מאחורי הקלעים של צעדות המחאה

"זה היה ברור לחלוטין שיבוא יום ותבוא התפרצות. לא ידענו שזה יבוא דווקא מצד האמהות החד-הוריות, אבל הכתובת היתה על הקיר", כך אומר עו"ד אופיר כץ, יו"ר עמותת ידיד, המסייעת בארגון ה"עלייה לרגל" של הנשים החד-הוריות לירושלים. "לדעתי, זוהי רק ההתחלה", הוא מוסיף, "וככל שיעבור הזמן, ואנשים יבינו שאין להם מה להפסיד, הם יצאו לרחובות. הדבר האחרון שאנשים מוכנים לאבד הוא את כבודם, וכשזה קורה, שום דבר לא יכול לעצור אותם. בסוף החודש אנשים יקבלו את קצבאות הילדים המקוצצות, ואני רוצה לראות מה יקרה אז".

עמותת ידיד לא המציאה את הז'אנר החדש של עלייה לירושלים. כל הקרדיט למהלך הזה, ששום משרד יחסי-ציבור לא יכול היה להגות גאוני ממנו, שייך לויקי כנפו. עמותת ידיד, שיש לה היסטוריה בת חמש שנים של פעילות שהם מכנים אותה כ"מעצימה", הצטרפה לעניין והפכה את המעשה היחידני הזה למה שרבים מקווים, הם שורשיה של תנועת מחאה אזרחית, שכל-כך חסרה בנוף המקומי.

"אין ספק שהכתובת היתה על הקיר", אומר המשנה למנכ"ל העמותה, רן מלמד. "לפני כחודש שמנו לב לזרם הולך וגובר של אנשים המגיעים למרכזי הזכויות של העמותה ב-15 מקומות בארץ, ובידיהם מכתבים מהביטוח הלאומי. חלק מהפונים, עולים חדשים מרוסיה, ביקשו שנתרגם להם את הכתוב, ופה המקום לשאול מדוע באמת המכתבים לא נכתבו גם ברוסית ובערבית?. אבל גם כאלה שיודעים עברית בקשו שנסביר להם, כי לא האמינו למראה עיניהם. כשהבינו ש-30% מהקצבה שלהם נעלמה, הם חטפו שוק.

"התחלנו לחשוב מה עושים עם התסכול, הייאוש והכעס האדיר, וכתבנו תוכנית אופרטיבית שעיקרה הסברה. חשבנו שאם אדם כועס על משהו, מוטב שיבין על מה הזעם.

"לכנס הראשון שאירגנו הגיעו 350 חד-הוריות מאופקים. דברנו ארבע דקות, ובכל שאר הזמן נתנו להן לדבר. הצגנו בפניהן כל מיני רעיונות, ביניהם האפשרות להגיש ערערים על הודעת הקיצוץ. ידענו שהסיכוי לכך קלוש, אבל האמנו שאם 100 אלף איש יגישו עררים תהיה בכך אמירה ציבורית חזקה.

"במשך שבוע וחצי קיימנו חמישה כנסים, אליהם נרשמו אלפים. בכל יום קבלנו מאות טלפונים של אנשים ששאלו מתי תולים שלטים ומתי יוצאים להפגנה. ואז יצאה ויקי לדרך, בלי שום קשר אלינו".

ביום שבו החלה כנפו לצעוד, קיימה ידיד כינוס חירום נוסף, שכמו כל שאר הכינוסים היה מאוד אמוציונלי. המארגנים שאלו את האמהות מה הן רוצות לעשות, והן אמרו שהן מבקשות להפגין מול הבית של שרון בחוות השיקמים, בעיקר כי זה קרוב לשדרות.

"היתה המון תקשורת וזה נתן לנו הרבה כוח", אומר מלמד, "אך אז שאלנו את עצמנו, מה עכשיו. את התשובה סיפקה כנפו. אמרנו לנשים שיעלו גם הן לירושלים. ביום ראשון התחילה הצעדה משדרות, מחצור הגלילית, מאופקים ומנצרת. התפקיד שלנו הוא ללוות את הנשים מבחינה לוגיסטית. אנחנו מספקים רכב מלווה ומים. מספקים נעליים ותחבושות לנשים שיוצאות לדרך בנעלי עקב. עד היום צעדו 30 נשים בעזרתנו והיו עוד כמה שהתחילו לצעוד באופן עצמאי".

עמותת ידיד הוקמה לפני חמש שנים על-ידי מי שהיה מנכ"ל הקרן החדשה לישראל וכיום הוא סגן נשיא האוניברסיטה העברית, עו"ד אבי ערמוני, ועל-ידי עו"ד אופיר כץ (בעלה של מירי כץ, לשעבר יו"ר הרשות לניירותערך), שניהם חברים "הכי טובים", עוד מהצבא. ניהול העמותה הופקד בידי שרי ריבקין, עובדת סוציאלית שניהלה בעבר את ארגון שתיל.

על הלוגו של העמות התנוססה עד לפני שנה הסיסמא "ברוח ערכי תנועת העבודה", אך גם הוא הוסר. לדברי כץ, לידיד לא היתה מעולם קרבה פוליטית למפלגת העבודה, אך היא נהנתה מתמיכה של מספר חברים בה, ביניהם ח"כ יולי טמיר, אורנה אנג'ל ופרופ' שלמה בן-עמי. מימון העמותה נובע בעיקר מתרומות של קרנות בארה"ב. עד לפני שנה הוסיף גם משרד הקליטה סכום קטן לתקציב, אך הוא קוצץ. תקציב העמותה כשמונה מיליון שקל בשנה.

החזון שניסחה העמותה מאמין שכדי שלאנשים יהיה טוב, הם צריכים לעזור לעצמם, כדי שאחר-כך הם יוכלו לעזור לאחרים. כהמשך לשיטה זו הוקמו 15 מרכזי זכויות, בדימונה, אופקים, שדרות, רהט, אשקלון, אשדוד, תל-אביב, חיפה, נצרת, נצרת-עילית, חצור הגלילית וקרית-שמונה, שהפונים אליהם מקבלים סיוע בעיקר במגעיהם עם הרשויות.

"אנחנו מטפלים במניעת פינויים מדירות, בבעיות של הוצאה-לפועל, בעיות של חינוך ובריאות, בנקים, קופות חולים ועוד. מתנדבי העמותה מתרגמים מכתבים, כותבים מכתבים ובמקרה הצורך מפנים לעורך-דין, שגם הוא מספק שירות בהתנדבות.

ידיד גילתה מעורבות רבה במאבק למען חוק הדיור הציבורי, ובמטה המאבק של הארגונים החברתיים. בשדרות היא עורכת קורס הכנה לאמהות אתיופיות לפני כיתה א', בנצרת התקיים קורס של בית-המשפט עם הפנים לקהילה. כיום מפעילה העמותה 500 מתנדבים, ברובם אנשים שנעזרו בעבר בעמותה בעצמם.

"כבר מספר חודשים אנחנו מתרעים עך כך שהתוכנית הכלכלית בעיתית מאוד", אומר כץ, "ועל כך שהיא פוגעת בצורה דרמטית באוכלוסיות חלשות שלא יוכלו להתמודד עם הקשיים שהיא מציבה בפניהן. רק מי שמחובר לשטח כמונו, יכול להבין עד כמה המצב קטסטרופלי. המצב הגיע לידי אבסורד, שלשכות הרווחה אינן מסוגלת לתת מענה, והן מפנות את הפונים אלינו.

"אין ספק שהתוכנית הכלכלית התקבלה בחוסר רגישות, ובלי לתת את הדעת להשלכות על חלק גדול מאוד מהאזרחים, שלחלקם אין מה לאכול. הגענו למצב האומלל שבמדינת ישראל ב-2003 אנשים אוכלים בבית-תמחוי. אף מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה. אכילה בבית-תמחווי פירושה רמיסת הכבוד האנושי.

"מה שצריך הוא לחזק את השכבות החלשות ולא להכות בהן. הנושא הזה חייב טיפול מערכתי, ולא, המחאה החברתית תלך ותתעצם. מדובר בבעיה שנוצרה במשך שנים, ולכן וגם הפתרון שלה יקח שנים. חשוב להכניס כמה שיותר אנשים למעגל העבודה, אך אין עושים זאת בהבל פה, ובתקופה שבה אין עבודה. גם קיצוץ צריך להיות תהליך מדורג. כל ממשלה מסוגלת לעשות את זה, בתנאי שתהיה מוכנה להתייחס לנושא ברצינות, תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטים ובראש את השיקול מה טוב לאזרחיה.

לשאלה מה הלאה הם מתקשים לענות. "אנחנו מאמינים שהמאבק הוא של האמהות ולא של הארגונים, ומאחר ואנחנו דוגלים בהעצמה, אנחנו נזהרים מלהתפס כפטרונים", אומר מלמד. "אנחנו רואים את עצמנו כמלווים, כדוחפים וכמסייעים ברמות טכניות פשוטות של דאגה למים, מזרונים ושקי שינה. כשהן מגיעות לירושלים אנחנו משאירים להן את הבמה. התפקיד שלנו כרגע הוא לבנות את המחאה מאחורי הקלעים. לדעתנו, עד כה ראתה הממשלה רק את קצה המחאה. עוד מעט יכנסו לפעולה גם העולים, החרדים והמיעוטים. מתוך 108 אלף משפחות המקבלות הבטחת הכנסה רק 45 אלף הן משפחות חד-הוריות, כשזה יתחיל, זה יהיה בגדול".