"כובע הקש האיטלקי",

מאת אז'ן לאביש בשיתוף מארק מישל, תיאטרון הקאמרי. נוסח עברי: דורי פרנס; בימוי: מיטקו בוזקוב; תלבושות: ילנה קרליך דרץ'; כוריאוגרפיה: איריס לנה; תאורה: אורי מורג. יום חתונה משתבש, לאחר שסוסו של החתן המיועד אוכל כובע קש של גברת נשואה, שמתרועעת עם חייל ביער. מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מזכיר, ש"גדולי התיאטרון אמרו כבר מזמן שפארסה היא אמנות גדולה, ולא בידור נמוך, כי היא ניבנית ממצוקות היחיד וממוסכמות החברה שבה הוא חי". לכן "אין זו בושה לתיאטרון רפרטוארי להעלות חומר כזה - הכל שאלה של מינון ושל איכות העשייה". ומבחינת המינון בקאמרי, "המצב הכלכלי מסמן אפשרות לריבוי פארסות וקומדיות". מבחינת רמת הביצוע, "כל איש תיאטרון יודע, שהכי קשה לעשות משהו קליל באמת". חבל שפרנס "נוטה פה ושם למעוד בטעם רע" בתרגום. "הבמאי בוזקוב הולך עם העלילה, מאיר אותה באמצעות שבירת סגנון ומוסיקה, ובדרך כלל זה מצליח". בתפאורה של אלכסנדר ליסיאנסקי ניכרו רעיונות עיצוב "טובים ואף מבריקים, שסבלו קשות מפשרות תקציביות" וחבל, כי "במחזות מסוג זה איכות הגימור קובעת". אך מעל לכל "יש להקה גדולה ונמרצת של שחקנים, שביניהם ראויים לציון הסולו המבריק של אלינור אהרון, החן של עזרא דגן, התפקידים הקטנים והחשובים של אלון דהן, הסרבול החינני של רמי ברוך, הקלילות והגמישות של יוסי טולדו, והנוכחות של גדי יגיל שההצגה עולה מדרגה עם כניסתו לבמה". בסך הכל "שעה וחצי של בידור מקצועי". שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין, ש"בוזקוב בנה הצגה שכולה הצדעה אירונית ומודעת לעצמה לפריס הישנה ולתיאטרון הצרפתי של פעם, שכל משימתו היתה לספק לנו בריחה מסוגננת ומלאת שיק מטרדות החיים". ההפקה מנצלת היטב את הבמה הארכיטקטונית ו"מייצרת בלט מרשים של תנועה בימתית היסטרית", בליווי מוסיקה נפלאה של ערן דינור. "עיצוב הדמויות, בהתאם לסגנון האירוני, המודע לעצמו, נוטה לעבר הקומיקס, אבל גם זה נעשה בחן רב". בסיכומו של דבר, "ההצגה מצליחה לעשות כיף ונעים (...) למי שמוכן להיכנס לראש השטותי שמחזה קלוש כזה דורש". איתן בר-יוסף ("העיר") בדעה שזו "פארסה איומה, על גבול הביזיון". את מה שתואר בתכנייה כ"סיפור אימה, חלום ביעותים שבו הופך יום החתונה לסיוט מתמשך", בר-יוסף לא מצליח למצוא על הבמה, "כי ההפקה כלל איננה מצליחה ליצור אותה תחושה של עולם חלומי שיצא מכלל שליטה(...). הבימוי של בוזקוב מתפזר לכל הכיוונים, והתוצאה היא מהומה קולוסאלית על לא דבר", ומה שהופך את ההפקה מסתם ערב בינוני לאסון של ממש, הוא התרגום ההיפאקטיבי של פרנס. נכון, יש כמה וכמה רגעים משעשעים, ואי אפשר שלא להתפעל מכשרונו הקופצני של טולדו, מהכריזמה ומהאנרגיה של יגיל, מההופעה הכובשת של קפלן וגם מהשיר המפתיע של אהרון", אבל לא. זה ממש לא מספק. בקיצור: הדעות נחלקות בין בידור מקצועי שנעשה בחן רב, לבין ביזיון קולוסאלי.