דיוקן

בכנסים של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה מחלקים זה כמה שנים את פרסי גפן ליצירות ספרות מתורגמות ומקוריות בתחום המדע הבדיוני, על שמו של עמוס גפן.

עמוס גפן היה אחד ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ומראשיה, ובמשך עשרות שנים אחד המתרגמים החשובים ביותר של ספרות המדע הבדיוני לעברית גם בתקופה שמעטים מאוד בארץ הכירו את המושג "מדע בדיוני", שהתערבב במושג המתחרה "דמיון מדעי", והייתה לו יד באחת הפרשות המעניינות ביותר בתולדות כלי התקשורת בישראל.

אבי תרגום ספרי המדע הבדיוני

גפן נולד ב-24 בספטמבר 1937, לפני 66 שנים. הוא היה אדם אמיד שהוריו התעשרו מניהול בית חולים לחולי נפש, שבו, לפי פרופסור גבריאל מוקד ידידו, עבד גפן בצעירותו. בשנות השישים היה גפן קשור להוצאת מצפן של מתתיהו תימור, שהתקיימה מעט שנים, אבל באותן שנים ניהלה פרויקט שאפתני של הוצאה סדירה של ספרי מתח ומערבונים קלאסיים מתורגמים, פרויקט שיזם גפן, שהיה גם המתרגם הראשי (בשמו וגם, כנהוג בימים ההם, בשמות בדויים כמו "ע. תירוש"). למצפן, שלא הייתה קשורה בשום דרך לתנועת מצפן, תרגם גפן בין השאר כמה מספרי סדרת "המלאך", ספרי מערבונים ובראשם "דספרדו", ושני קובצי סיפורי אימה ופנטזיה שערך אלפרד היצ'קוק.

היום זכורה הוצאה זו בראש ובראשונה כהוצאה הראשונה שהדפיסה ספרי מדע בדיוני מודרניים בעברית. ספרי המדע הבדיוני שתרגם היו בעצם התרגומים הראשונים של סופרי מדע בדיוני אמריקאים ידועים לעברית.

יש לציין שתרגומים של סיפורי מדע בדיוני היו כבר קודם לכן. המשורר ואבי הכנענות יונתן רטוש תרגם קובץ של סיפורי מדע בדיוני, "היה היה בעתיד" שמו, בשנת 1951. יתר על כן, לא פחות מארבעה מגזינים של סיפורי מדע בדיוני מתורגמים הופיעו בעברית באמצע שנות החמישים ובסופן - "סיפורי דמיון", "קוסמוס", "מדע דמיוני" ו"סיינס פיקשן" - אבל עמוס גפן היה הראשון שתרגם ספרים ממש של מדע בדיוני מודרני.

גפן תרגם את "פלישה לכדור הארץ" מאת רוברט היינלין, סיפור שחלק ממנו כבר הופיע בעברית ב-1957 במגזין המדע הבדיוני הראשון בעברית "סיפורי דמיון", וייתכן שגם שם תרגם אותו גפן.

הספר יצא בהוצאת מצפן ב-1961 בכרך אחד (לפי דוגמת ספרי המדע הבדיוני של הוצאת ACE האמריקאית) עם ספרו של פרנק מ' רובינסון "הכח", העוסק בטלפט רצחני. גם אותו תרגם גפן.

שני הספרים היו מוצלחים כל כך עד שבאופן בלתי רגיל הם יצאו מחדש לאור כעבור שנים רבות. "פלישה לכדור הארץ" יצא מחדש (בגרסה מלאה יותר) בשם "השליטים" ב-1979 בהוצאת מסדה, ו"הכח" יצא שוב באותה שנה בהוצאת כתר.

גפן תרגם להוצאה גם את ספר המדע הבדיוני המפורסם של פרדריק בראון "הרפתקה בחלל" (סיפורו של עורך סיפורי מדע בדיוני שמוצא את עצמו בעולם הפנטזיות של אחד החובבים של סיפוריו) ואת ספרו הקלאסי של אלדוס האקסלי "עולם חדש מופלא".

פרופ' גבריאל מוקד, יו"ר אגודת הסופרים לשעבר, ידיד של גפן וכותב המאמר התאורטי הראשון בעברית בנושא מדע בדיוני (ז'אנר שמוקד מקפיד לכנות "דמיון מדעי"): "היה לגפן תפקיד ניכר בדמיון המדעי הישראלי. הוא היה מתרגם אפקטיבי טוב מאוד. הוא אהב את האמריקאיות שבדבר. הוא ומתי תימור היו תמיד מתייעצים איתי ועם דוד אבידן מה לתרגם".

- הוא ניסה לתרגם גם ספרות יפה?

"הוא לא התייחס לספרות המרכזית. הוא עסק רק בשלושת הז'אנרים הלא תקניים: דמיון מדעי, מערבונים ובלש. גם אותי עצמי יותר מעניין סיינס פיקשן חזק מסיפור ריאליסטי תפל. התרגומים ל'הכח' ול'דספרדו' הם נפלאים. אם הייתי מגיע לאי בודד הייתי לוקח אותם איתי. אני זוכר שאני והוא כתבנו ביחד מעין מילונים קטנים, ברוח '1,000 אישים' וכדומה, והיינו צריכים לתמצת את צרפת בטור אחד ואת השושלת הקרולינגית בחמש שורות".

לרוע המזל, בשנות השישים עדיין לא הייתה השעה כשרה לתוכנית שאפתנית של הוצאת סדרת ספרי מדע בדיוני קלאסיים בשפה העברית לקהל קוראים כל כך זעיר. מצפן פשטה את הרגל לאחר תקופה קצרה של פעילות אינטנסיבית.

בול פגיעה

עבודתו הבאה של גפו הייתה כתב ראשי של מגזין שערורייתי, שלימים היה מעורב באחת הפרשות האיומות והמוזרות ביותר בתחום התקשורת והפוליטיקה בישראל. פרשה שקשורה לחופש הביטוי במדינה הרכה בשנים ולגבולות השירות החשאי החזק שלה.

המגזין הארוטי השערורייתי "בול" יוסד בתשובה ל"העולם הזה" של אורי אבנרי, שנודע גם הוא בסקנדלים הפוליטיים שחשף מדי שבוע בשבוע, ולא פחות מכך בזכות העמוד האחורי שבו היו נשים עירומות.

"בול" ניסה ללכת על אותה נוסחה לא בטוחה, וגם העז יותר בתחום תמונות העירום. אנשים רבים התרכזו סביב הצהובון הארוטי, ובהם החוזר בשאלה ישראל סגל, שיהיה לימים אחד מאושיות הטלוויזיה, שוש אביגל, שתהיה לימים דמות ידועה בחוגי התאטרון ואשתו של גפן, ועורכי המגזין שמואל מור והמשורר איש השמאל הרדיקאלי מקסים גילן.

מספר המשורר מקסים גילן: "בראשית שנות השישים, כאשר הכרתי את עמוס גפן, הוא היה פעיל של האגודה למלחמה בסרטן ואדם שמרן מאוד בדרך התנהגותו ובהופעתו. הייתה לו ילדות לא נעימה, אבל במהלך שנות השישים הוא השתחרר ונהיה אדם פתוח. בעצם, הוא הפך לאיש של נשים. היו לו ידידות וחברות רבות ולא מעט פרשות אהבים. עם זאת, הקשר העמוק של חייו לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה היה עם שוש אביגל, שלה נישא וממנה התגרש. שניהם היו דומיננטים מדי להחזיק מעמד ביחד שנים רבות. אבל הקשר ביניהם נמשך עד סוף חייו". שוש אביגל, אחת הנשים החשובות בתאטרון הישראלי, נפטרה לפני כמה חודשים לאחר מחלה קשה.

אלא שלמזלו הרע של כתב העת התמים "בול", הסתבכו עורכיו באחת השערוריות המוזרות והמקושקשות בתולדות העיתונות. הפרשה הייתה קשורה לרצח המדינאי המרוקאי הגולה מהדי בן-ברקא ב-1965. הלה נרצח בהוראת גורמים מרוקאיים, וככל הנראה גם חלקים בשירותי הביטחון הצרפתיים היו קשורים בפרשה בלי שחלקים אחרים יידעו על כך. פרשה זו הייתה הבסיס לסרט "הבלונדיני עם הנעל השחורה", שתיאר את הסכסוכים הפנימיים הקשים בשירותי הביון הצרפתי. לפרשה היה קשור גם המוסד הישראלי הפעלתן, שכנראה סיפק סיוע כלשהו למתנקשים ופיתה את בן-ברקא לבוא לצרפת באמתלה שמעוניינים להפיק עליו סרט דוקומנטרי. נראה שסוכני המוסד סייעו לעקוב אחרי בן-ברקא, ואף הציעו הצעות כיצד לחסלו (באמצעות רעל שאותו התנדבו הישראלים לספק, או באקדחים עם משתיקי קול). לבסוף הם לא היו מעורבים ברצח עצמו, ואת הרצח ביצעו ראשי השירות החשאי של מרוקו, הגנרל אופקיר ועוזרו קולונל אחמד דלימי, כנראה בשיטה פשוטה מזו שהציעה ישראל. האיש הוטבע באמבטיה לפי גרסה אחת או נורה למוות לפי גרסה אחרת, ונקבר בקבר שנחפר במיוחד.

בסופו של דבר, נחשפה הפרשה בצרפת ועוררה שערורייה ממדרגה ראשונה וזעם עצום של מנהיג צרפת כלפי מבצעי הפעולה. הפרשה עוררה שערורייה גם בממשלת ישראל. היא הציתה מאבק מר בין ראש המוסד הקודם איסר הראל, שהיה כעת יועץ ראש הממשלה לוי אשכול לענייני מודיעין, שהתנגד לפעולה, ובין יורשו מאיר עמית, שלא ראה בה כל רע.

דה גול כעס על ישראל, ובשל כך הנושא עורר ויכוחים עזים בצמרת הפוליטית. אשכול אמר שלא ידע על הפעולה קודם שבוצעה, עמית טען שהוא דיווח בעניין לראש הממשלה. כדי לחקור את הסוגיה הוקמה ועדה שעם חבריה נמנו ישראל גלילי וגולדה מאיר. על כל פנים, ברור היה שאסור שהעניין ידלוף לתקשורת.

מדינת ישראל נגד "בול"

ואף על פי כן, כנהוג בישראל, הסיפור הודלף לכל מערכות העיתונים, ובכללן מערכת שבועון "העולם הזה". הללו ידעו היטב שמדובר בחומר נפץ פוליטי ממדרגה ראשונה והצנזורה לעולם לא תניח לו להתפרסם. איש לא העז לעשות יותר מאשר לרמוז רמזים כלליים מאוד על "הנושא הכמוס" שמעורר סערה בממשלה.

דווקא המגזין השערורייתי הארוטי "בול" היה אמיץ דיו, ויש שיאמרו טיפש דיו, לדווח על הפרשה בלי ליידע תחילה את הצנזורה. וכך, בגיליון דצמבר 1966 הוצגה בעמוד השער השאלה "ישראלים בפרשת בן-ברקא?" בכתבה עצמה היה סיפור חצי בדיוני שהקשר שלו עם העובדות היה רופף ביותר. "בול" מעולם לא היסס להגזים ולסלף דברים, ויש אומרים אף לפברק ידיעות, במאבק הנואש להגדלת תפוצתו. היו שמועות שלאמיתו של דבר "בול" רק לקח ידיעה ממקור צרפתי ושילב בה, בתור ספקולציה, את הידיעה על המעורבות של הסוכנים הישראלים, אבל לדברי הבעלים שמואל מור, בידי "בול" (כמו בידי שאר העיתונים) היה מידע מדויק על הפרשה.

על פי הוראת ראש המוסד, מאיר עמית, אנשי שב"כ ומשטרה פשטו על משרדי המגזין והחרימו את כל 30 אלף הגיליונות שהיו מוכנים להפצה, אם כי לפי השמועות חמישה גיליונות יחידים כבר מצאו את דרכם לדוכנים. בעצת עורכי "בול" עצמם הוכן גיליון חלופי שלא כלל את המאמר המסוכן והוא הופץ לדוכנים.

השב"כ עצר את מור ואת גילן על סמך סעיף 23 בתקנות לשעת חירום, שעד כה השתמשו בו רק במקרי ריגול חמורים. מעולם לפני כן וגם לא אחרי כן לא השתמשו בסעיף זה כנגד עיתונאים או עורכי עיתון. מכוח הסעיף הזה אפשר לאסור עיתונאים עד 15 שנה בגלל גילוי סודות מדינה. גפן, שהיה אחד האנשים הבולטים במגזין, לא נעצר למזלו, משום ששמו לא נזכר במגזין והוא לא היה ידוע במעורבות בפעילות פוליטית "שלילית" כמו מקסים גילן.

המעצר היה חשאי, אבל לא מעט אנשים בבוהמה הישראלית ידעו עליו. "העולם הזה" טען במאמר ששמועות על המעצר הסודי עברו מפה לאוזן במשך שבועות ארוכים בין אלפי אנשים, ובכלל זה עסקני מפלגות בדרג נמוך, פקידים בינוניים, וכמובן כל קהילת העיתונאים שידעה היטב מה מתחולל.

השניים נשפטו וגזר דינם היה מאסר של שנה. המשפט היה סודי ברוח משטרים קומוניסטיים ודרום אמריקאיים, משום שהאחראים לא רצו שעצם החשיפה של הפרשה תחשוף גם את העובדה שסוכנים ישראלים סייעו לרצח מנהיג מרוקאי.

מבית הסוהר המשיכו גילן ומור לערוך את "בול", שכן לשב"כ היה אינטרס להראות שהמגזין יוצא כסדרו ודבר לא קרה לעורכיו. וכך הביא עמוס גפן לבית הסוהר תמונות עירום שסביבן כתבו העורכים האסורים מאמרים. בזמן המאסר היה גפן עורך המגזין, בלחצם של השלטונות. בד בבד הוא ניהל מאבק למען שחרורם.

לדברי גילן הפרשה הסודית נחשפה לבסוף לאחר שגפן העז לעבור על איסור הצנזורה והדליף את הסיפור לכתב זר ששמו ישראל שנקר. שנקר העביר את הסיפור תחילה למגזין "טיים", אך זה החליט שלא לפרסמו לאחר שממשלת ישראל, שאת תגובתה ביקש, הציעה לו גישה בלתי מוגבלת למשה דיין אם הפרסום ימוסמס.

לבסוף פרסם הכתב את הסיפור בעיתון אמריקאי אחר, "ניו יורק טיימס", וישראל קיבלה את הפרסום השלילי הצפוי. רק לאחר חשיפת מאסרם של עורכי "בול" יכלו העיתונים הישראליים לדווח על כך. וכעת גם הסיפור המרוקאי היה ידוע לכולם, שכן עצם ההתקפה על מגזין זול בגלל ידיעה שפרסם רק אישרה את נכונותה.

ייתכן מאוד שדווקא משום ש"בול" היה מה שהיה, מגזין ארוטי אזוטרי שעורכיו לא נכללו בוועדת העורכים כמו עורכי העיתונים הגדולים, והוא לא קיבל הגנה פוליטית כמו המתחרים ב"העולם הזה", שעורכו היה חבר כנסת בעל חסינות, יכלו השלטונות לבצע פעולה זו, שמן הסתם הייתה בה גם משום אזהרה לעיתונים המכובדים יותר להימנע מעבירות צנזורה כאלה בעתיד.

ההרתעה הזאת הייתה יעילה מן הסתם עד פרסום התמונות של מחבלי קו 300 בעיתון "חדשות".

המאבק לשחרור העיתונאים נשא לבסוף פרי. השניים שוחררו לאחר ארבעה חודשים וחצי בלבד, בראש ובראשונה בזכות קרוב משפחה רב השפעה של שמואל מור. "בול" המשיך לצאת בשנות השבעים, אבל אז כבר היה למגזין פורנוגרפי לכל דבר, עם ידיעות וחשיפות על הנעשה בתחום המין בישראל, שרובן ככולן היו פרי דמיונם הפורה מאוד של הכותבים. הילת המאבק של "בול"

בצנזורה שככה, וגפן פרש ועבד ככתב ב"העולם הזה", ולבסוף נטש את תחום העיתונאות.

לפתע מו"ל מצליח

בסוף שנות השבעים הקים גפן הוצאה מצליחה, תירוש, ובה פרסם ספרים וכתבי עת, מכתב העת המקצועי "תנועה ותחבורה" ועד כתב העת לשירה של אגודת הסופרים "מאזניים".

בראשית שנות השבעים הצליח גפן לשכנע את הוצאת מסדה לפתוח סדרה של ספרי מדע בדיוני קלאסיים שהוא שימש עורכה ומתרגמה הראשי, וכך פתח תקופה חדשה בתולדות ספרות המדע הבדיוני בארץ. תחום המדע הבדיוני היה עד כה תחום שההוצאות המכובדות נרתעו ממנו ובוודאי לא רצו לייחד לו סדרות.

גפן תרגם בעצמו את רוב ספרי הסדרה, ובכללם ספרים מפורסמים כמו סדרת "המוסד" של אסימוב וספרים משל ארתור סי קלארק. בשנות השבעים והשמונים הוא כבר עבר לתרגום מתוך אהבה, ועיסוקיו האחרים (בית ההוצאה תירוש) היו מטה לחמו. הוא היה רוכש את הזכויות לתרגום ספר והציע אותן להוצאות עם התרגום, כעסקת חבילה.

כך הומצא החייזר

במהלך עבודת התרגום שלו יצר גפן מילים חדשות למושגי מדע בדיוני. ממושגים אלה נשארה בעיקר המילה חייזר. מעניין שבחוגים המיסטיים ובחוגי חובבי העב"מים למיניהם יש היום העדפה ברורה למילה חוצן, ובז'רגון חובבי המדע הבדיוני ובשימוש היומיומי מעדיפים את המילה חייזר. הסיבה היא שהמאמינים בעב"מים אינם רואים באנשי העב"מים אנשים זרים, אלא אנשים שמקורים בחלל החיצון.

יש לציין שעל מקור המונח המפורסם הזה יש חילוקי דעות. יש הגורסים שפרופסור עדי צמח טען ליצירתו, ויש אומרים שהמשורר דוד אבידן ייחס לעצמו את יצירתו (אבידן המציא ללא ספק מונח שלישי לכינוי יצורים מכוכב אחר, "ביננים"), אבל היוצר הוא ללא ספק עמוס גפן.

גפן יצר עוד מילים, שמשום מה לא חדרו לשפה, כמו "מוזחים" (תרגום של מוטאנטים, כלומר משובטים) ו"נפצר" (אקדח קרני מוות) על נגזרותיו, כמו נפצור, נפצרו וכדומה.

עס סגירת סדרת ספרי המדע הבדיוני במסדה, ב-1983, חדל גפן לתרגם ספרי מדע בדיוני, אבל המשיך לתרגם ספרים ושירים, כתב מאמרים בנושאי מדע ועתידנות ל"במחנה" והיה בן בית בקהילת הסופרים, המשוררים ואנשי התאטרון של תל אביב. הוא היה פעיל מאוד גם בארגונים להגנה על בעלי חיים. המתרגמת דינה ביכל-שונרה הכירה אותו היטב בשנותיו האחרונות וניהלה עימו שיחות ארוכות: "אחת מתאוותיו הייתה משחק השבץ-נא, משחק שנהגנו לשחק בביתו. הייתה לו אסטרטגיה שהקשתה מאוד על המשחק עימו: הוא נהג להציע לי יינות צרפתיים טובים במהלך המשחק ולוודא שכוסי לא תישאר ריקה אף לרגע אחד. מבעד לאדי האלכוהול זכיתי לראות את החשיבה האסטרטגית שלו שהופעלה בכל תחומי חייו. אפילו ניצחתי כמה פעמים".

- הוא כתב מדע בדיוני בעצמו?

"הוא מעולם לא הראה לי סיפור פרי עטו, אבל מעולם לא שאלתי אותו אם הוא כותב מדע בדיוני. מצד שני, הוא נהג להתהדר בהישגיו, ואם היה לו במה להתהדר, אני משערת שהוא היה מגלה לי. בייחוד בתחוםה זה, שדרכו הכרנו. הוא דווקא כן כתב שירים, אבל השמיד את כתבי היד. תרגומי השירה שלו היו נפלאים, והוא היה מצטט לי אותם לפעמים בקולו הרועם והתאטרלי. הוא הפסיק לתרגם שירה לפני שהכרתי אותו. הוא חבר לקבוצות של משוררים/מתרגמים והיה מעורב בתרגומים קבוצתיים. כעיתונאי, רוב כתיבתו הייתה יח"צנית. אגב, עברית לא הייתה שפת אמו. יידיש הייתה שפתו הראשונה. כשהכרתי אותו, בשנת 89', הוא דיבר עברית ואנגלית ברמות מעוררות קנאה והערצה - למדתי עברית כדי להבין את העברית שלו - וגם כמה שפות נוספות, אם כי לא ברמה שאפשרה תפקוד מלא".

- גבריאל מוקד, שיחקתם שבץ-נא?

"פוקר, לא שבץ-נא. היינו חבורה של פוקר משנות השישים, עם שלוחות לשנות השמונים. אני זוכר את מונדי פעם נכנס, והוא לא הבין כלום בפוקר. אבל הוא התחיל לשחק וזכה בהרבה כסף. גפן היה שחקן פוקר טוב מאוד. תמיד זכה, למרות שאצלי לא כל כך. אני זוכר היטב את משחק הפוקר האחרון שלנו אצל גפן. היה שם מיליונר מהפיליפינים שהפסיד 100 דולר. הוא כמעט בכה, ועמוס כיבד אותו בברנדי טוב. היה לו תמיד ברנדי טוב. הייתה לו אמרה שנורא אהבתי: כאשר הניח שלושה אסים וניצח, היה מתקמר ואומר, 'זה כל הסיפור כולו'".

בדבריו של מוקד אפשר למצוא צל של ביקורת, משום שגפן בעל הממון לא הסכים לסייע במימון סרט המדע הבדיוני באורך מלא של ידידו הטוב של מוקד, המשורר דוד אבידן. יתר על כן, גפן דרש כסף מאבידן וממפיקו כדי להרשות את הצילומים בדירתו היפה. "הסרט של אבידן התבסס על לוקסוס בסביבה מאוד צנועה. ולכן צולם בווילה של עמוס גפן בצפון תל אביב. האמבטיה בסרט היא האמבטיה של גפן. אבל גפן היה קשה מבחינה כספית".

ייסוד האגודה למדע בדיוני

גפן חזר למעורבות פעילה בעולם המדע הבדיוני והיה בין מייסדיה של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה. את הרעיון העלה בעצם נער צעיר ששמו אבנר פרידמן, חובב מדע בדיוני מושבע שמצא אנשים כמו המתרגם דוקטור עמנואל לוטם ודרכו את גפן ושכנע אותם להקים אגודה שתעסוק בתחום הזה. למרבה ההפתעה, המאמצים הצליחו והאגודה הוקמה. איתה יוסד מגזין, "המימד העשירי" שמו, שיוצא לאור עד היום ובו מתפרסמים מאמרים וסיפורים בנושאי מדע בדיוני בבית ההוצאה של גפן, תירוש. האגודה הישראלית למדע בדיוני קיימת עד היום וחברים בה מאות אנשים. שונרה-ביכל: "אין לי ספק שהחזרה לעיסוק במדע בדיוני בערוב ימיו נתנה טעם לחייו, טעם שנעדר מהם לפני שחזר לעסוק בנושא. הפספוס הנורא - אדם שהגשים את כל חלומותיו והפסיק לחלום לאחר שייסד וזכה להצלחה גדולה עם תירוש - הוא עצוב ומעציב אותי עד היום".

ב-25 בינואר 1998 הלך גפן לעולמו, לאחר ניתוח שלא הצליח, והותיר אחריו ילדה אחת. מותו עבר ללא כל אזכור ברוב העיתונים, אבל ערב לזכרו קיימה האגודה שייסד בבית הסופר.

מוקד: "הוא הלך בהפתעה, זה היה סך הכול ניתוח פשוט".

- אתה זוכר הספד על גפן בעיתונים?

"לא. אבל יכול להיות שאני טועה".

- זה משום שהוא עסק במדע בדיוני ולא בספרות יפה?

"כן. הוא הרי לא כתב וגם לא תרגם ספרות מרכזית".

לאחרונה יצא לאור ספר שירים חדש של מקסים גילן, "בבית קורס" (הוצאת מטען). בספר ישנם שני שירים על גפן, "מוותא" "לזכרו של עמוס גפן" ו"לב".

המתרגם עמנואל לוטם, שהיה אחד ממייסדי האגודה עם גפן: "לעמוס גפן יש זכות. הוא הקדים בעיסוק בתחום זה כמעט כל אדם אחר במדינת ישראל. הוא התחיל בעסק הזה כבר בשנות השישים. הוא הביא את ספרות המדע הבדיוני לארץ הקודש, הוא נטע אותה בקרבנו, הוא המציא מילים בתחום הזה, ואנחנו כולנו בגדר ממשיכיו. על קברו של עמוס אמרתי לו עד כמה אני אסיר תודה לו על כך ועד כמה אני מרוצה שהזדמן לי לומר לו את זה בחייו. איזו תרומה גדולה הוא תרם לי אישית ולאלפי חובבים של מדע בדיוני, במישרין או דרך אלה שבאו אחריו. לא הזדמן לי לשאול אותו מה משך אותו, איך הוא גילה את המדע הבדיוני, איפה הוא מצא אותו, איך הוא החליט שזו תהיה הבשורה שלו לעם ישראל. לא יצא לי לשאול אותו כי תמיד היה זמן, תמיד הייתה הזדמנות אחרת, אם לא בשבוע הבא אז בחודש הבא, והנה הוא איננו ואני לא יכול לשאול אותו, וחבל".