוב עזה ביפו וכתוצאה מכך הוזרמו לים כשלושה מיליון מ"ק שפכים גולמיים. ההזרמה גרמה לשיתוק כל הפעילות הימית, לסגירת חופים ולאיסור הדיג.

עורכי הדו"ח מדגישים, שהצינור שהוטמן בקרקע 30 שנה קודם לכן, לא קרס בן-לילה, וכי הוא תוצאה של שחיקה ממושכת. לדבריהם, הנהלת השפד"ן הוזהרה לא פעם מפני התרחשות אירוע מסוג זה, אך כל ההזהרות נפלו על אוזניים ערלות, ואילו ראשי האיגוד לא מצאו לנכון להשקיע את הסכומים הדרושים לתחזוקתו. מהדו"ח עולה, שמבחינה משפטית, מהווה הזרמת ביוב גולמי לים עבירה פלילית והיא מותרת בעקבות אירוע חריג או תקלה, רק אם ננקטו כל האמצעים הסבירים למניעתה. עורכי הדו"ח שואלים אם במקרה זה ננקטו כל האמצעים למנוע את התקלה.

לדעתם, בשל גודל התקלה וההשלכות הסביבתיות הקשות שלה, היו צריכים מנהלי האיגוד לנקוט באמצעים קפדניים הרבה יותר. לדעתם, המחדל של הזרמת שפכים לים לא היה מתרחש, אילו היה איגוד הערים מתייחס לים התיכון כאל נכס לאומי ציבורי.

גם החול הוא משאב חסר

אם בראשית שנות ה-20 היו במישור החוף 365 דונם שטחי חולות, נותרו מהם כיום בקושי מחצית, מתוכם 80 אלף דונם מופרים בשל כריית חול מאסיבית ופעולות פיתוח אחרות. על השטחים הנותרים נמצאים בשלבי אישור שונים תוכניות מתאר לבנייה, שאם יתממשו, ייוותרו לציבור כ-58 אלף דונם חולות טבעיים בלבד - כשישית מהכמות בראשית המאה שעברה. בנוסף לאיום הפיתוח, מאיימת על עתיד הדיונות גם כריית חולות, בחלקה מוסדרת וברובה פראית.

להערכת עורכי הדו"ח, הנזק האקולוגי החמור ביותר נגרם בעקבות פגיעה בבתי הגידול החוליים של מישור החוף, שפירושו הכחדת מינים. משמעות הפגיעה בחול היא גם פגיעה קשה במשאבי המים, שכן החולות מהווים שטחי חלחול והחדרה של מים לאקוויפר החוף.

ההפסד הנגרם לאקוויפר בעקבות הפגיעה בחולות נאמד בכ-70 מיליון מ"ק מים בשנה, כתפוקת שני מתקני התפלה קטנים המתוכננים לאורך החוף. על-פי הערכה זו, אם ימומשו התוכנית לבנייה לאורך החוף, צפוי אובדן המים לעלות ל-150 מיליון מ"ק בשנה.

פרק מיוחד מוקדש בדו"ח לחוק החופים, שהונח בפני הכנסת בדצמבר 1999, ולמרות תמיכה נרחבת של 32 חברי כנסת, הוא עבר רק בקריאה ראשונה.

לחוק מתנגדים ראשי הרשויות, יזמי נדל"ן והתאחדות הקבלנים, שרואים בו איום על פוטנציאל הבנייה לאורך החוף. הדו"ח מדגיש, שערב הבחירות האחרונות חתמו חברי כנסת רבים על עצומות הקוראות לאשר את החוק. עתה לא נותר להם אלא לפרוע את השטר ולאשר את החוק שיגדיר באופן ברור את המותר והאסור בשטחי החוף וישמור על זכויות הציבור בהם.