שר האוצר, בנימין נתניהו, מרבה בדברי חזון: או...טו...טו... תגיע הרכבת ואפשר
יהיה לקצר מרחקים ולהפוך את ערי הפיתוח לערי פיתוח. בשפת המספרים הדברים נשמעים
אחרת: גם בשנה הבאה לא נראה פריצה רבתי בפיתוח התשתיות. הדבר מדאיג לא רק מפני
שצפוף בכבישים, בבתי הספר, בבתי החולים, בבתי הסוהר, בתאי המעצר ובצינורות
הביוב המתבקעים. הדבר מדאיג גם מפני שהשקעה בתשתיות חיונית להוצאת המשק מן
הביצה.
חיוניות זו נובעת מן המדיניות הבטחונית והטריטוריאלית, המבטיחה שהשלום יישאר
רחוק גם בשנה הבאה, והריחוק הזה ישפיע לרעה על הענפים שישראל מסוגלת להצמיח
בתנאי רגיעה.
אין מנוס, אפוא, משימוש בכלל הידוע מתורת ההיגיון: מכלל לאו אתה שומע הן. כך,
למשל, בתנאי רגיעה יכולה ישראל לפתח את ענף התיירות. מספר התיירים התקרב ל-2.5
מיליון בכל אחת מהשנים 1999 ו-2000. היתה ציפייה סבירה ל-4 מיליון תיירים בתוך
שנים מעטות. המרד הפלשתיני הוריד את מספר התיירים לסביבות המיליון כבר ב-2001.
התייר הממוצע מוציא בארץ כ-1,000 דולר, לא כולל טיסות, הנעשות גם הן בחלקן
במטוסים ישראליים. 4 מיליון תיירים פירושם הוצאה ישירה של 4 מיליארד דולר.
מיליון תיירים פירושם הוצאה ישירה של מיליארד דולר. בעצם, אילו השקענו בעבר
יותר בתשתיות, התיירים היו משאירים כאן יותר כסף: בחופי הרחצה, באתרי העתיקות,
בשמורות הטבע. יתכן אפילו שאם המרכז הירושלמי ומרכז תל-אביב לא היו נראים כמו
שהם נראים, היה מתחשק לתייר להאריך את שהותו בארץ ולהשאיר כאן יותר כסף ו...עבודה.
ניקח, למשל, את התעסוקה שקלה ביותר למדידה, התעסוקה בבתי המלון. זו ירדה עם
פרוץ המרד הפלשתיני בבת אחת מ-30 אלף בשנת 2000 ל-23 אלף ב-2001 והוסיפה לרדת
בשנתיים האחרונות. אם נביא בחשבון שהתייר מבלה גם באתרים השונים, במוסדות התרבות
והבידור, בחנויות ובאוטובוסים, נבין שירידת מספר התיירים ל-20% מהפוטנציאל
הסביר לשנים הקרובות בתנאי רגיעה, פירושה אובדן רבבות מקומות עבודה ההולמים
מגוון רב של רמות, מקצועות וכישורים - גם בשירות הישיר לתיירים וגם בשירותים
הנלווים.
מאחר שהפוטנציאל הזה לא יתממש בשנים הקרובות, נוכח סירובה של ישראל להכיר בקיומם
של הפלשתינים, יש לשאול מהם הסיכויים להבטיח צמיחה, דולרים ותעסוקה בענפים
אחרים. יש לחשוש, שפיתוח התעשייה והחקלאות לא יפתור את הבעיה. לא רק מפני שהמצב
הבטחוני מפריע לייצא מנגו לעזה, כמו שהתברר בימים האחרונים, וגם לא רק מפני
שהייצוא התעשייתי שלנו לשטחים נפגע גם הוא בשלוש השנים האחרונות.
התעסוקה הישראלית בחקלאות יורדת והולכת ולא נראית באופק החלפת תאילנדים בישראלים.
יתר על כן, גם כשקטיף הפלפלים והמלונים נשען על חריצות התאילנדים ושכרם הנמוך,
הייצוא החקלאי מדשדש מזה עשרים שנה ויותר בתחום של 600-700 מיליון דולר לשנה.
הצרה היא, שגם קצב גידול התעשייה אינו מבשר טובות. מספר העובדים בתעשייה הגיע
לשיא של 371 אלף איש ואישה ב-1994 והוא נשאר קרוב לכך עד 1998. המספר החל לרדת
עוד לפני המרד הפלשתינאי והוא מוסיף לרדת, ואפילו אם נצליח לגייס משקיעים וממציאים
ולפתח תעשיות כלשהן, הצורך להתייעל יביא להמשך סגירת מפעלים ולביקוש מצומצם
לעובדים במפעלים שיעילותם היא תנאי לקיומם.
מיותר להגיד, שחלק ניכר ממובטלי ישראל לא יוכל להיקלט במפעלים עתירי הידע,
אפילו אם תתחדש בהם הגאות. לא כל האמהות החד-הוריות מסוגלות לפתח תוכנות. ובהקשר
זה מעניין הלוח שהביא ראול טייטלבאום ב"גלובס" בשבוע שעבר, בו הראה את הפרשי
השכר הענקיים בענפי ההייטק בין הודו לאמריקה ו...ישראל הדומה מאוד לאמריקה
בתחום הזה.
ועתה לענף הבנייה. כמו שהובהר כבר, מהבנייה למגורים ולעסקים לא תוכל לבוא ישועה
למובטלים בשנים הקרובות, ולא רק מפני שהקבלנים מתעקשים על עבודה זרה. בנסיבות
אלו, עבודות התשתית חיוניות לא רק מפני שצפוף כל כך אצלנו. גם מפני שפיתוח
התשתיות בכל תחומיהן ביוזמה ציבורית יכול לתת תעסוקה לישראלים מובטלים. אכן,
כאן מיד מעלים את התשובה הניצחת: הגירעון!.
נניח שהממשלה תקים חברת פיתוח תשתיות, וחברה זו תפיץ איגרות חוב בקרב המוסדיים
וגם בקרב העשירים המשקיעים היום את כספם בחו"ל, ונניח אפילו שהממשלה תצטרך
לשלם את הריבית ולבסוף גם את הקרן. האם השקעת מיליארד שקלים, למשל, פירושה
מיליארד נוסף בגירעון? לא. למה לא? ראשית, מפני שהמועסקים בסלילת כבישים, בהנחת
מסילות ברזל, בבניית מחלפים, בהקמת בתי ספר ובתי חולים ובתי סוהר, בשיקום אתרי
עתיקות, בשיפוץ בתים ורחובות במרכז ירושלים ובמרכז תל-אביב, בהתפלת מים, בטיהור
שפכים, באחזקת גנים לאומיים ובטיפוח שמורות טבע - כל אלה יחדלו להיות מובטלים
ויורידו מהתקציב סכום נכבד המופנה אפילו אחרי קיצוץ הקיצבאות לדמי אבטלה והבטחת
הכנסה.
שנית, מפני שחלק מהתשתיות יכניס כסף הודות לדמי השימוש בהן.
שלישית, מפני שהעסקת רבבות אנשים בתשתיות תביא את האנשים הללו לשווקים, ובכך
היא תבטיח תעסוקה וצמיחה גם בענפי הייצור וגם בענפי השירותים. הבטחה זו פירושה
שוב פחות דמי אבטלה והבטחת הכנסה וגם גידול מסויים בהכנסות מס הערך המוסף ומס
ההכנסה.
כאן המקום להעיר ולומר: הקבלנים מייבבים כל הזמן ותובעים עוד עובדים זרים.
אם מדובר בתשתיות ציבוריות, הממשלה יכולה לומר חד-משמעית: רק עובדים מקומיים.
כל המשתתפים במכרזים יידעו זאת וכולם יביאו בחשבון את הבדלי העלות בין העסקת
סינים לבין העסקת ישראלים.
אכן, עבודות התשתית לא תפתורנה את הבעיות לנצח. את הבעיות הללו יוכל לפתור
רק השלום. אבל מאחר שממשלת שרון-אילון-איתם- לבנת כנראה לא תביא את השלום בקרוב,
דווקא ממשלה זו צריכה לדרבן את ההשקעה בתשתית, באין פתרון אחר לבעיות הצמיחה
והתעסוקה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
