אף פעם לא הג'וקר שבחפיסה

הקהל האמריקני, מצדו, הגיב בחודש שעבר בענק לצאת אלבומו האחרון של ונדרוס - "Dancing With My Father". וכך, חודש וחצי אחרי שהתמוטט עקב שבץ מוחי, המריא זמר הנשמה המשיי בפעם הראשונה בחייו לצמרת מצעד האלבומים האמריקני, מכר מיליון עותקים בתוך שבוע, וסומן ודאית, כקאמבק-שוס של הקיץ.

המונח "קאמבק" לא מדויק לגמרי בתיאור התופעה. לותר ונדרוס לא נספר מעולם כג'וקר קובע בחפיסת מיתוסי הפופ הכלל-אמריקנית. אבל החודש הוא נגע, ועוד איך, בלב האומה. וכמו מיטב איקוני הגטו, כשהם כבר מייצרים את המלודרמה שהקהל האמריקני מבקש ליד ארוחת הערב - הוא הגיש אותה נא, בשר ודם, בגופו ממש.

ב-1975 היה לותר ונדרוס הצעיר זמר-הליווי הראשי של דייוויד בואי, באלבום-הפריצה האמריקני שלו "Young Americans". הוא אפילו כתב עם בואי את השלאגר של האלבום - "Fame".

תודו שמדובר בכן-זינוק משובח. אבל על אף שבסצנה האפרו-אמריקנית הסגורה ונדרוס נמנה לצד פרינס, מייקל ג'קסון וסטיבי וונדר, בשורה הראשונה של הזמרים-כותבים ומפיקים של שנות ה-80, הוא לא ממש צלח את הגטו בדרך לקהל הלבן, הרחב, הבינלאומי.

זו היתה אותה הקומבינציה שהפכה אותו לאליל אר.אנ.בי שחור - מראה שמרני של הבחור מהבלוק הסמוך ששיחק אותה בעסקים, טנור גמיש, מושלם, טוב "מדי" מכדי שהמאסות יזהו אותו, רומנטיקה חסרת עכבות או ממזרות כלשהי, ומוסיקת פאנק-גטו פרקטית וחלקלקה - שהצליחה לשמור אותו קר ואנונימי בשביל השוק הלבן.

הוא שר קולות-ליווי לבט מידלר, לברברה סטרייסנד, לקארלי סיימון ולדונה סאמר. שחרר במהלך שנות ה-80 וה-90 סדרה של אלבומים, כל אחד מהם מכר לפחות מיליון עותקים, וזינק לראש מצעד האר.אנ.בי השחור.

כשונדרוס פרץ סוף-סוף בשנות ה-90 את מצעד הפופ הכללי, זה היה בדואטים סכריניים עם ג'נט ג'קסון ("The Best Things In Life Are Free") או מריה קארי ("רימייק ל"Endless Love"), שהצליחו לקבע סופית את מעמדו ותדמיתו של ונדרוס כשחור היפה והחלקלק, ששר כל-כך יפה מוסיקה לגמרי לא-חשובה.

מה שלגמרי לא רחוק מהמציאות כשמדובר בחלק נכבד מהקטלוג של ונדרוס. האלבום החדש, על כל פנים, רחוק מלהיות מושלם, אבל מספר סיפור אחר בתכלית.

"Dancing With My Father", מחווה לאביו של גיבורנו (שגם נקרא לותר והלך לעולמו כשבנו היה בן שבע וחצי) הוא אלבום מיינסטרים טוב מאוד. הקונבנציות האוטומטיות נמצאות כאן במלואן - סאונד פנטסטי, הפקה אולטרה מודרנית שממקססת באופן הכי שחור וקטלני גרוב סבנטיז, הרמוניות גוספל ופזמוני קשה-אבל-ננצח.

אלא שהן עטופות בכנות נוגעת-ללב. ועשויות בידי המאסטר של הקונבנציה לותר ונדרוס, שהשתתף בכתיבת רוב שירי האלבום, הפיק אותו (לא רע בכלל) מוסיקלית ומנצח על ההרמוניות הקוליות.

בתחום הזה - ניצוח על הרמוניות גוספל - אין ולא היו הרבה מתחרים לוונדרוס. "Dancing With My Father" נפתח באופן מוחץ - הביטים השבורים א-לה טימברלנד, באסים נמוכים-נמוכים, מלודיות עם בשר, והמאסטר ונדרוס מזיע בסטראו עם המקהלה הנשית האו-לה-לה.

איך שהאלבום מתקדם, המתח קצת יורד. בדואט המיסטיק-קיטש עם המולטי-סופרסטאר ביונסה נואלס, קאבר שלא מוסיף ולא גורע מ-"The Closer I Get To You" המיתולוגי.

גם התארחויות הראפ ההכרחיות של "הדור הצעיר" באסטה ריימס ופוקסי בראון, לא ממש משנות מצב מעבר לארומת הסבבה. קווין לאטיפה דווקא מקסימה כמזכירה-מאהבת שמזכירה לונדרוס, העובד המצטיין והחרמן-אש, את לוח-הזמנים העמוס שלו, כשכל מה שהוא רוצה זה רק... עוד פעם אחת... בשיר השטות השובה של האלבום "Hit It Again".

אבל הכי שובה שיר הנושא של האלבום "Dancing With My Father", שבו ונדרוס שר את החוויה של "לרקוד" בידיים של אבא שלו והוא כל-כך לא Cool וכל-כך כל-כך אהוב.

הנה אימא מארי, שמתארחת עכשיו בכל רשת טלוויזיה ושוברת לבבות בפריים טיים, כשהיא מדברת על האלבום החדש ומדווחת מה שלום הבן, שנרשם החודש סוף-סוף כסופרסטאר כל-אמריקני: "ג'סי ג'קסון מתקשר כמעט בכל יום ומתפלל איתי. האחייניות של לותר גרות בניו-יורק ומגיעות בכל יום כשאני לא נמצאת. אנחנו משמיעים לו את המוסיקה שהוא אוהב - אריתה פרנקלין, דיון וורוויק, וגם מוסיקה של לותר עצמו. כששמעתי את שיר הנושא ("Dancing With My Father") רציתי לצרוח. שמתי אותו שוב ושוב ובכיתי ובכיתי. הייתי מופתעת עד כמה לותר זכר את אביו ואיך היינו רגילים לשיר ולרקוד בבית.... הוא הולך להחלים. וכשזה יקרה אני מקווה שהוא יעריך את סיפור ההצלחה שלו. הוא חייב להחלים. הוא כל מה שנשאר לי. הוא הילד היחידי ששרד".

לותר ונדרוס, "Dancing With My Father", הד ארצי