ביהמ"ש העליון קובע, כי בר רשות זכאי לפיצוים בשל ביטול הרשות רק אם יטען ויוכיח
אחת משני אלה: קיומו של הסכם מפורש או משתמע לתשלום פיצויים מצד מעניק הרשות,
או, במידה והוכח, כי בר הרשות השביח את הנכס. על כן, ייזהרו ברי הרשות בניסוח
כתב הגנתם וידאגו לטעון טענה חלופית לתשלום פיצוים בשל ביטול הרשות.
אלון לידאי (להלן: "המשיב") הוא הבעלים הרשום של חלקה בבנימינה, שעליה נבנו
מחסן וצריף מגורים (להלן: "הנכס"). סבו של המשיב הרשה לעבד חיר (להלן: "המבקש")
ולילדיו (להלן: "המבקשים") להתגורר בנכס ללא תמורה כ"דירת שירות", למשך תקופת
עבודתו של המבקש במשק החקלאי שהמשיב הוא בעליו (להלן: "המשק"). המבקש עבד במשק
אצל סבו של המשיב, ואחרי מותו אצל הורי המשיב, כפועל שכיר, בין השנים 1957-1995.
המבקש סיים את עבודתו במשך ב-11/95, קיבל פיצויי פיטורין, והמשיב ביקש ממנו,
ב-2/96, לפנות את הנכס, אך המבקש סירב והוא מתגורר בו עם יתר המבקשים עד עצם
היום הזה.
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים בבית משפט השלום בחדרה, בה ביקש לסלק את ידם
של המבקשים מהנכס. המשיב טען, כי המבקשים קיבלו רשות להתגורר בנכס אך ורק במשך
תקופת עבודתו של המבקש במשק. המבקשים טענו, כי הם דיירים מוגנים על פי חוק
הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). לחילופין
טענו, כי הם קיבלו רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס לתקופה בלתי מוגבלת, או לפחות
למשך כלל חייו של המבקש, הסתמכו עליה והשביחו את הנכס. המבקשים לא הגישו תביעה
שכנגד לפיצויים, לא טענו לפיצויים בכתב הגנתם, ואף ביקשו מבית המשפט שלא לפסוק
פיצויים, אלא להימנע מלהורות על סילוק ידם.
בית משפט השלום דחה את כל טענותיהם של המבקשים. בין היתר קבע, כי המבקשים אינם
דיירים מוגנים אלא היו ברי רשות בנכס כל עוד עבד המבקש כשכיר במשק; הרשות בוטלה
בהודעת המשיב על ביטול הרשות, משסיים המבקש את עבודתו במשק. לפיכך ציווה על
המבקשים לסלק את ידיהם מהנכס. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי השביחו את
הנכס וקבע, כי ככל שהיתה השבחה כזאת, היא מומנה על-ידי הוריו של המשיב ולא
על ידי המבקשים. למעלה מן הדרוש קבע, שהמבקשים אינם זכאים לפיצויים, היות שלא
טענו לכך, וזאת למרות שהם מתגוררים בחלקה שנים רבות.
המבקשים ערערו על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר דחה את ערעורם של המבקשים,
למעט עניין הפיצויים ועניין פיצול הסעדים. לעניין הפיצויים קבע, כי ביטול הרשות
להחזיק בנכס מותנה בתשלום פיצוי כספי.
על פסק דין זה הגישו שני הצדדים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. פסק הדין
ניתן מפי השופט טירקל בהסכמת השופטים שטרסברג-כהן ואנגלרד.
הרשות שנותן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להתגורר בנכס מקרקעין שלו, בלי כוונה
להקנות זכות בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית
כלפי בעל המקרקעין; ויכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות
חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.
הלכה פסוקה מקדמת דנא כי, "אין סימוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו
על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעין. ויש חבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת
מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק
חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר- --ולא מכל דין אחר".
מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרשיונו בוטל,
נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו. בר רשות, שהורשה
להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה, אינו זכאי אפוא לפיצויים מכוח הדין עבור
ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין
בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות
בשיקולים של צד.
כאמור לעיל, המבקשים לא הגישו תביעה שכנגד לפיצויים בבית משפט השלום, לא טענו
לפיצויים בכתב הגנתם ואף ביקשו מבית המשפט שלא לפסוק פיצויים, אלא להימנע מלהורות
על סילוק ידם. רק בהודעת הערעור שהגישו בבית המשפט המחוזי טענו המבקשים, לראשונה,
שהם זכאים לפיצויים. אף על פי כן פסק להם בית המשפט המחוזי פיצויים, וזאת בלי
שהונחה לפניו תשתית עובדתית וכאומדנה דדיינא. כי די בכך כדי לבטל חיוב זה -
קובע השופט טירקל. אכן, רשאית ערכאת הערעור, לפי שיקול דעתה, להתיר טענה משפטית
צרופה גם כאשר הועלתה לפניה לראשונה, ובלבד שהיא עולה מן התשתית העובדתית שנקבעה
כדין בערכאה הראשונה.
אילו היתה תביעתם של המבקשים לפיצויים - שאותה העלו לראשונה בדיון בערעורם
בבית המשפט המחוזי - עולה למצער מן התשתית העובדתית שקבע בית משפט השלום, היה
אולי מקום לדון בה. אולם תשתית כזאת לא הונחה, ולפיכך לא היה מקום לבית המשפט
המחוזי לדון ולפסוק בעניי הפיצויים.
עוד ראינו, שיש ובר רשות שבוטלה רשותו יהיה זכאי לפיצויים אם השביח את הנכס.
האם זכאים המבקשים לפיצויים בשל עילה זאת? בעניין זה קבע בית המשפט השלום כממצא
שבעובדה, כי המבקשים לא השביחו את הנכס, ואם היתה השבחה הרי לא הם שמימנו אותה.
לא נמצא מקום להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית משפט השלום בעניין זה. מכיוון
שכך, לא היה מקום לפסוק להם פיצויים עבור השבחה.
האם יש לפצות את המבקשים מכוח "שיקולים של צדק", שאינם מן הדין? עד ביטול הרשות
התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב. ומשהגיע המבקש לגיל פרישה, עליו
לפנות את הנכס שבו התגוררו ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כנגד קושי זה של
המבקשים עומדת טובת ההנאה שהיתה להם - למבקש, לאשתו ולילדיהם - במשך תקופה
כה ארוכה, שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זאת הטבה של מה בכך.
המבקשים לא הראו, אפוא, טעם כלשהו, מלבד עצם התקופה הממושכת של מגוריהם בנכס,
שיש בו כדי להטות את כפות המאזניים לטובתם. לפיכך, אין מקום לפסוק להם פיצויים
משיקולים של צדק שאינם מן הדין.
התוצאה הסופית: ערעור המשיב נתקבל. נקבע שאין הוא חייב בתשלום פיצויים למבקשים.
רע"א 1156/02,1238/02, ביהמ"ש העליון, השופטים: שטרסברג-כהן, טירקל ואנגלרד.
בשם המבקשים - עו"ד אביגדור פלדמן.
בשם המשיב: עו"ד רענן יגאל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
