"עלילות ושקרים, שטיפת מוח". שיחה עם יורם ארידור

יורם ארידור משוכנע שההיסטוריה, לפחות זו של התודעה הציבורית, עשתה לו עוול גדול. מבחינתו, הופעלה נגדו "מערכת הסתה" סביב פרשת ויסות מניות הבנקים - כפי שהתבטא במרירות קצת אחרי הפרשה. במשך זמן ממושך הופצו עליו "עלילות ושקרים, שהגיעו לכלל שטיפת-מוח". אין הרבה שרי אוצר שיצאו מכהונתם כה חבולים-תדמיתית.

הקריירה הפוליטית של ארידור ספגה אז שתי חבטות, שמהן התקשתה להתאושש: את המהלומה הראשונה נתנו כותרות העיתונים, שנקבו בשמו כמי שעודד, תמך, ואף הכריח את הבנקים להמשיך בוויסות. הטענות הללו הוזמו מאוחר יותר על-ידי דוח ועדת בייסקי: הוועדה מתחה ביקורת על תפקודו של ארידור, טענה שנכשל בתפקידו כ"שוטר", שהיה עליו להפסיק את הוויסות גם במחיר משבר במערכת הבנקאית, ולא לחכות שזה "יתפוצץ לבד" - אבל במקביל, הוועדה גם ניקתה את ארידור מאשמת ההשתתפות בוויסות, ואף ציינה את ניסיונותיו לשכנע את מנהלי הבנקים לחדול ממנו. היו שחשבו שהדרג המדיני, ובעיקר ארידור, "יצא בזול" מהדוח. ארידור עצמו אומר שהוא "אסיר-תודה על דוח הוועדה, שהזים את העלילות".

המהלומה השנייה הגיעה זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת הוויסות, כאשר תוכנית הדולריזציה המפורסמת של ארידור דלפה לתקשורת וזכתה לכינויי-גנאי. חברי ממשלה, שלדבריו הבטיחו את תמיכתם, הפנו לו לפתע עורף. ארידור התפטר ויצא לגלות פוליטית, הגם שהמשיך לכהן עוד מספר שנים כחבר כנסת. מאז לא מילא תפקיד ציבורי משמעותי. לפני כשנה וחצי הוצגה מועמדותו לתפקיד יו"ר בזק (הוא חבר הדירקטוריון בחברה), אולם מיקי מזר היא שזכתה בתפקיד.

הימים הסוערים של פרשת הוויסות היו רצופים עדויות מלאות האשמות שהושמעו בפני הוועדה. חלק ניכר מהעדויות הללו הופרך, אבל עורר מיתולוגיה עסיסית, שהעובדות לא יכלו לה במשך השנים - למשל אותה אגדה המספרת שארידור הופיע ב"מבט" במאי 1983, ואמר שלו היה לו כסף פנוי, היה משקיע אותו במניות הבנקים. ועדת בייסקי השיגה את קלטת מהדורת מבט הזו, וגילתה שארידור מעולם לא אמר את הדברים, אבל זה לא הפריע לאגדה לשוב ולצוץ מדי פעם. "למה לחזור על עלילות שהוועדה הזימה?", שואל ארידור כשאני מזכירה לו את הסיפור.

אני לא חוזרת, אני שואלת, מה כן אמרת בטלוויזיה?

"אמרתי שבמצב שבו היתה הבורסה אז, צריך לקנות ניירות ערך בצורה סלקטיבית. זה היה חצי שנה לפני הכול, ובהקשר אחר, כאשר היו בעיות בשוק ניירות הערך הבלתי-מווסתים".

גם עדותו של ארנסט יפת בפני הוועדה, כאילו הוא, יפת, רצה להפסיק את הוויסות ביוזמתו, ודווקא שר האוצר ביקש ממנו להמשיך בוויסות בשם יציבות המשק, לא התקבלה על-ידי הוועדה, שסברה שאין לה סימוך. "הוכח שיפת שיקר", אומר ארידור.

עוד עד זכור-לרע אצל ארידור היה פרופ' חיים בן-שחר. "לפרופסור הזה", כתב בסדרת מאמרים ב-1986 ב"גלובס", "מועמד המערך לשר האוצר, היתה חוצפה לבוא ביוזמתו לוועדת בייסקי ולהעיד כעד 'מומחה', אובייקטיבי-כביכול, ולהטיל עליי אחריות כאילו נתתי 'כיסוי' להתנהגות הפסולה של הבנקים... ועדת בייסקי דחתה את טענתו בבושת-פנים".

"העלילו עליי שגרמתי לאינפלציה"

ארידור הוא מה שנוטים לכנות "אדם אנליטי". משחרר ניתוחים ברורים, חדים, מנוסחים היטב. מספרים שהוא שחקן שחמט מחונן. ברמה האישית, כמו הרבה אנשים מהסוג הזה, הוא עצור מאוד; אפילו מקרין חשדנות מסוימת. אבל שריון האיפוק נפרץ בקלות-יחסית כאשר נוגעים בתחושת העוול הנמשכת שלו. לא נעים להיזכר כשר אוצר גרוע, שייחסו לו - ויש שעדיין מייחסים - מעורבות בוויסות מניות הבנקים, אינפלציה גבוהה, כלכלת בחירות ותוכנית כלכלית, שיחסי-ציבור גרועים והצגה לא נכונה מנעו כל סיכוי לדון בה כשלעצמה. ארידור עצמו משוכנע שהתוכנית הקדימה את זמנה, ושהיתה בה חדשנות שלא התקבלה בשל קוצר-ראייה כלכלי. במאמריו ב"גלובס" לא התאפק, והוסיף שחבל לו שלא הוקמה גם ועדת חקירה לבדיקת המדיניות הכלכלית שלו, שהיתה מזימה כמה עלילות נוספות הקשורות בו.

"העלילו עליי שנקטתי במדיניות שהרסה את המשק, שאני גרמתי לאינפלציה", הוא אומר. "אני קיבלתי אינפלציה תלת-ספרתית ברמה של 130%, והשארתי אותה בערך באותה רמה".

אבל האינפלציה הגיעה גם לשיעורים של 400%.

"הנה את חוזרת על מספרים שאינם קשורים בי. האינפלציה הגיעה ל-444% ב-1984. אני התפטרתי מהממשלה באוקטובר 1983. בתודעה הציבורית של היום קשורה אליי אינפלציה של 400%; כך היו העלילות. לכן אמרתי שאני מצטער שלא היתה ועדת חקירה על מדיניותי הכלכלית".

מה היה מקור העלילות?

"אני לא רוצה להיכנס לשאלת המקור. עד היום חוזרים על כל מיני מספרים דמיוניים בנושאים האלה. מה הסיבות? כל אחד יכול לחשוב לעצמו".

"שום עץ לא יכול לצמוח עד השמים"

ויסות מניות הבנקים החל, על-פי דוח בייסקי, כעשר שנים לפני התפוצצות הפרשה. כלומר תחת כהונה של ארבעה שרי אוצר לפני ארידור: פנחס ספיר, יהושע רבינוביץ', שמחה ארליך, יגאל הורביץ. כולם ידעו משהו על העניין. כשלושת-רבעי שנה לאחר כניסתו לתפקיד, נודעו גם לארידור מנהגיה המוזרים של הקהילייה הבנקאית. לדבריו, יעקב גדיש, אז מנכ"ל האוצר, סיפר לו על כך. "מיד אחרי שהוא סיפר לי את זה", אומר ארידור, "ביקשתי מראשי הבנקים להפסיק את הוויסות".

איזו סכנה ראית בזה?

"היה ברור לי שהוויסות הזה לא יכול להאריך ימים. יש גבול לכמה ערך המניה יכול לצמוח. זה רעיון שאין לו ידיים ורגליים, להעלות מניות באופן קבוע, בלי קשר לשאלה מהו התוצר העסקי של החברה שמתייחסים אליה במניות. אין בזה שום היגיון, שום עץ לא יכול לצמוח עד השמים. לכן, כאשר לא הצלחתי לגרום לבנקים להפסיק את הוויסות, ביקשתי מראשי הבנקים לפחות לחסום את העלאת הערך של המניות. גם את זה הם הבטיחו ולא קיימו".

כינסת אותם? קראת להם לפגישות?

"בדרך-כלל שלחתי אליהם את הפקידים, את ראשי האוצר".

מה היתה ההצעה הראשונה שהעברת אליהם?

"הצעתי להם להפסיק את הוויסות בצורה יזומה, בשיתוף-פעולה, עם רשת ביטחון. הם סירבו. ראשי בנק דיסקונט וראשי בנק לאומי אמרו שהוויסות מצוין. רשת הביטחון שהצעתי להם בסוף 1981 בוצעה בסוף 1983 בהסדר מניות הבנקים. רק שהמחיר שלה כבר היה גבוה יותר".

"את העקרונות להסדר", כתב בשעתו ב"גלובס", "עוד התוויתי. אבל פרטיו ומחירו נקבעו סופית רק לאחר שהתפטרתי. אני יודע בכל-זאת איך התחרו ביניהם חברים בוועדת הכספים, מכל המפלגות, בנקאים ואחרים, בדרישותיהם להגדיל את ההגנה על המניות, ועל-ידי כך גם את המחיר שהממשלה תשלם בעת ההסדר. בזה ועדת בייסקי, לצערי, לא דנה... אינני חושב שזה היה מקרי. יותר מדי היו מעוניינים שדווקא פרשה זו לא תיחקר".

בתוך האוצר הוויסות נשמר בסוד?

"הוויסות כוויסות לא היה סוד. היה ידוע שהבנקים מגינים על שערי המניות שלהם. המשמעויות הכלכליות של מהלך כזה, הסכנה שבו, לא היו ידועות".

האוצר היה שותף לאיזושהי הסתרה?

"לא. אני לא חושב שמישהו ניסה להסתיר את העובדות".

ואת המשמעות הכלכלית שלהן?

"ודאי ששום שר אוצר לא הלך לתקשורת ואמר שהוויסות הולך להתפוצץ. לא קודמי ולא אני".

קודמיך, כנראה, לא חשבו שהוויסות מסוכן או עלול להתפוצץ. אתה כן חשבת כך. למה לא פנית, למשל, לוועדת הכספים?

"ללכת לוועדת הכספים זה אותו דבר, כי התוצאה מזה היא משבר יזום. ודאי ששר אוצר יכול להפסיק את הוויסות בכך שהוא מודיע שהבנקאים מווסתים את המניות ושאין לו אמון במערכת הבנקאית. חשבתי, ואני עדיין חושב, שזה מהלך מטופש, מפני שבתנאים של אז הוזהרתי, גם על-ידי אנשי האוצר וגם על-ידי הבנקאים, שהפסקה יזומה של הוויסות על-ידי עלולה להוביל לבריחת שישה מיליארד הדולר בפת"חים (פיקדונות תושבי חוץ) שהיו מופקדים אצלנו.

"מה צריך לחשוב פקיד בבנק, כששר האוצר אומר שאין לו אמון בבנקאים? הוא ראשית-כול מבריח את כספו. והרי לא יכולתי להחליף את ראשי הבנקים. אנחנו יודעים כמה היה קשה לממשלה לפטר את ראשי הבנקים, אפילו אחרי מסקנות ועדת בייסקי. אבל לפני מסקנות ועדת בייסקי היו אומרים, 'הוויסות נמשך כבר עשר שנים, והכול בסדר. שר האוצר יצא מדעתו והחליט להפסיק את הוויסות, והמיט אסון על משק המדינה. תראו איך הפת"חים ברחו'. אני לא מכיר אפילו מקרה אחד בתולדות כל שרי האוצר בעולם, שמישהו מהם ביצע משבר יזום במערכת הבנקאית".

ולראש הממשלה סיפרת?

"לא. ראש הממשלה לא היה מעורב. אולי רק בשלבים מאוחרים".

ועדת בייסקי לא ראתה את המצב כמוך. היא מתחה ביקורת על העובדה שלא הפסקת את הוויסות, גם במחיר משבר. הם קבעו ש"גם כאשר הועמד על מלוא חומרתו של הוויסות... עדיין נכנע (ארידור) לבנקים, ולא כפה עליהם את הפסקת הוויסות".

"הוועדה הרי קבעה שבזמני כבר אי-אפשר היה לצאת מהמצב הזה בלי משבר; אבל היא חשבה שהייתי צריך ליזום אותו. קאנט כתב ספר, 'ביקורת התבונה הטהורה'. ועדת בייסקי יכלה לכתוב את 'ביקורת התבונה הרטרואקטיבית'. הפסקת הוויסות בלי שיתוף-פעולה עם הבנקים היתה מחוללת אסון כלכלי. בנושא הזה, אני בטוח שפעלתי בזהירות הנדרשת משר אוצר".

האם הוויסות עצמו היה עבירה?

"ייתכן שכן, אני לא יכול לחוות דעה מוסמכת בנושא הזה. את הבנקאים לא האשימו בעצם פעילות הוויסות, וגם בית-המשפט לא קבע סופית אם עצם פעולת הוויסות היתה עבירה או לא. כמובן, כאשר מסתירים, כאשר לא נותנים את האינפורמציה הדרושה למשקיעים, כאשר לוחצים עליהם בדרכים בלתי-כשרות לקנות מניות ולא למכור אותן, כאשר מבצעים רישום כוזב בניירות ערך, זאת עבירה. ובכל אלה הם הואשמו. אבל לא בוויסות עצמו".

"לא היתה לי דרך לעצור את הוויסות"

בסופו של דבר, כמובן, איום-המשבר שהונח על השולחן במערכה הראשונה, ירה במערכה השלישית: הציבור רצה להמיר את השקעתו השקלית בהשקעה דולרית, והחלה בריחה מהמניות הבנקאיות. היו שהאשימו בכך את מדיניותו של ארידור, שנקטה בהאטת קצב הפיחותים. ועדת בייסקי קבעה שייתכן שהיעדר פיחות הכתיב את עיתוי המשבר, אבל לא את המשבר עצמו, שהיה מתחולל כך או כך.

"הבנקים חשבו שלא יוכלו להגן על שווי המניה", מגולל ארידור את מה שאירע אחר-כך, "אז הם באו לאוצר ולבנק ישראל בדרישות שלא מולאו, כמו חלון אשראי ופיחותים. אם את רוצה לדעת איפה הופסק הוויסות, הוא הופסק כאן, בחדר הזה", הוא מורה בידו על חלל סלון ביתו שברמת-אפעל. "כינסתי ישיבה של פקידים בכירים באוצר, והחלטנו שהבנקים רוצים את עזרתי בעניין הוויסות, אבל אני לא אתן אותה".

כלומר, אם הבנקים לא היו נזקקים לעזרתך, הוויסות היה נמשך?

"לא היתה לי דרך לעצור אותו. אבל באיזשהו רגע המשבר היה קורה".

אז מה בעצם הרווחת מזה שלא חוללת אותו באופן יזום?

"כאשר המשבר מתחולל שלא ביוזמת האוצר, אני יכול לבוא ולהציע רשת ביטחון. אבל זה לא היה מצב ששר אוצר חולל משבר. הרי היו אומרים, ' הוויסות היה טוב לספיר, לרבינוביץ' ולארליך. מה פתאום ארידור עשה את זה?'".

אז ויסות מניות הבנקים היה כמו תפוח-אדמה חם, שהתגלגל משר אוצר לשר אוצר?

"לא, מפני שלפני, שרי אוצר לא ראו בזה בכלל תפוח-אדמה חם. אני הראשון והיחיד שראיתי בזה דבר שלילי".

ואתה הראשון והיחיד שנכווה מהתפוח, שקודם לא נחשב חם.

"זה חלק מהסיכון המקצועי של שר אוצר. אין ביטוח ששר אוצר לא ייחרך, מפני שלפעמים יש לשר אוצר מצבים שבהם בכל ברירה יש איזשהו דבר שלילי. לפעמים אין ברירות טובות, והבחירה היא בין ברירה לא נוחה לבין ברירה מסוכנת".

"הייתי קול קורא במדבר"

ארידור התפטר באוקטובר 1983, כתוצאה מחשיפת תוכנית הדולריזציה שלו - לא בגלל החשיפה עצמה, הוא מסביר, "אלא כיוון שלאחר החשיפה הממשלה קיבלה רגליים קרות, והתמיכה שהובטחה לי נמוגה. היות שלא היתה לי תוכנית כלכלית אחרת, חשבתי שאני צריך להתפטר.

"צריך לזכור שלאחר התפטרותי, הממשלה - ממשלת האחדות הלאומית שקמה ב-1984 - ניסתה שלוש עסקות-חבילה, וכולן נכשלו. רק כשהלכו לתוכנית הייצוב שכרכה הצמדה - לא מלאה אבל די מסיבית - של השקל לדולר ולסל המטבעות, רק אז האינפלציה דעכה. מה שהיה ברור לי ב-1983, לא היה ברור במשך קרוב לשנתיים לממשלות שהיו אחרי התפטרותי. את המקוריות הכלכלית הזו, לצערי, לא קיבלתי מהאקדמיה. באקדמיה דרשו בעיקר לבצע פיחותים; הם ראו בפיחותים את הצלת המשק. היום, כבר כמה שנים, מבינים שלפיחותים יש תוצאות שליליות. אבל אז הייתי בבחינת קול קורא במדבר".

אז הדולריזציה היתה תוכנית טובה שלא הובנה כראוי?

"באותו זמן היא לא היתה רק תוכנית טובה, היא היתה התוכנית היחידה האפשרית. עובדה שביצעו את עיקר עקרונותיה כעבור שנתיים, ביולי 1985, במסגרת תוכנית הייצוב. אם כי לא ביצעו אותה כראוי, כי כרכו אותה בריבית הרסנית. הריבית היתה חגורת-ביטחון נוספת, אבל קשה לנהוג במכונית עם שתי חגורות-ביטחון".

אתה חושב שלמדינה יש היום יותר שליטה במה שהבנקים עושים?

"אני לא יודע. אני יודע שלפני כעשר שנים שוב היתה תופעה שהבנקים נהגו בחוסר אחריות, כאשר עודדו רכישת מניות על-ידי מתן הלוואות - מה שגרם לתוצאות שליליות גם לגבי הבנקים וגם לגבי אנשים, כאשר ערך המניות נפל. בנקאים עשו מניפולציות כאלה עשר שנים אחרי הוויסות. אני מקווה שלמדו את הלקח מאז. אני מקווה שהיום, הפיקוח על הבנקים יעיל יותר".