בצה"ל לא התאפקו. הם היו חייבים לחזור לאושוויץ, להפגין נוכחות. זה קרה בסוף השבוע שעבר: חיל-האוויר היה בסביבה לרגל יום-הולדתו של חיל-האוויר הפולני, והוחלט שבדרך הביתה יערכו מטס הצדעה - מפגן ראווה, בשפה בוטה ומדויקת - מעל מחנה ההשמדה.
צה"ל הגיע לראשונה לאושוויץ באפריל 1992, סמוך ליום השואה. הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, נכנס בשערי המחנה כשהוא לובש מדים וחובש כומתה אדומה. בתמונה שהתפרסמה בעיתונות נראה החייל הישראלי הגיבור, כאילו הוא נכנס כמנצח מבעד לפתח עם הכתובת "העבודה משחררת". ברק גם טבע שם את האמירה: "הגענו הנה, נציגי צה"ל, חמישים שנה מאוחר מדי". באפריל 2001 הופיע בשערי אושוויץ רמטכ"ל ישראלי נוסף, שאול מופז. גם לו היה מסר לקורבנות: "אני מצדיע לכם שש מיליון הצדעות".
והנה כעת, "שישים שנה מאוחר יותר", שלושה מטוסי 15–F הנמיכו טוס מעל המחנה, ובפי הטייסים מסר: "קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם". אלא שהפעם, אבוי, לא "מעריב" ולא "ידיעות" הצליחו למסגר בתמונה אחת מנצחת את המטוסים הישראליים מעל ארובות-המוות.
הדיון הישראלי בשואה הוא שטח-חשיבה סטרילי. אסור לדבר על השואה הארמנית, לאו מוחלט לבדיחות זוועה, ואוי למי שינסה להשוות את המתרחש בשטחים למה שאירע באירופה. רק לצה"ל יש חופש מוחלט לחזור אל האפר ולנהל משם מסע יחסי-ציבור - בשם העם היהודי ומדינתו, כמובן.
הדברים פשוטים וכואבים: צה"ל לא איחר להגיע לאושוויץ בחמישים שנה ולא בשישים שנה. צה"ל לא היה קיים אז. נקודה. והשאלה האם היו מטוסינו מפציצים את מסילות-המוות ותאי-הגזים, מקוממת. נסתפק כולנו בשאלה מה עושה צה"ל היום ואת מי הוא מפציץ. ובאשר לנוהל ההצדעה לקורבנות השואה, יסתפקו-נא אנשי הצבא ויצדיעו איש לרעהו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
