האם רשאית ועדה מקומית לתכנון ובנייה לסרב ליתן היתר בנייה, התואם את ההוראות
החלות על המקרקעין מכוח התוכניות הקיימות - עקב מדיניות הרשות המקומית, שאינה
מוצאת ביטוי בתוכנית? ועדת הערר מחוז המרכז משיבה על כך בשלילה.
דרייב אנד ווש (להלן: "העוררת") הגישה ביום 18.9.02 בקשה להיתר בנייה להקמת
מתקן לשטיפת רכבים וחניון (להלן: "הבקשה להיתר הבנייה"), על המקרקעין הידועים
בשם גוש 7962 חלקה 23 מגרש 2/ 23 (להלן: המקרקעין"), שנמצאים בשטח השיפוט של
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה (להלן: "המשיבה"). על המקרקעין חלה תוכנית
בניין עיר נת/ 3/6/368 (להלן: "התב"ע החלה במקום"), שמייעדת את המקרקעין לייעוד
תעשייה, ולכן מאפשרת הקמת מתקן שטיפה לרכבים וחניון.
לאחר הגשת הבקשה להיתר בנייה, דרשה המשיבה מעורכי הבקשה, הכנסת מספר שינויים
טכניים, שהוכנסו ע"י עורכי הבקשה. לאחר כל אלה דחתה המשיבה את הבקשה בנימוק:
"הבקשה אינה תואמת למדיניות העירייה ולמשק המים".
מבין השורות הבינה העוררת, כי העומד מאחרי סירוב המשיבה היה רצונה שעל המקרקעין
יוקמו מבנים לתעשיית היי-טק בלבד. נימוק נוסף, בו השתמשה המשיבה, היה, כי הבקשה
להיתר בנייה אינה תואמת למשק המים. על החלטה זו הגישה העוררת ערר בפני ועדת
הערר מחוז המרכז, בראשות עו"ד אייל ד. מאמו.
לאחר ששמעה ועדת הערר את טענות הצדדים והוצגו בפניה מסמכי הבקשה להיתר, היא
קבעה כי יש לקבל את הערר.
אין חולק, ולמעשה הצדדים מסכימים, קובעת ועדת הערר - כי הבקשה להיתר היא בקשה
התואמת לתוכניות החלות על המקרקעין והמייעדות את הקרקע לתעשייה. הועדה המקומית
מסכימה, כי הנימוק של אי התאמה למשק המים אף הוא אינו רלוונטי. השאלה היא,
האם במסגרת מדיניות של העירייה רשאית הוועדה המקומית לסרב למתן היתר תואם תוכנית.
ועדת הערר סבורה, כי אין בנסיבות המקרה דנן כדי להצדיק סירוב לבקשה להיתר מכוח
מדיניות. מדיניות העירייה באשר לייעודם של מתחמים שונים, צריכה לבוא לידי ביטוי
בהכנת תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות, אשר במסגרתם יהיו רשאים בעלי הזכויות
להביע עמדה, ואשר תיבחן בכלים מקצועיים, באשר לכל ההיבטים הקשורים בתוכנית.
כך בנסיבות שבעניין הנדון, אם מעוניינת העירייה ליתן לאיזור התעשייה צביון
של איזור היי-טק ואף לאסור במסגרתו שימושים ותכליות המותרים על פי התוכנית
התקפה, עליה לפעול בדרך של תוכנית מתאימה.
לטעמה של ועדת הערר, לא רשאית היתה ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה
לסרב לבקשה להיתר, ואין לעשות באפשרות לסרב לבקשה תואמת תכנית שימוש אלא במקרים
חריגים ויוצאי דופן במיוחד, אשר הוכרו במספר פסקי דין (ר' בג"ץ 663/85 בעניין
רובינשטיין, בג"ץ 1636/92 בעניין העמותה לשמירה על איכות החיים וכן ר' ד"ר
שמואל רויטל דיני התו"ב כרך ראשון עמ' 219). בנוסף, קובעת ועדת הערר, כי גם
באזור בעל אופי של היי-טק, יכול מתקן רחיצה לסייע במתן שירות נוח וחשוב לציבור
העובדים באזור וציבור המגיעים למקום. את החשש שיש אולי לוועדה המקומית בעניין
פגיעה של חזות ומראה פני המקרקעין, ניתן לפתור על ידי מתן הנחיות מתאימות כגון
הקמת גדרות, צמחייה, דרכי גישה, חומרי גימור וכיו"ב הוראות במסגרת סמכויות
הוועדה המקומית לפני תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)
התש"ל - 1970.
התוצאה הסופית: הערר נתקבל. נקבע כי על הוועדה המקומית להוציא את ההיתר המבוקש
לאחר השלמת המצאת האישורים הנדרשים על פי כל דין. ההחלטה התקבלה פה אחד על
ידי כל חברי הוועדה.
ערר מס' 79/03, וועדת ערר מחוזית - מחוז המרכז, בראשות עו"ד א. מאמו.
בשם העוררת: עו"ד גיל רווה ממשרד עו"ד מושקט. בשם המשיבה: עו"ד שולה רגב.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
