מישהו מטפל בבוצה: משרד הבריאות תומך בהטמנה, באיכה"ס מעדיפים פיזור

המשרד לאיכות הסביבה מחזיק בעמדה הפוכה לחלוטין, לפיה הבוצה היא חומר אורגני שראוי למחזרו בדיוק כמו שממחזרים זכוכית, נייר וכל פסולת אחרת. בהמשך לעמדה זו, מתכנן המשרד לאיכות הסביבה לפרסם תקנות המתירות פיזור בוצה, ולהטיל קשיים על הטמנתה.

לטענת סגן מהנדס המחוז הדרום במשרד הבריאות, עמיר יצחקי, (כפי שהובאה ב"מים והשקייה", ירחון ארגון עובדי המים), הבוצה מכילה חומרים מסוכנים רבים, שמקורם בשפכי התעשייה ובשפכים הסניטריים, ביניהם חידקים, וירוסים, נבגי פטריות, מתכות כבדות ותרכובות אורגניות כבדות ובלתי פריקות, ולכן פיזורה מסוכן לסביבה.

בין הסכנות שמונה משרד הבריאות הפצה של מחלות זיהומיות, זיהום מקורות מים, חדירת מתכות ותרכובות אורגניות שונות לשרשרת המזון, זיהום הקרקע ופגיעה ביבולים חקלאיים עד כדי הרעלת צמחים.

לטענת יצחקי, גם הפיקוח על פיזור הבוצה לוקה בחסר, וכמעט אינו אפשרי. לדבריו, הובלת הבוצה נעשית במשאיות, כאשר אין ודאות האם הבוצה מפוזרת בשטח שקיבל לכך אישור, האם היא מהסוג המתאים ובאיכות הנכונה והאם היא מפוזרת בכמות שנקבע מראש. לטענתו, מצב של חוסר יכולת לפקח על הפיזור, עלול לגרום לסכנות תברואתיות חמורות ולחדירת מזהמים למי השתייה, ביניהם מתכות כבדות שאינן מתעכלות בתהליך הטיהור.

באשר לסוגית ההטמנה, לה מתנגד המשרד לאיכות הסביבה, טוען יצחקי, שכמות הבוצה עולה בארץ בקצב המקביל לזה של עליית כלל האשפה, ומכאן שהיא אינה מהווה נטל כבד מדי על אתרי ההטמנה. יצחקי מציע להטמין את הבוצה בבורות הפוספטים בנגב, בהם ניתן לעשות שימוש במשך שנים רבות.

עוד טוען יצחקי, שישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, ולכן אסור לה להסתכן בהפצת מחלות זיהומיות, בזיהום קרקעות ובזיהום המים, וזאת בשעה שהרווח מפיזור הבוצה הוא שולי בלבד. לדעתו, הרווחים הצפויים מכך אינם שקולים לנזקים הבריאותיים והסביבתיים.

עוד אומר יצחקי, שהוא מודע לעובדה שבמדינות מערביות רבות נהוג לפזר בוצה בשדות, אך לדבריו, במדינות רבות כבר נשמעים קולות לאסור את הפיזור. יתר על כן, לדעתו ישראל אינה חייבת לאמץ מנהגים פסולים. לחליפין הוא מציע לשרוף את הבוצה, להטמינה או לפזרה בשטחים מרוחקים שבהם אין סכנה למי התהום.

ראש תחום פרויקטים ותשתיות במשרד לאיכות הסביבה, דר' אילן צדיקוב, חושב אחרת. לדעתו, מיחזור הבוצה היא פעילות חיובית לסביבה ולחקלאות. כהוכחה לכך הוא מביא מדינות מערביות רבות, שבהן מחצית מהבוצה מסולקת על-ידי פיזורה, ואילו השאר מטופל באמצעות שרפה.

לדבריו, התקנות הישראליות שיותקנו בקרוב, הן פרי עבודה של שמונה שנים, והן מחמירות יותר מהאירופיות. צדיקוב מציין, שריכוז המתכות בשפכים בארץ נמוך ממילא בהשוואה למדינות מערביות אחרות, ולכן אינו מהווה בעיה כה חמורה.

צדיקוב מדגיש, שהמשרד לאיכות הסביבה אינו אוסר הטמנה, אך דורש שבמקרה כזה ריכוז החומר היבש יהיה 25%, וזאת כדי למנוע כניסת מים עודפים למטמנות, ולגרום קשיים לתפעולן. לדבריו, עלות פיזור טון בוצה לחקלאות הוא 50 שקל לטון, ואילו עלות הסילוק לאשפה נע בין 150 שקל לטון ל-200 שקל לטון. סה"כ כ-70 מיליון שקל לשנה.

לדברי צדיקוב, המשרד לאיכות הסביבה מסייע במימון ניסויים נרחבים בפיזור הבוצה בשדות החיטה בנגב ובעמק יזרעאל, הנמשכים מזה ארבע שנים, והוכיחו עד כה את יעילות השיטה. בנוסף, מתכוון המשרד לאיכות הסביבה לסבסד את שדרוג הבוצה במלוא עלותו, כ-75 שקל לטון חומר יבש, לפרק זמן מוגבל.

לדעתו, פיזור בוצה הוא הרע במיעוטו מהיבטי זיהום סביבתי וניהול משאבי הסביבה, ולכן יש לקדם את מיחזורה ולהפוך אותה ממטרד למשאב.