פלד גבעוני: כרוניקה של המראה והתרסקות

הקנייה הראשונה בשרשרת הרכישות שביצעה הקבוצה היתה יצרנית הנייר ז'ק מיטרני, שנרכשה תמורת 1.1 מיליון דולר. שמה של מיטרני הוחלף לקרן פלד השקעות.

בחודשים שלאחר מכן אירגן רפי פלד, לשעבר מפכ"ל המשטרה, מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, את הקבוצה. הוא מינה לתפקידי דירקטורים בקרן כמה ממכריו, בהם האלוף במיל יאנוש בן-גל; דן הלפרין, לשעבר הנספח הכלכלי בוושינגטון; איתן הבר ועורך הדין דב וייסגלס (היום מנהל לישכת ראש הממשלה). גם שמו של יוסי מימן נכרך בקבוצה, לאחר שנאות לרכוש 2% מחברת קרן פלד. מימן מכר את האחזקה בשלב מאוחר יותר, כאשר הצרות בקבוצה החלו לבצבץ.

אבל המהלך המרכזי, שהקרין יותר מכל על מהלכיה העתידיים של הקבוצה, היה צירופו של טל יגרמן כ"יועץ הפיננסי" שלה. ליגרמן ולפלד היתה היכרות קודמת. בשנת 1996, כשפלד היה מנכ"ל חברת החשמל, שימש יגרמן יועץ הפיננסי של חברת החשמל. השניים שבו לשתף פעולה בקבוצת ההשקעות החדשה שבנה פלד. החלוקה בין השניים היתה ברורה: פלד יפתח את הדלתות, באמצעות הקשרים הרבים שרכש, ויגרמן ינהל את המשאים והמתנים וירקח את התוכנית, שאמורה להפוך את הקבוצה לאחת מקבוצות ההשקעה הגדולות בישראל.

בנובמבר 2000 הגה יגרמן את העסקה הראשונה: קרן פלד, שבקופתה היו אז מעט פחות ממיליון דולר, הודיעה על רכישת השליטה בחברת הנדל"ן חייל אחזקות, תמורת 53 מיליון שקל. יגרמן ביצע את הרכישה באמצעות אשראי בנקאי שנטלה קרן פלד, ואשר הועמד לה, אחר כבוד, על-ידי בנק קונטיננטל.

השאלה כיצד הסכים הבנק להעמיד לרשות הקבוצה סכום גבוה כל-כך, על בסיס בטחונות רעועים, שכללו את המניות הנרכשות בלבד - נותרה ללא מענה גם היום. העובדה שדן הלפרין, דירקטור בקרן פלד, שימש באותה עת גם דירקטור בבנק קונטיננטל, בוודאי לא הזיקה.

חלפו מספר חודשים, וב-2001 דיווחה חברת משב תעשיות קירור כי השליטה בה מועברת לחברת בסט בית, שבשליטת משפחת הבי, ולחברת מיאב, שבשליטת אריה גבעוני, תמורת 16 מיליון דולר. גם הפעם מומנה העסקה כולה באשראי בנקאי.

את הקשר בין קבוצת פלד לקבוצת גבעוני יצר יגרמן, שהיתה לו היכרות קודמת עם שני הצדדים. גבעוני החזיק ב-13% מחברת מירומית, שבקריסתה היה מעורב יגרמן בעבר.

באוגוסט 2001 בוצעה הרכישה הראשונה, שהפכה את הקבוצות הללו לקבוצה אחת - פלד גבעוני. חייל אחזקות (מהפלג של רפי פלד) ומשב (מהפלג של אריה גבעוני) רכשו את השליטה בחברת פויכטונגר השקעות. חייל רכשה 36% ממנה ומשב רכשה 10% נוספים. במקביל, רכשה משב את מניות השליטה בחברת פויכטונגר תעשיות, שמומנה מקופתה שלה.

העלות הכוללת של העסקה עמדה על כ-170 מיליון שקל. גם כאן השיטה חזרה על עצמה: שיעור מימון הבעלים - 0, שיעור המימון באשראי בנקאי, בתוספת שימוש בקופות המזומנים של החברות הנרכשות - 100%.

לא עובר שבוע, וקבוצת פלד גבעוני מודיעה כי פויכטונגר השקעות תרכוש 11.5% מיסקל תמורת 21 מיליון שקל. כמו הרכישות הקודמות, גם זו בוצעה במחירים כפולים ממחירי השוק, כאשר הפעם המממנת היא קופת המזומנים של פויכטונגר השקעות.

במקביל, הודיעה הקבוצה כי היא הולכת לקראת ביצוע המהלך הגדול שלה: חתימת עסקה לרכישת השליטה בחברת התוכנה פורמולה. הפעם בוצעה הרכישה לפי שווי דמיוני של 350 מיליון דולר לפורמולה.

במבט לאחור, נראה כי מה שהפיל את קבוצת פלד גבעוני היו שתי העסקאות האחרונות שביצעה - רכישת יסקל ורכישת פורמולה. בעסקת יסקל התגלו איסדרים, שעוררו את בעלי מניות המיעוט שלה. בעלי מניות המיעוט בקבוצת פויכטונגר השקעות, שמימנה חלק נכבד ממסע הרכישות, התנגדו אף הם לשתי העסקאות האלה, וקבוצת פלד גבעוני לא הצליחה להשלים את רכישת השליטה ביסקל - ומשום כך לא עמדה בתנאי העסקה לרכישת פורמולה.

אל חוסר ההצלחה הזה, ש"תקע" את תוכניות ההשתלטות של הקבוצה על פורמולה, הצטרפו הערות עסק חי בדו"חות הכספיים של החברות הציבוריות שנרכשו, ובראשן קרן פלד וחייל אחזקות. אלה הובילו, בשלב מסוים, למשבר מתוקשר בין ראשי הקבוצה לבין רואי החשבון שלה, משרד קוסט-פורר-גבאי, שלא הסכימו לחתום על הדו"חות הכספיים בשל אי-סדרים כספיים. אי-סדרים אלה התבטאו בכספים שהוצאו מחשבונות החברות הציבוריות, דרך חברות קש, היישר אל החשבונות הפרטיים של ראשי הקבוצה.

בסוף יולי 2002 הקיץ הקץ על הקבוצה, לאחר שרשות ניירות ערך פשטה על משרדי החברות ועצרה את ראשי קבוצת פלד גבעוני.