איזה הוא יהודי, הממיר את דתו

השאלה "מיהו יהודי" מעסיקה היסטוריונים ופוליטיקאים, שונאי ישראל וחכמי הלכה, משפטנים ושופטים. המבקש תשובה לאמיתה ילך אצל האח דניאל, שהלך לעולמו בשבוע שחלף.

שמו של אוסוולד רופאיזן חרות על אחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו מאז ומתמיד בידי בית המשפט העליון. אוסוולד רופאיזן ידוע יותר בשם האח דניאל. הוא יהודי מומר.

יהודים מומרים יש ויותר משיש היו בעבר, לרבבות ולמאות, ואפשר ואלמלא היו במהלך השנים והמאות יהודים כה רבים שהמירו את דתם, היו בני עמנו מתחרים בסינים במספר בני עמם. אבל מומרים יש גם בדורנו אנו. החשובים והמעניינים שבמומרים הם אלה הממירים את דתם מטעמים שבמצפון דתי. והאח דניאל הוא אחד מהם.

הוא המיר את דתו לפני עלותו לישראל, להבדיל, למשל, מהרב הראשי של יהודי בולגריה, הרב דניאל ציון. רבה הראשי של יהדות בולגריה עלה לישראל יחד עם העלייה הגדולה של השנים 1949-50 ובבואו לישראל ראה והכיר את הקהילות החרדיות ואת הלכות הדת כפי שהיו מקובלות ונהוגות על ידי עמיתיו הרבנים בני קהילות אחרות. בהיותו, לפחות בעיני עצמו, איש חושב ומבין - הרי היה בעל תארי ד"ר לפילוסופיה ומשפטים של המובחרות שבאוניברסיטאות ברלין - החליט להמיר את דתו.

התנצרותו נעשתה לאחר עלותו לישראל. משום כך היו לו זכויות והכרה של עולה, על פי כל דין לרבות חוק השבות, הוא החוק שיהיה לנו מה לומר לגביו בהקשר לאח דניאל. אך האח דניאל המיר את דתו לפני עלותו לישראל, ובכך זימן לבית המשפט העליון את אחת ההזדמנויות למתן פסק דין עקרוני שחשיבותו חורגת מתחום המשפט.

השאלה שהתעוררה ושהיתה טעונה הכרעה היא שאלה המעסיקה ושאלה שהעסיקה כה רבים וכה רחוקים אלה מאלה: מיהו יהודי. האם האח דניאל יהודי? אך לפני שנשיב לשאלה או בעצם נאמר מה היה המענה שבפי העליונים באותה עת - ראשית שנות השישים - נציג את האח דניאל שהצטייר בפני שופטיו.

הוא נולד בפולין בשנת 1922 כיהודי ונתחנך על ברכי היהדות. בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער הציוני "עקיבא" ואחרי סיום לימודיו בבית ספר תיכון בשנת 1939 היה כשנתיים בהכשרה חלוצית בווילנה כהכנה לעלייתו ארצה. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה, ביוני 1941, נתפש על ידי הגסטפו והושם בכלא, אך ברח והצליח להשיג תעודה שהוא גרמני נוצרי.

בתור שכזה נעשה במשך הזמן מזכיר ומתורגמן בתחנת המשטרה הגרמנית בעיר המחוז מיר. בהיותו במיר יצר קשר עם יהודי העיר והסביבה והיה מודיע להם על מזימות הגרמנים ותכניות הפעולה שלהם נגד היהודים. כאשר נודע לו שהגרמנים עומדים לחסל את הגטו היהודי, הודיע על כך ליהודי העיר וסיפק להם נשק. על סמך ידיעות אלו נמלטו רבים מיהודי הגטו על נפשם ליערות, כ-150 מהם ניצלו והצטרפו לפרטיזנים, ורובם של ניצולים אלה עלו לישראל.

בעקבות הלשנתו של יהודי אחד, נחקר על ידי הממונים עליו ואז גילה את פרצופו האמיתי. בגאווה יהודית סיפר שהוא עזר ליהודים מפני שהוא עצמו יהודי. הוא נכלא, אך שוב הצליח לברוח ומצא מקלט בבית נזירות, שם שהה תקופה ארוכה. כשנתאפשר הדבר עזב את המנזר והצטרף לשורות הפרטיזנים הרוסיים. הרוסים חשדו בו שהוא מרגל גרמני ודנו אותו למוות. הוא ניצל בנס הודות להופעתו המקרית של יהודי אחר מניצולי מיר, אשר העיד על זהותו האמיתית. לבסוף זכה לאות הצטיינות רוסי על פעולותיו כפרטיזן.

בהיותו במנזר, בשנת 1942, עבר לדת הנוצרית ובשנת 1945, בתום המלחמה, לבש מדי כומר ונכנס למנזר הכרמליתים. בכוונה, בחר במנזר זה מתוך ידיעה שיש לו בסיס בארץ, ויוכל במשך הזמן להצטרף אליו. במלחמת השחרור, ולאחר מכן, ביקש רשות מהממונים עליו לאפשר לו לעלות לארץ, ובשנת 1958 ניתנה לו הרשות.

כאשר הציר שלנו בוורשה הודיע לו כי יקבל אשרת כניסה לארץ, פנה אל שלטונות פולין בבקשת דרכון ורשות לנסוע לישראל לצמיתות. פניה זו מראה שגם אחרי שעבר לנצרות הוא לא חדל בהכרתו הפנימית ובהופעתו החיצונית לראות את עצמו יהודי לאומי הקשור בלבו ונפשו אל העם היהודי:

"אני הח"מ כהן דת אוסוולד רופאיזן ובמנזר: אב דניאל פונה בזה בבקשה אדיבה להעניק לי רשות לנסיעה לצמיתות לישראל וכן להעניק לי דרכון.

"את בקשתי אני מבסס על השתייכותי הלאומית היהודית, ששמרתי עליה למרות קבלת הדת הקתולית בשנת 1942 וכניסתי למנזר בשנת 1945".

בעלותו לישראל לא ניתן לו מעמד של "עולה". האח דניאל סבור היה, כי ראוי הוא למעמד של "עולה" על פי חוק השבות. משסורב על ידי משרד הפנים - שר הפנים דאז היה י. בר יהודה איש מפ"ם - פנה לבג"צ.

כמה מילים על עורכי הדין והפרקליטים באותו בג"צ. האח דניאל יוצג על ידי עו"ד ישראל איסרלס, לימים יועצה המשפטי של מפ"ם. לפני עלותו לישראל, היה שופט של בית המשפט העליון בוורשה. עד היום, בשנות הגבורות שלו, מושיט עזרה וסיוע ללא תמורה לחלכאים ונדכאים. הפרקליטות יוצגה ע"י פרקליט המדינה, צבי בר-ניב, לימים הנשיא הראשון של בתי הדין לעבודה. לצידו הופיע ד"ר מישאל חשין, כיום שופט בית המשפט העליון.

פסיקותיו של חשין כיום מציגות שילוב מעניין של שמרנות משפטית והשקפת עולם ליברלית. האם הוא חושב כיום מה שחשב אז בייצגו את המדינה נגד האח דניאל? פסק הדין שניתן בסוף שנת 1962 נחשב ארוך במיוחד לשעתו: כ-15 עמודים. כיום סוגיות שהעסיקו את חמשת השופטים דאז היו בוודאי משתרעות על פני לפחות 150 עמודים. אך חשוב מכך הוא מה שנפסק. השופט זילברג סבר, כי לשאלה מיהו יהודי יש יותר מתשובה אחת.

זילברג היה בקיא מובהק בהלכה. הוא הגיע למסקנה, כי האח דניאל הוא יהודי על פי ההלכה. אך אף על פי כן לא ראוי להכיר בו כעולה. על שום מה? על שום שזילברג סבר כי למונח אחד אפשר שיהיו משמעויות שונות על פי חוקים שונים. לכן "יהודי" על פי חוק שיפוט בתי הדין הרבנים הוכרע על פי ההלכה, אך לא כן "יהודי" על פי חוק השבות.

זילברג סבר ופסק כי מחוקק חוק השבות לא התכוון להכליל במונח "יהודי" מי שהמיר דתו כדוגמת האח דניאל.

פסק דינו של זילברג, קצר ככל שיהיה, הוא תרומה חשובה, מבחינת הדין העברי, בסוגיה מיהו יהודי.

השופטים לנדאו וברנזון נדרשו למקורות אקטואלים כדי לתמוך במסקנה של השופט זילברג. השופט מני הסכים לגישת עמיתיו שדעתם יחד היתה, איפוא, כי אין לך יהודי מבחינת הלאום שלו אם דתו אינה בדת היהודית. יש זהות בין הדת לבין הלאום. מזאת: משמעותה של הדת בהקשר זה היא משמעות צרה ביותר: יהודי ולא בן דת אחרת.

חיים כהן ישב עם הארבעה בהרכב. בקיאותו בדיני ישראל אינה שנויה במחלוקת. הוא לא היה מוכן להסכים לזהות בין לאום לבין דת. אך דעתו נותרה דעת מיעוט.

השאלה מיהו יהודי היא שאלה שבמדינת ישראל מסווגת כשאלה פוליטית. אולם הבג"צ נדרש לה והכריע בה. מי שטוען כי הבג"צ של היום עוסק בשאלות פוליטיות, כדאי לו להתייחס לפרשת האח דניאל. במדינת חוק לא יעלה על הדעת שבית משפט לא יעסוק בשאלות העשויות להיות מסווגות כשאלות פוליטיות. אך זה רק אחד הלקחים מפרשת האח דניאל.

השופט ברנזון, בפסק דינו, הבהיר כי היה נעתר למבוקשו של הכומר הנוצרי האח דניאל להיחשב ליהודי, אך היה משוכנע כי לא למקרה כזה כיוון המחוקק של חוק השבות. הוא הביע תקווה במילים מסוייגות כי הזהות בין לאום לדת תבוא יום אחד לקיצה. הנה האח דניאל לאחר אריכות ימים הלך לעולמו אך הזהות הזו בעינה עומדת.

חשוב ונחשב ככל שיהיה פסק הדין בפרשת האח דניאל, הוא מהווה אות ועדות לגישה השמרנית שהיתה נקוטה בידי שופטיו, אז, קודם לכן ואף לאחר מכן - גישה שהחלה משתנה ומתהפכת בתקופת נשיאותו של מאיר שמגר. שופטי הרוב, שפסקו בעתירתו של אוסוולד רופאיזן נגד שר הפנים, נתנו גושפנקה חוקית למשוואה היהודית: לאום שווה דת, ודת חופפת לאום.

אב בית הדין, השופט זילברג, בדק ומצא, כי משוואה זו אינה מחוייבת המסקנה על פי ההלכה. אך נרתע מללכת צעד נוסף ולקבוע כי דווקא על פי ההלכה - כפי שהוא הראה והוכיח - אפשר שנוצרי יהיה בן לעם היהודי. שופטי הרוב לא הצילו את חוק השבות מתיקוני חקיקה ומוויכוחים פוליטיים, שהיו מנת חלקו ברבות הימים.

כדי לתמוך בטענת השוויון בין לאום לבין דת, הובהר בפסק כי למונח "יהודי" יוחד פירוש שונה בכל חוק שבו יופיע. מפסק הדין מתבקשת מסקנה מתמיהה כי האח דניאל הוא בר שיפוט בבית הדין הרבני, שהרי ההגדרה של "יהודי" בחוק שיפוט בתי דין רבניים תכלול אדם כמותו חרף התנצרותו.

האח דניאל יזכה להיזכר לדורות בזכות פסק הדין הנושא את שמו. יש כל הסיבות להאמין כי לא זו הדרך שבה היה איש זה חפץ להיזכר. האיש חי וחש כיהודי וכנוצרי כאחד. אך פסק הדין הוכיח, כי יהדות היא בראש וראשונה דת וענין הלאומיות טפל לה. הונחה בו אבן הפינה לכך כי חוק השבות מופעל ומיושם על פי עקרונות דתיים בלבד ועל אבן פינה זו עוד הוסיף המחוקק ומוסיף וממשיך להוסיף נדבכים על טהרת המבחנים הדתיים בקליטת עולים על פי חוק השבות.

בתחום לבטי הזהות הישראלית, היתוו שופטי הרוב את קווי המתאר של הלאומיות הישראלית באיפיון דתי. נחמה מועטה היא שאפשר שאלמלא פסקו כפי שפסקו, היה המחוקק מתערב, כפי שנעשה לא פעם ברבות הימים בהקשר לחוק השבות. מכל מקום, פסק הדין בעניינו של אוסוולד רופאיזן חייב בשעתו, וממשיך לחייב, ביקורת הרבה יותר נוקבת מכפי שזכה בעבר, או מכפי שהוא אכן זוכה, מאז שניתן, ועד היום