אי אפשר להזיז בכוח אנשים מביתם

הכותרת משקפת לא רק עמדה אידיאולוגית, אלא ניסיון מעשי שנרכש בהיסטוריה הארוכה והלא מוצלחת של פינוי-בינוי, משכונת נחלאות בירושלים ועד שכונת הארגזים בתל-אביב

הבולדוזרים היו אמורים לעלות על שכונת נחלאות בירושלים לפני שלושים שנה, כדי למחוק את הבתים הישנים ואת חרפת המצוקה של תושביה. הסימטאות הקטנות היו אז מחוץ לקונצנזוס. מדורגים דו-קומתיים נמוכים במיוחד, מוקפים חצרות שאפשר להוציא אליהן שולחנות קפה בערבים מהבילים של הקיץ, לא היו באופנה. לתוכנית מחיקת נחלאות היה אחראי יוסף אלמוגי (היה פעם שר השיכון). שמה הרשמי של התוכנית היה תוכנית לפינוי ובינוי שכונות מצוקה.

אלא שאלמוגי, כמו פוליטיקאים במחוזות אחרים בארץ ובעולם, לא לקח בחשבון את ההיסטוריה של השכונה: שכונת נחלאות היא השכונה הראשונה בירושלים, וכנראה גם הראשונה במדינה, שצמחה מחורבות שכונה אחרת - שכונת הפחים בואכה דרך יפו מזרח. את שכונת הפחים הקימו בראשית המאה יוצאי עדות מזרח שחיפשו מקום לגור בו. משאבים לא היו וגם כספי החלוקה לא הספיקו - פחים היו הפתרון היחיד. בוני השכונות הירושלמיות, שרצו לפזר את מוקד המצוקה, הקימו בשבילם את נחלאות.

ותיקי השכונה בעטו בתוכנית של אלמוגי ולעגו לה. ראו בה חזרה על תסריט ישן של בעלי ממון או שררה, המבקשים להעתיק את מצוקתם ממקום למקום. מהבתים שלהם הם לא התכוונו לזוז.

אלמוגי עשה הכל כדי לנצח. שכונת נחלאות הוכרזה כשכונה לפינוי-בינוי. תוכנית גרנדיוזית קבעה, כי שטח השכונה יופקע (ירצו תושביה או ימרדו), התושבים ייאלצו ללכת וזכויות הבנייה יאפשרו לרכוש להם בתים חדשים. אלמוגי הלך ונחלאות נשארה, ולימים התחילה להפוך לאחת משכיות החמדה של ירושלים.

לא רק את שכונת נחלאות רצה אלמוגי לפנות בדרך של הפקעת השטחים מבעלות התושבים. גורל דומה גזר על הרובע היהודי בצפת, ועל שכונת כפר שלם בתל-אביב, שהיתה אז בחזקת מעברה. כולן נבחרו בגלל תדמית המצוקה שדבקה בהן לצד הערכים הגבוהים של הקרקעות עליהן ישבו.

עשר שנים ניסה משרד השיכון ליישם את תוכניתו של אלמוגי. בתחילה חשבו ליישמה בעשרות שכונות, באמצעות רשות ממשלתית שתורכב מנציגי ציבור ואנשי משרדי הממשלה. במהלך התקופה הצטצמו הרעיונות הנשגבים של שיתוף הציבור ברשות, שנוהלה והורכבה באופן בלעדי על ידי אנשי משרד השיכון. שנים חלפו - הרובע היהודי בצפת לא הופקע מתושביו, ובראשית שנות ה-90 עוד המשיכו לקרוא לכפר שלם בלטה של תל-אביב.

תוכנית הפינוי-בינוי של אלמוגי נגנזה, והררי הסקרים שביצעו עובדי הרשות המיוחדת (התוצאה המעשית היחידה שנבעה מהפרוייקט) אולי ישמשו יום אחד היסטוריונים, שיבקשו לחקור אנתרופולוגיה של שכונות. לשינוי בתמונת הנוף של נחלאות אחראית תוכנית בנייה שאישרה בשנים האחרונות עיריית ירושלים, המגדילה את זכויות הבנייה במקום. בלי רשות מיוחדת, בלי מינהלת, בלי מעורבות של גורמים ממשלתיים, בלי הקלות במיסוי, בלי רעש תקשורתי, בלי רודן שמכתיב את הכללים, נוטים תושבי השכונה (בעיקר היורשים הצעירים) לנצל את זכויות הבנייה.

אלמוגי רצה לפנות את השכונות כדי לחסל מוקדי מצוקה, כדי לצמצם פערים. הוא היה בטוח, שפעולתו תסייע לתושבים ותעלה את רמת חייהם. היה לו הכשרון לחזות מראש את הצעקה העדתית, שתתחיל עשר שנים מאוחר יותר בואדי סאליב, ותפעפע אל שכבות חברתיות רחבות בעם. לא היה לו הכשרון להבין, שאף רשות ממשלתית הפועלת במשטר דמוקרטי אינה יכולה להזיז בכוח אנשים מביתם.

על הטעויות שטעו ראשי המשק בתקופתו של אלמוגי נבנה ראש הממשלה מנחם בגין. בגין, שהשכיל לזהות את המצוקות, הבטיח פרוייקט מסוג חדש - שיקום שכונות. בפרוייקט שיקום השכונות נשענו מקבלי ההחלטות על המודל האמריקני model cities, שגובש בתקופת שלטונו של הנשיא לינדון ג'ונסון. בבסיס המודל עמדה התובנה, לפיה אין לפנות תושבים מבתיהם, תובנה שנסמכה על מסקנות מכישלונות אמריקניים קודמים לבצע פינוי-בינוי. במקום הפינוי הוצע לאפשר לתושבים לשפץ את הבתים בתנאים נוחים, להרחיב דירות ואגב כך לבצע בנייה חדשה. שרביט הניהול הועבר למינהלות שעירבו את התושבים בהחלטות.

אופנת שיקום השכונות חלפה במהרה. בשנות ה-80 הצטמצמו התקציבים, פרוייקטים התחילו להיגנז. בראשית שנות ה-90 התעמעמו גם סימני הקונצנזוס האחרונים שאיחדו את מקבלי ההחלטות סביב הפרוייקט. את תשומת הלב מיקדה העלייה הגדולה, שהניבה מעברות ושיכונים חדשים.

כשתם עידן האיכלוס הראשוני של העולים, פקחו מקבלי ההחלטות את העיניים מול תופעת הזחילה אל השטחים הפתוחים, הפירבור, וההזדקנות של מרכזי הערים. תוצאות התוכנית של אלמוגי כבר צללו אל תהום הנשייה, וצמד המילים פינוי-בינוי החל לכבוש מחדש את העניין הציבורי.

ההתחלה היתה בטיפטוף איטי של מילים יפות על התחדשות עירונית תוך שיקום תשתיות קיימות. ההמשך בניסיון, המתנהל גם בימים אלה, לפנות ולבנות מחדש את שכונת הארגזים בתל-אביב למרות התקוממות תושביה, דרך ועדה בינמשרדית שהמליצה על דרכים חדשות לפינוי ובינוי, ובהכרזות חוזרות ונשנות של ראשי ערים על הצורך בהפעלת פרוייקטים מסוג זה.

30 שנה חלפו מההכרזה על תוכנית אלמוגי, אבל המשקפיים של מקבלי ההחלטות הנוכחיים לא השתנו בהרבה, המסגרות אולי צבעוניות יותר אבל שדה הראייה דומה - אינטרס לאומי המשתלב, לדעת מקבלי ההחלטות, בטובת התושבים. האינטרס הלאומי כולל בתוכו חידוש מרכזי ערים, הגם שלא בטוח שפינוי-בינוי, רחב ככל שיהיה, יתרום לחידוש, אם לא ישולבו בו תוכניות המחזקות את תפקידם של הרחובות העירוניים. רחובות שהתחילו לגסוס מיום שנחתה עליהם אפילת הקניונים.

האינטרס הלאומי כולל בתוכו גם מניעת זחילה אל שטחים פתוחים, הגם שלא ברור כיצד תימנע הזחילה, אם ועדות התיכנון אינן מצליחות לגבש קריקטריונים קשוחים למניעתה. כדי לקדם את האינטרס, המליצה הוועדה הבין משרדית, בראשות איתי אייגס מאגף תקציבים באוצר, לבצע את הפרוייקטים רק במיתחמים בעלי סף כלכליות, לתת הקלות במיסוי ולהקים מנגנוני פישור וגישור בין התושבים והיזמים, ובין התושבים לבין עצמם.

המלצות ועדת אייגס אושרו בממשלה, אבל איש מראשיה לא נתן דעתו לשאלות קשות: מדוע יסכימו בעלי בתים בשכונה המיועדת לפינוי לוותר על אחוזי בנייה שיום אחד יוכלו כנראה להשיג בעצמם. מדוע יסכימו לקחת את הסיכון של התקשרות עם יזם שזכה במיכרז ממשלתי, שיהרוס את ביתם ויתן להם אחר אחרי תקופה של חודשים ארוכים. מדוע לא יחששו ממצב בו היזם עלול לפשוט רגל ולהותיר את הקרקע שהיתה ביתם טרף לנושים ובנקים בעלי קדימות ראשונה.

השאלות הללו אולי אינן מטרידות את ראשי המשק והמתכננים, שסבורים כי זהו הפתרון הטוב ביותר שיש לאל ידם להמציא. השאלות הללו כן מטרידות את תושבי השכונות המיועדות לפינוי, שאינם ממהרים להסכים. מסיבה זו החליט מהנדס העיר תל-אביב, אדריכל ישראל גודוביץ, לנטוש את החלומות הישנים לפנות את כרם התימנים. לתושבי הכרם הוא מציע בינוי בלי פינוי.

כל קבוצת דיירים תוכל להתארגן ולבנות לעצמה בניין חדש במגרש המגורים הנוכחי. התהליך יהיה איטי, מבטיח גודוביץ, אבל כנראה שיהיה תהליך. מסיבה זו אין גודוביץ מאמץ רעיונות גרנדיוזיים לפינוי שכונת הבתים הנמוכים שקמה על חורבות הכפר הערבי סומייל (מאחורי בניין השקם ברחוב אבן גבירול). "אולי יום אחד הם יקבלו שכל ויבקשו זכויות בנייה", אומר גודוביץ, "עד אז הם לא מפריעים. אני לא מוציא אף אחד מהבית".

תקווה להתחדשות מסוג זה יש גם בשכונת קרית יובל בירושלים. קרית יובל, שכונה צעירה יחסית לנחלאות, מורכבת מאיזורים יוקרתיים, איזורים המאוכלסים בתושבים מהמעמד הבינוני ומעלה, ואיזורי מצוקה מובהקים. מינהל מקרקעי ישראל מממן תוכנית לפינוי ובינוי השכונה. את התוכנית מבצע עבורה האדריכל ערי כהן, והיא מלווה על ידי הכלכלן אבי חפץ.

התוכנית נמצאת עדיין בשלב החיתולים: יש תיכנון אוטופי של מה היה אפשר לעשות אילו לא היו במקום מבנים. יש תיכנון של מה ניתן לעשות עם הנתונים הקיימים, ויש הסכמות עם העירייה בנוגע לשטחי הציבור במקום. אם תאושר התוכנית, ניתן יהיה להוסיף זכויות בנייה רבות בשטחי השכונה ולהכפיל את מספר הדירות.

הנחת היסוד הכלכלית של התוכנית קובעת, כי היטלי ההשבחה שינבעו לעיריית ירושלים מהגדלת זכויות הבנייה יחזרו בחזרה לשכונה - וישמשו את העירייה בפיתוח שטחי הציבור במקום. הנחות אלה לא הגיעו לשלב אישור המערכת המוניציפאלית. לפי שעה, לא ברור אם תושבי השכונה יוכלו לממש את זכויות הבנייה החדשות בעצמם, או שמינהל מקרקעי ישראל יבקש להכתיב גם להם מיכרז ויזם.

אם יבקש המינהל להכתיב את הכללים - נדונה התוכנית לכישלון. אם יאפשר לבעלי הבתים בשכונה לממש את התוכניות בעצמם, יש סיכוי שקרית יובל תתחדש בדיוק כמו נחלאות: בקצב איטי, בלי למצות מיד את כל זכויות הבנייה ובלי רעש תקשורתי. בעלי הממון יהיו הראשונים לממש. הם יתלבטו בין בניית קומה על הגג, שתהפוך להם ארבעה חדרים בקומה השנייה לפנטהאוז, לבין בניין גבוה שיגלם בתוכו רווחים. חסרי הממון ילכו בעקבותיהם רק אחרי שיראו שהתהליך יכול להצליח.

את מימון הביניים לתשתיות ולמוסדות הציבור יצטרכו לתקצב רשויות ממשלתיות. אלה יתקשו בוודאי לפתוח את הברזים, אבל זו התקווה היחידה להתחדשות שהם מייחלים לה. תוכניות אחרות שטומנות בחובן סיכוי למימוש מהיר יותר הן תוכניות למגדלים גבוהים מוקפים גינות ענק, שיחליפו מיתחמים בהם בנויים מבנים בני שלוש וארבע קומות.

תוכניות למגדלים מהסוג הזה יכולות לשכנע בעלי בתים (בעיקר צעירים ובעלי ילדים) להחליף דירה בקומה שלישית בבניין מתבגר מוקף 10 מטרים רבועים, שרק בטעות קוראים להם גינה ציבורית, בדירה גדולה יותר בקומה השמינית. רק תוכניות מהסוג הזה יכולות לשכנע אותם לקחת את הסיכון ולסבול את חוסר הנוחות הכרוך במעבר לדיור ביניים לתקופת הבנייה. תוכניות כאלה עוד אינן בנמצא.

קום הפינוי הוצע לאפשר לתושבים לשפץ את הבתים בתנאים נוחים, להרחיב דירות ואגב כך לבצע בנייה חדשה. שרביט הניהול הועבר למינהלות שעירבו את התושבים בהחלטות.

אופנת שיקום השכונות חלפה במהרה. בשנות ה-80 הצטמצמו התקציבים, פרוייקטים התחילו להיגנז. בראשית שנות ה-90 התעמעמו גם סימני הקונצנזוס האחרונים שאיחדו את מקבלי ההחלטות סביב הפרוייקט. את תשומת הלב מיקדה העלייה הגדולה, שהניבה מעברות ושיכונים חדשים.

כשתם עידן האיכלוס הראשוני של העולים, פקחו מקבלי ההחלטות את העיניים מול תופעת הזחילה אל השטחים הפתוחים, הפירבור, וההזדקנות של מרכזי הערים. תוצאות התוכנית של אלמוגי כבר צללו אל תהום הנשייה, וצמד המילים פינוי-בינוי החל לכבוש מחדש את העניין הציבורי.

ההתחלה היתה בטיפטוף איטי של מילים יפות על התחדשות עירונית תוך שיקום תשתיות קיימות. ההמשך בניסיון, המתנהל גם בימים אלה, לפנות ולבנות מחדש את שכונת הארגזים בתל-אביב למרות התקוממות תושביה, דרך ועדה בינמשרדית שהמליצה על דרכים חדשות לפינוי ובינוי, ובהכרזות חוזרות ונשנות של ראשי ערים על הצורך בהפעלת פרוייקטים מסוג זה.

30 שנה חלפו מההכרזה על תוכנית אלמוגי, אבל המשקפיים של מקבלי ההחלטות הנוכחיים לא השתנו בהרבה, המסגרות אולי צבעוניות יותר אבל שדה הראייה דומה - אינטרס לאומי המשתלב, לדעת מקבלי ההחלטות, בטובת התושבים. האינטרס הלאומי כולל בתוכו חידוש מרכזי ערים, הגם שלא בטוח שפינוי-בינוי, רחב ככל שיהיה, יתרום לחידוש, אם לא ישולבו בו תוכניות המחזקות את תפקידם של הרחובות העירוניים. רחובות שהתחילו לגסוס מיום שנחתה עליהם אפילת הקניונים.

האינטרס הלאומי כולל בתוכו גם מניעת זחילה אל שטחים פתוחים, הגם שלא ברור כיצד תימנע הזחילה, אם ועדות התיכנון אינן מצליחות לגבש קריקטריונים קשוחים למניעתה. כדי לקדם את האינטרס, המליצה הוועדה הבין משרדית, בראשות איתי אייגס מאגף תקציבים באוצר, לבצע את הפרוייקטים רק במיתחמים בעלי סף כלכליות, לתת הקלות במיסוי ולהקים מנגנוני פישור וגישור בין התושבים והיזמים, ובין התושבים לבין עצמם.

המלצות ועדת אייגס אושרו בממשלה, אבל איש מראשיה לא נתן דעתו לשאלות קשות: מדוע יסכימו בעלי בתים בשכונה המיועדת לפינוי לוותר על אחוזי בנייה שיום אחד יוכלו כנראה להשיג בעצמם. מדוע יסכימו לקחת את הסיכון של התקשרות עם יזם שזכה במיכרז ממשלתי, שיהרוס את ביתם ויתן להם אחר אחרי תקופה של חודשים ארוכים. מדוע לא יחששו ממצב בו היזם עלול לפשוט רגל ולהותיר את הקרקע שהיתה ביתם טרף לנושים ובנקים בעלי קדימות ראשונה.

השאלות הללו אולי אינן מטרידות את ראשי המשק והמתכננים, שסבורים כי זהו הפתרון הטוב ביותר שיש לאל ידם להמציא. השאלות הללו כן מטרידות את תושבי השכונות המיועדות לפינוי, שאינם ממהרים להסכים. מסיבה זו החליט מהנדס העיר תל-אביב, אדריכל ישראל גודוביץ, לנטוש את החלומות הישנים לפנות את כרם התימנים. לתושבי הכרם הוא מציע בינוי בלי פינוי.

כל קבוצת דיירים תוכל להתארגן ולבנות לעצמה בניין חדש במגרש המגורים הנוכחי. התהליך יהיה איטי, מבטיח גודוביץ, אבל כנראה שיהיה תהליך. מסיבה זו אין גודוביץ מאמץ רעיונות גרנדיוזיים לפינוי שכונת הבתים הנמוכים שקמה על חורבות הכפר הערבי סומייל (מאחורי בניין השקם ברחוב אבן גבירול). "אולי יום אחד הם יקבלו שכל ויבקשו זכויות בנייה", אומר גודוביץ, "עד אז הם לא מפריעים. אני לא מוציא אף אחד מהבית".

תקווה להתחדשות מסוג זה יש גם בשכונת קרית יובל בירושלים. קרית יובל, שכונה צעירה יחסית לנחלאות, מורכבת מאיזורים יוקרתיים, איזורים המאוכלסים בתושבים מהמעמד הבינוני ומעלה, ואיזורי מצוקה מובהקים. מינהל מקרקעי ישראל מממן תוכנית לפינוי ובינוי השכונה. את התוכנית מבצע עבורה האדריכל ערי כהן, והיא מלווה על ידי הכלכלן אבי חפץ.

התוכנית נמצאת עדיין בשלב החיתולים: יש תיכנון אוטופי של מה היה אפשר לעשות אילו לא היו במקום מבנים. יש תיכנון של מה ניתן לעשות עם הנתונים הקיימים, ויש הסכמות עם העירייה בנוגע לשטחי הציבור במקום. אם תאושר התוכנית, ניתן יהיה להוסיף זכויות בנייה רבות בשטחי השכונה ולהכפיל את מספר הדירות.

הנחת היסוד הכלכלית של התוכנית קובעת, כי היטלי ההשבחה שינבעו לעיריית ירושלים מהגדלת זכויות הבנייה יחזרו בחזרה לשכונה - וישמשו את העירייה בפיתוח שטחי הציבור במקום. הנחות אלה לא הגיעו לשלב אישור המערכת המוניציפאלית. לפי שעה, לא ברור אם תושבי השכונה יוכלו לממש את זכויות הבנייה החדשות בעצמם, או שמינהל מקרקעי ישראל יבקש להכתיב גם להם מיכרז ויזם.

אם יבקש המינהל להכתיב את הכללים - נדונה התוכנית לכישלון. אם יאפשר לבעלי הבתים בשכונה לממש את התוכניות בעצמם, יש סיכוי שקרית יובל תתחדש בדיוק כמו נחלאות: בקצב איטי, בלי למצות מיד את כל זכויות הבנייה ובלי רעש תקשורתי. בעלי הממון יהיו הראשונים לממש. הם יתלבטו בין בניית קומה על הגג, שתהפוך להם ארבעה חדרים בקומה השנייה לפנטהאוז, לבין בניין גבוה שיגלם בתוכו רווחים. חסרי הממון ילכו בעקבותיהם רק אחרי שיראו שהתהליך יכול להצליח.

את מימון הביניים לתשתיות ולמוסדות הציבור יצטרכו לתקצב רשויות ממשלתיות. אלה יתקשו בוודאי לפתוח את הברזים, אבל זו התקווה היחידה להתחדשות שהם מייחלים לה. תוכניות אחרות שטומנות בחובן סיכוי למימוש מהיר יותר הן תוכניות למגדלים גבוהים מוקפים גינות ענק, שיחליפו מיתחמים בהם בנויים מבנים בני שלוש וארבע קומות.

תוכניות למגדלים מהסוג הזה יכולות לשכנע בעלי בתים (בעיקר צעירים ובעלי ילדים) להחליף דירה בקומה שלישית בבניין מתבגר מוקף 10 מטרים רבועים, שרק בטעות קוראים להם גינה ציבורית, בדירה גדולה יותר בקומה השמינית. רק תוכניות מהסוג הזה יכולות לשכנע אותם לקחת את הסיכון ולסבול את חוסר הנוחות הכרוך במעבר לדיור ביניים לתקופת הבנייה. תוכניות כאלה עוד אינן בנמצא