הרבה כסף מסתובב בארץ, אבל אין מה לעשות בו. כך הדבר בייחוד כשהממשלה מנסה
לצמצם את הוצאותיה, תוך כדי הגדלת הגירעון באשראי שהיא לווה בחו"ל. המצב מציק
בייחוד לחוסכים שהשקיעו את עתידם באלה הקרויים "מוסדיים", ובראשם קופות הגמל
וקרנות הפנסיה.
המוסדיים חוששים בצדק מהשקעה ביוזמה הקפיטליסטית הישראלית. לא רק יזמים כמו
עזרא הראל איש רוגוזין מפחידים את הציבור. גם בחורים מצויינים כמו נוחי דנקנר,
שהניע את אחד מבכירי המוסדיים להכריז ב"גלובס": "נוחי דנקנר פגע במרקם העדין
של האמון עם הגופים המוסדיים וזה יעלה לו ביוקר". יש לקוות שמבטחים לא תגרום
מפח נפש למבוטחיה, עקב עסקת אי.די.בי, אבל מעניינת דעתו של יו"ר מבטחים החדשה,
שמואל סלבין, המצוטט כך ב"הארץ": "מישהו חושב שאני, כמנהל קרן פנסיה חדשה,
אם יקחו ממני את אגרות החוב המיועדות, אכנס לבורסה? כאיש אחראי אכנס אולי למניות
של 10-12 חברות גדולות. אני מוכן להשקיע בתשתיות, כמו חוצה ישראל ומתקני התפלת
המים, שם ישנה תשואה של 7%-8% צמוד למדד, המובטחת על ידיה מדינה. את רוב הכסף
אשקיע באגרות חוב ממשלתיות".
הקפיטליסטים הישראליים מפחידים לא רק את מבטחים החדשה. מנכ"ל קרן מקפת, יוסי
אליהוא, אמר לאלעזר לוין, כמובא ב"גלובס": "מקפת מוכנה להיכנס לפרויקטים לאומיים,
ואנחנו אכן משקיעים בכביש חוצה ישראל ובמתקן התפלה. אנחנו מוכנים להשקיע גם
בפרויקט לכיתות לימוד ובפרויקטים דומים אחרים. הדגש אצלנו הוא בהשקעות הנעשות
על-ידי הממשלה או בגיבוי שלה, משום שהן נותנות תשואה סבירה ומובטחת".
השאלה היא, מה יעשו המוסדיים הזהירים בכסף אם הממשלה תמשיך למשוך ידה מן ההשקעה
בתשתיות ובמוצרים ציבוריים ובמבנים חיוניים לחינוך, כמו בתי ספר, ולסדר הציבורי,
כמו בתי סוהר. אין מה לעשות בכסף, בלי הממשלה, כשהקפיטליסט הישראלי המצוי מפחיד
את הציבור ואפילו את הבנקים ואת המפקח על הבנקים.
שאלה זו גורלית לענף הבנייה נוכח מה שמתרחש בו, ובעיקר מה שלא מתרחש בו בזמן
האחרון. משרד הבינוי והשיכון פרסם אינדיקטורים לינואר-מאי 2003 לעומת אותה
תקופה ב-2002. הנתונים פורטו לפני ימים מספר ב"גלובס", והם מצביעים על ירידה
של עשרות אחוזים במתן היתרי בנייה, התחלות בנייה, ייבוא מלט, שיווק מלט, בנייה
עצמית, רכישת דירות מקבלנים, רכישת דירות מפרטיים ומימוש משכנתאות. תוך כדי
כך גוערים הקבלנים בממשלה, על שאינה עוזרת לחלץ את הענף מהשפל. השאלה המעסיקה
אותנו כאן היא זו: איך לנצל את הכסף המתגלגל בארץ ולהשקיע אותו בתשתיות התחבורה,
הביוב, המים, הגז והחשמל וגם בתשתיות חברתיות כמו בתי ספר ובתי סוהר.
המגזר הפרטי הכזיב ומכזיב, ולא רק מפני שהבנקים והחוסכים החלו לחשוש מן האנשים
שיש להם מאות מיליונים מפני שכבר הלוו להם מאות מיליונים, ומן האנשים שאין
להם מאות מיליונים למרות שהלוו להם מאות מיליונים. האכזבה נובעת גם מפני שנטיית
היזמים לבנות את הארץ נמוכה בהרבה מנטייתם לבנות את טורונטו ואת ורשה, למשל,
גם כשהכסף מגויס בארץ.
יתר על כן, בעוד האידיאולוגיה מעלה על נס את המגזר הפרטי ומטילה רפש במגזר
הציבורי, קורים דברים משעשעים למדי. חוצי הדרכים וחוצבי המנהרות גוררים את
רגליהם ונמנעים מביצוע התוכניות, ואילו צינור הגז תלוי ביורם אוברקביץ, בהיעדר
גורם להנחת הצינור אם חברת החשמל לא תתנדב להניח אותו. בחשמל עצמו כבר עסקנו
כאן ובינתיים הוסכם על הכל שהחשמל המפוצל יהיה יקר מהחשמל המונופולי שמספקים
לנו העובדים היקרים ביותר במשק.
נניח, אפוא, לשאלת היוזמה הפרטית המפוצלת בהפקת החשמל ובחלוקתו, ונזכיר סיפור
משעשע אחר מן הימים האחרונים: נכשל המכרז של רשות שדות התעופה להקמה והפעלה
של מסוף מטענים נוסף בנתב"ג. אף הצעה לא הוגשה למכרז, גם לאחר שלוש דחיות של
מועד ההגשה. הממשלה החליטה על יצירת תחרות בהטסת המטענים. לא ניכנס לשאלה אם
דואופול מבטיח תחרות. אולי להפך. על מונופול קל לפקח, ואילו כאשר קיימים שני
מתחרים, כביכול, הם יכולים לתאם ביניהם מחירים אפילו בלי לאכול יחד ארוחת בוקר,
כפי שהיה נהוג בענף הביטוח. אבל לא זה העניין כאן. העניין הוא בכך שיזמים עתירי
כותרות ומוניטין - כמו מר זאבי ומשפחת דנקנר - החליטו למשוך ידם מן המסוף.
כשם שמשפחה אחרת עתירת כותרות ומוניטין - משפחת עופר - משכה ידה מתחנת הכוח
ברמת חובב, למשל.
לכן, אם רוצים השקעות בתשתית ובמפעלים אחרים הדרושים לתועלת הציבור ולענף הבנייה,
יש לחזור לממשלה, שהיא הגורם הטבעי והמסורתי אם רוצים כבישים שאפשר לנסוע עליהם,
מבנים לחינוך בני הנוער וגם מתקנים לכליאת העבריינים. הצרה היא, שהאידיאולוגיה
השלטת מחייבת צמצום התקציב והגירעון, אלא אם כן לוקחים את האשראי בחו"ל ופורעים
אותו במטבע חוץ.
אפשר להתגבר על צרה זו בדרך היהודית המסורתית, הקרויה בלשון המשפטנים - ולאו
דווקא לגנאי - "פיקציה משפטית": פרוזבול, היתר עיסקא, מכירת חמץ ועוד פטנטים
ידועים, שמשתמשים בהם כדי לעקוף גזרות שאי אפשר לעמוד בהן, אבל אי אפשר לבטלן
בגלל האידיאולוגיה.
היתר עיסקא בנושא התשתיות למיניהן יכול להיות ההיתר הבא: תוקם חברה ממשלתית
- חוץ תקציבית, כמובן - שתגייס כסף מהציבור ובייחוד מן המוסדיים, השוברים את
הראש בשאלה היכן להשקיע את כספי החוסכים. כסף זה, שלא יירשם בספר התקציב, ישמש
למימון פרויקטים בתחומי הבינוי לתועלת הציבור.
נכון, הממשלה תצטרך להקציב כסף לתשלום הריבית על אגרות החוב שתפיץ חברת הגג
למימון התשתיות. לא הרבה כסף. העניין יעלה לממשלה פחות מ-3% נטו, גם בגלל מס
ההכנסה המוטל עתה על רווחי החוסכים, וגם מפני שחלק מסוים מהשירותים שיינתנו
הודות להנחת התשתית יכניס כסף: אגרה על שימוש בכבישים, כרטיסי נסיעה ברכבת,
תשלום בעד השימוש במים ובמערכת הביוב וכיוצא בכך.
ובאשר להחזר החוב עצמו, לא תהיה בעיה להפיץ איגרות חוב חדשות כעבור עשר שנים,
כדי לממן בהן את פירעון הישנות. יש לחשוש, שגם בעתיד יהיו לנו קפיטליסטים עתירי
כותרות, מוניטין וחובות לבנקים, כך שגם בעתיד יברחו החוסכים והמוסדיים אל הממשלה
דווקא. מכל מקום, עד אז אפשר יהיה להקל על ענף הבנייה לצאת מהמשבר - וגם זה
משהו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
