כסף למיחזור במקום כסף לשינוע

המשמעות המעשית של הצהרה זו היא אישור קרוב של היטל ההטמנה, לו מתנגדות, כמובן, הרשויות המקומיות - הנאבקות על כל שקל ארנונה וממציאות היטלים שונים ומשונים - ולחליפין עידוד המיחזור על-ידי הענקת תמריצים לרשויות ממחזרות וליזמים פרטיים. בדרך זו מקווה המשרד לאיכות הסביבה לחסוך לא רק בשטחי הטמנה יקרים, אלא גם לחסוך חלק ניכר מעלויות השינוע, לנסות למזער את זיהום מי התהום ולמזער את זיהום האוויר כתוצאה מהגז הנפלט מהמטמנות.

"עד היום נתנו כסף לשינוע האשפה לאתרים המוסדרים, מתוך כוונה לפצות את הרשויות על כך שהפסיקו להטמין באתרים בלתי מוסדרים, אך קרובים", אומרת הרן. "מעתה נתמרץ רשויות ממחזרות, בעלות של 25 שקל לטון, ואף נשקול ניסיון לתמרץ את מפעלי המיחזור בעלות של עד חמישה שקלים לטון. משמעות הדבר היא העברת הכסף מהטמנה למיחזור, ומהרשויות לחברות".

השלב הראשון בניסיון להסדיר את נושא ההטמנה נמשך כ-10 שנים, במהלכן נסגרו 77 מטמנות פיראטיות גדולות ברחבי הארץ, כשהאחרונה שבהן היא מטמנת רתמים, שגם היא נסגרה אחרי מאבק קשה מצד ראשי הרשויות המפעילות את האתר, שעל רקע המצב הכלכלי הקשה ביקשו לעצמן עוד כמה שנות חסד, שיאפשרו להן להמשיך להשליך אשפה לאתר מזהם ולא מוסדר.

כיום פועלות בארץ 15 מטמנות מוסדרות, המופעלות על-ידי הרשויות עצמן או על-ידי יזמים פרטיים. מאז ראשית הפעולות לסגירת המטמנות הפרטיות הקציב המשרד לאיכות הסביבה כ-50 מיליון שקל, בשנה כדי לסייע לרשויות במעבר למטמנות הקבועות. בכל שנה קוצץ הסכום בכ-20%. עתה מוקצבים כ-30 מיליון שקל לסיוע לרשויות הממחזרות ומשיבות אשפה.

גלובס: מה השלב הבא?

הרן: "עתה המשימה היא להקטין את כמות הפסולת הנוצרת והמוטמנת. ישראל סובלת ממחסור בקרקע ומזיהום מי תהום, כאשר לאשפה יש תרומה ניכרת לכך. ברוב מדינות העולם המערבי הבינו מזמן, שמשמעות הטיפול באשפה היא לא בהטמנתה, אלא בטיפול במיחזור, ולכן הגיע הזמן שזה יקרה גם אצלנו. כך למשל, בגרמניה מ-2005 לא ניתן יהיה להכניס למטמנות פסולת רטובה, כאשר עלות ההטמנה נעה כבר כיום בין 100-200 אירו לטון. המסר לרשויות הוא, שכדאי מאוד למחזר ואילו הטמנה אינה כלכלית כלל. אנחנו אמנם רחוקים מיעד זה, אך הגיע הזמן שנתחיל במהלכים בכיוון זה גם אצלנו".

- כמה אנחנו רחוקים מכך?

"עד 2005 הייתי רוצה שנגיע ל-25% מיחזור, ועד 2010 ל-50% מיחזור. זה יעד קשה למדי, שכן קיימת שונות גדולה בין הערים בכל הקשור לאחוזי המיחזור. בירושלים, המשליכה את הפסולת שלה למטמנת אבו דיס, שיעור המיחזור הוא פחות מ-5%. בטבעון, לעומת זאת, ממחזרים 40% מהפסולת. כדי להגיע למטרה זו צריך לעשות שימוש נרחב הרבה יותר בחקיקה, בתימרוץ, אך גם באכיפה. החקיקה אמנם קיימת, אך צריך לאכוף אותה הרבה יותר".

- מה המשמעות הכלכלית של כל נושא ההטמנה?

"המשוואה היא פשוטה: ככל שמחיר ההטמנה יעלה, תעלה גם הכמות הממוחזרת, שכן הרשות תמיד תחפש לעצמה אלטרנטיבות זולות יותר. יש כיום הסכמה בין כל הגופים, שהיטל ההטמנה צריך לשקף את העלויות החיצוניות. אם המחיר אינו מבטא את כל המרכיבים, נוצר עיוות קשה במערכת.

"העלות הממוצעת שגובים אתרי האשפה השונים נעה כיום בין 70 ל-80 שקל לטון. המחיר האמיתי, כולל העלות החיצונית, הוא 120 שקל לטון. משמעות הדבר היא, שכדי לגבות מחיר ריאלי בעבור ההטמנה, יש להוסיף היטל בגובה של כ-40 שקל לטון - 50%. ההגיון מאחורי מהלך זה אומר, שאם נטיל מחיר זה על הרשות, זה יעלה את כדאיות המיחזור. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שקיימת כאן בעיה כלכלית קשה, לכן אין ספק שבמקביל צריך לייעל את כלל המערכת.

"מחקרים שערכנו גילו, שבעיר כמו תל-אביב נעה עלות פינוי האשפה בין 170 שקל לטון בצד אחד של העיר ועד ל-700 שקל לטון בשכונה אחרת. הפער נובע משורה ארוכה של פרמטרים, בין השאר מיקום נקודת האיסוף, סוג ההסכמים שיש לרשות, גודל המיכל, עלות העבודה ועוד. משמעות הדבר היא, שיש עוד הרבה מאוד מקום להתייעלות, שתפחית בהרבה את עלות הטיפול בפסולת בתוך העיר. ברגע שעלות האיסוף תהפוך לריאלית, תוספת של עוד 40 שקל לטון בעבור היטל ההטמנה תראה סבירה הרבה יותר". - בג"ץ כבר קבע שעליכם ועל האוצר לחתום על הצו. מדוע אם כן הוא מתעכב?

"העיכוב נובע מהמצב הכלכלי הקשה בו שרויות חלק גדול מהעיריות. לדעתי, צריך ששני המהלכים יתוכננו במקביל - ייעול האיסוף והיטל ההטמנה, וזאת כדי שבסופו של דבר הרשות לא תאלץ לשלם 740 שקל לטון עבור הטמנה".

- מה באשר לפסולת התעשייתית?

"אנחנו מעניקים תמריצים למפעלים שמפחיתים פסולת רעילה במקור, באמצעות תמריצים לשינוי טכנולוגיות הייצור. התמריץ אמנם אינו גבוה, אך הוכח שהוא מעודד מפעלים להתחיל במהלך. לשינוי הטכנולוגיה יש ערך מוסף, שכן בסופו של דבר מתברר שהוא חוסך למפעל במשאבים רבים. מחקרים מוכיחים, שההשקעה בדרך כלל חוזרת תוך שנה.

"החברה לאיכות הסביבה ברמת חובב, המטפלת בפסולת רעילה, גובה עד 400 דולר לטיפול בטון פסולת רעילה. חברה המצליחה להפחית את הפסולת הרעילה במקור, חוסכת מעצמה לא רק את עלות השינוע לרמת חובב, אלא גם עלות המים, האנרגיה וחומר גלם, שהושקעו בפסולת. לולא התמריץ שהמפעלים מקבלים מאתנו, לא בטוח שהיו מגיעים לזה".

את הקריירה שלה במשרד לאיכות הסביבה החלה הרן (אשתו הראשונה של שר האוצר בנימין נתניהו) ב-1996, כסגן המדען הראשי במשרד. אחר כך מונתה לתפקיד המדען הראשי, סמנכ"ל תעשיות, ואחרי הבחירות האחרונות מונתה על-ידי השרה לאיכות הסביבה, יהודית נאות, לתפקיד מנכ"ל המשרד, בעידן של קיצוצים קשים. הרן מדגישה את חלקן הגבוה של הנשים במשרד לאיכות הסביבה, ואת רמתם הגבוהה של העובדים, שרובם בעלי תארים אקדמאים מתקדמים.

- בין משימות המשרד ל-2003 כלול גם אתר רמת חובב.

"בקרוב נצא למכרז שני לשיקום הקטע הדרומי של האתר. השיקום יכלול טיפול בברכות אליהן הוזרמה במשך שנים פסולת רעילה, באמצעות מיצוב ושריפת הפסולת. את השיקום, שעלותו כ-50 מיליון דולר ויארך כ-10 שנים, מתכננות תה"ל וחברת HPC הגרמנית".

- מה הפתרון המסתמן לבריכות האידוי של המועצה התעשייתית רמת חובב, הגורמות לריחות רעים ברחבי הנגב?

"בשלב הראשון קבענו בתנאים לרשיון העסק של המועצה, את איכות השפכים שניתן להכניס לתוך הברכות, וזאת כדי למנוע את הריאקציות הכימיות שהביאו לריחות. משמעות הדבר היא, שעל המפעלים מוטל לטפל בשפכים עוד בחצר המפעל, ולהזרים למט"ש שפכים באיכות שתאפשר את הטיפול בהם. במקביל, הוטל על המועצה להגיש תוכנית חליפית לברכות האידוי. להערכתי, עד 2007 הברכות לא יהיו קימות יותר".

- הצהרתם על מניעת זיהום מקורות מים עיליים, מי תהום ושיקום נחלים, אך למרות זאת הממשלה טרם אישרה את דו"ח ועדת ענבר. איך זה מסתדר?

"האוצר, שגם הוא היה שותף לדיונים, חושש שקבלת התקן תעלה כסף רב (כ-45 אג' למ"ק), וזאת למרות שברור לכל שכלכלית הזיהום עולה למדינה כסף רב בבריאות, ובצורך לתקן אחר כך את הנזק.

"הצלחנו להשיג סיכום עם שר הפנים אברהם פורז ועם שר התשתיות יוסף פריצקי, לפיו ניתן יהיה לשדרג 80% מהמט"שים בתוך חמש שנים. שידרוג כזה יאפשר לשנע קולחים ממקום למקום, ולעשות שימוש יעיל יותר בהשבה לחקלאות.

"במקביל לתקן ענבר, שינינו את תקן המלחים ואת ערכי ההגבה, והחלטנו להעמיק את האכיפה. אני מאמינה שגם תוספת ההתפלה תשפר את מצב מליחות המים".

- איזו פעילות אתם מקיימים בתחום תחנות הדלק?

"הבדיקות מוכיחות, ש-42% מהמיכלים ב-800 התחנות הציבוריות -דולפים, וזאת מבלי לקחת בחשבון את התחנות הפירטיות. כתוצאה מכך, במקומות מסוימים קיימת שכבה של 1.5 מטר דלק מעל למי התהום. ניתן להלחם בכך רק באמצעות אכיפה ושדרוג התחנות הקיימות. במהלך השנה האחרונה סגרנו ארבע תחנות. בנוסף אנחנו מקיימים שימועים לתחנות מזהמות, ומקיימים פשיטות, הכל כדי לזרז את הטיפול".

- משרדי הממשלה, ובראשם משרד השיכון, מעודדים תוכניות לבנייה צמודת קרקע, ובמיוחד הקמת יישובים חדשים. מדוע אתם שותקים?

"אין ספק שבנייה צמודת קרקע אינה נכונה מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית ומבחינה סביבתית. המדינה התחייבה לפיתוח בר קיימא, אך היא פועלת בסתירה גמורה לכך. אם הייתי משתכנעת שבניית יישובים חדשים היא הדרך הנכונה לפיתוח הגליל והנגב, אולי הייתי תומכת בכך. הבעיה היא, שהקמת היישובים משמעותה בזבוז תשתיות, בזבוז משאבים, פגיעה ביישובים הקיימים ופגיעה בסביבה. מעל לכל, אף אחד עוד לא הצליח להוכיח שזו הדרך הנכונה".

- אם כך, איפה אתם? מדוע איש אינו שומע אתכם?

"אני יודעת שרצוי שישמעו יותר. אנחנו לא המצאנו את הצורך להתחשב בשיקולים סביבתיים. כל מי שלומד לתארים גבוהים בממשל ובניהול ציבורי יודע זאת. אם מקבלי ההחלטות היו שומעים לקול הסביבתי, הם לא היו מקימים את צורן מתחת לאנטנות של רשות השידור, שהימצאותן אולי פוגעת בבריאות, מורידה את שווי הנכסים ופוגעת בתושבים. עתה נדרשת המדינה להזיז את האנטנות בעלות גבוהה ומיותרת. אם היו שומעים לקול הסביבתי היו מקימים את רמת חובב בצורה אחרת. כלל ידוע הוא, שלתקן עוול עולה הרבה יותר מאשר תכנון מוקדם".

- מה עמדתך בנושא הות"ל (ועדה לתשתיות לאומיות)?

"הוועדה הזו היא אבסורד אחד גדול. אם תוכנית מתעכבת במסלול הקיים, צריך לבדוק את הסיבה לכך, ולא להקים ועדות חדשות. אין ספק שבהליכי התכנון הקיימים יש צווארי בקבוק, אך צריך לפתוח אותם ולא להמציא מסלולים עוקפים שרק עולים כסף רב למשלם המיסים. אין זה סוד, שבמדינות שבהן מסלולי התכנון תקינים, אין צורך בקיצורי דרך".

- המדינה נחשבת למלוכלכת מאוד. זה לא מפריע לך?

"ניקיון בראש ובראשונה חייב להיות אינטרס של הרשות המקומית. עכשיו, כשהבחירות לרשויות עומדות בפתח, זה הזמן שהאזרחים צריכים לשאול את עצמם מה הרשות שלהם עושה למען הסביבה. ראש רשות שלא שם את הסביבה בין סדרי העדיפות שלו, מוטב שלא ייבחר".

- איזה מקום יש לשוק הפרטי בתחום איכות הסביבה?

הרן: "שוק איכות הסביבה בעולם מוערך ב-700 מיליארד דולר בשנה, והוא נחשב לשוק בעל הצמיחה הגבוהה ביותר. גם בארץ הפוטנציאל הוא עצום, ולהערכתי טרם גירדנו את התחתית, בחברות יעוץ, חברות הנדסה וחברות טכנולוגיה.

"בשנים האחרונות נחתמו אמנות בינלאומיות שונות, והן אלה שמכתיבות את ההתנהגות העולמית. שלוש אמנות אקלים מעודדות פיתוח טכנולוגיות לניצול גז של מטמנות במטרה למנוע פליטת גזים רעילים לאטמוספירה, וזאת מתוך ידיעה, שגז CH4 הנפלט ממטמנות גורם להתחממות גדולה יותר של כדור הארץ מ-CO2.

"ברחבי העולם מתפתח שוק הולך וגדל של סחר בפליטות, כהמשך לאמנת קיוטו. על-פי עקרונות האמנה, המדינות המתועשות חייבות להפחית את פליטת גזי החממה שלהן בין 2008 ועד 2016 בשיעור של 5% לעומת הפליטות ב-1990. יחד עם זאת, הן יכולות לרכוש זכויות פליטה ממדינות שהצליחו להפחית את שיעור הפלטה. מדובר בשוק בינ"ל חשוב, שמתגלגל בו כסף רב. אם ישראל תוכל להציע פתרונות לפליטת CH4, היא תפתח לעצמה