הכבוד של שמעון

אחד המוספים המיוחדים שהוצאו לכבוד יום-ההולדת ה-80 של פרס, הפסטיבל הגדול ביותר שנערך אי-פעם למנהיג חי, נשא על שערו יצירת אמנות של יעקב אגם. הקוראים הוזמנו לגזור את התמונה ולקפל אותה, וכך התקבלה יצירת אמנות תלת-ממדית בסגנון הידוע של אגם: מצדה האחד פרס בחיוך רחב, מצדה השני דגל ישראל מתנופף. קשה למצוא סמל יעיל מכך לגיבור השמחה. תביטו מכאן - הנה גדלות, תביטו משם - הנה הגיחוך. החזון מקופל עם העלבון, ההקדשה הסיזיפית לדרך עם העיסוק האובססיבי בהכרה וכבוד אישיים, המחילה המוחלטת על הכבוד לטובת המטרה יחד עם הנטילה האין-סופית של הקרדיט עליה, תוך המעטת עד מחיקת חלקם של אחרים, המילים הנשגבות עם צירופי-המילים המגוחכים, המטרות הגדולות והחשבונות הקטנים.

חלק מהטרגדיה הפרסית (ואפילו את חסד הגיבור הטרגי קשה לתת לו; ההיסטוריון פרופ' שלמה זנד מאוניברסיטת תל-אביב מגדיר אותו "גיבור טרגי-קומי") הוא הפער הנוראי בין הכבוד והיקר שרוחשים לו שועי עולם, לבין הקבלה והכבוד שהוא חש שנמנעים ממנו כאן כל השנים. "הוא מהלך קסם, אך לא שובה לב", אומר מי שהיה ראש לשכתו במשך 12 שנים, בועז אפלבאום, ומספר איך פרס לקח פעם במסוק את ש"י עגנון ליום-הולדת 80 אחר, של דוד בן-גוריון בשדה-בוקר, וניסה להדהימו בתיאור מפורט של הערים ש"קמו מכלום" בדרך, של המושבים והקיבוצים. "אדוני כל-כך שרמנטי, שאפשר ליפול איתו בפח", אמר לו עגנון בתום הנסיעה. פרס, אגב, מספר את הסיפור הזה בגאווה.

האם הוא לוזר, או שמא ווינר? האם ייזכר כאדריכל השלום, או כאבי ההתנחלויות - הוא הרי הקים את ההתנחלות הראשונה בסבסטיה? לנגד עינינו הנדהמות הוא איננו מזקין אלא מצעיר והולך: חיוכו רחב יותר, עיניו בורקות יותר, לחייו מתמלאות חיים. האם הנשף הרומי שארגנו לו הוא עוד סימן לחוסר קנה-מידה או רגישות, או שהוא הסמל האמיתי להערכה שרוחשים לו, בארץ ובעולם, וכמו שאומרת ח"כ יולי תמיר, "הסיסמה של הכנס היתה צריכה להיות 'שימותו הקנאים'"?

"בכל פעם שהיה חוזר מחו"ל", אומר אדם המכיר אותו מקרוב שנים רבות, "והיה צריך להגיע לארץ לקמפיין בחירות או לדיון קשה בכנסת, תמיד היה אומר, 'איזה כבוד רוחשים לי בחו"ל, איך מקבלים אותי באינטרנציונל הסוציאליסטי העולמי, בסלונים בצרפת'. הקלישאה שהמדינה קטנה עליו היתה נכונה בפיו. למעשה, מי שמכיר אותו וראה את האירוע לכבוד יום-הולדתו לא התפלא: הוא פשוט הצליח לייבא את הכבוד שרוחשים לו בחו"ל. היה חשוב לו שבארץ יראו איך אוהבים אותו בעולם".

"פעם הוא חזר מנסיעה מהאינטרנציונל הסוציאליסטי", נזכר אפלבאום, "ואמר לי, 'אמרו לי שם שיש לי האיי.קיו הכי גבוה מבין חברי נשיאות האינטרנציונל'. ואז היו בין חברי הנשיאות אנשים כמו וילי ברנדט וברונו קרייסקי".

"כאשר ב-1986 הוא גמר את הרוטציה עם יצחק שמיר", אומר אותו מכר קרוב, "עובדיה סופר, שהיה שגריר ישראל בצרפת, עשה לו קבלת-פנים לרגל הפיכתו לשר החוץ. הוא עשה את זה בוורסאי, וזה היה נראה כמו הכתרת מלך; הגברים באו עם פראקים. כשחזר משם, הדעה שלו על עובדיה סופר מאוד שופרה".

גם יעל דיין, שנסעה איתו בתקופת היותה חברת כנסת לניו-יורק ולעצרת האו"ם, זוכרת שהוא אהב מאוד את הכבוד שקיבל שם, בעיקר ככל שהתקרבה החתימה על הסכם השלום. אבל היא סלחנית כלפי העניין הרבה יותר: "היו לו הישגים מדהימים וקיבלו אותו בצורה מדהימה, גם כשישראל לא היתה במיטבה. ודאי שהוא נהנה מהכבוד הזה, הוא שבע מרורים בהרבה נקודות בחייו, אז כשהיה משהו טוב שעשה לו כבוד, אני לא מתפלאה שהוא חפן את זה בשתי ידיו ולא היה ציני כלפי זה".

איך את מסבירה את הפער בין האופן שבו התקבל בחו"ל לאופן שבו התייחסו אליו כאן?

"עברתי את זה בצורה עוד יותר קיצונית עם אבא שלי, שהיה סמל אולטימטיבי של ישראל בחוץ ופה היה סמל לביזוי ורפש".

אבל למסיבת יום-ההולדת לא באת.

"לא אהבתי את החסות שניתנה לזה על-ידי השלטונות, אני לא מרגישה נוח שאהוד אולמרט מזמין אותי לחגוג לשמעון. זה לא שייך לשמעון".

נושא בדין התנועה

במבט ראשון אפשר היה לפתור את התעתוע האופטי התלת-ממדי הזה בהזדהות המוחלטת שלו עם המטרה, עד לכדי טשטוש מוחלט בין האני לבין העניין עצמו. "במשך השנים שעבדתי איתו ועל-ידו", אומרת דיין, "הכבוד שהוא חיפש היה גם כבוד לנושא שעסק בו. הוא התחבר חזק מאוד לנושא קידום השלום, עוד לפני אוסלו; כל עלבון לשלום היה עלבון לו, וכל כבוד לשלום היה כבוד לו".

זהו אותו סגנון מפא"יניקי ישן המסרב לומר "זה בשבילי", "זה אני" - הכול הוא דין התנועה וחובה, עד כדי כך שתמיד נשמע אותו אומר "אני חיפשתי לי תפקיד?" אפילו ביוני השנה, כאשר נבחר ליו"ר הזמני של מפלגתו - וכמו תמיד אצל פרס תוך שמוגנב בכך עלבון סמוי: רוב של פחות מ-50% - הוא מיד הניב מטבע-לשון חדש: "זכיתי בעול ולא בשררה". ואז הוסיף, "הסכמתי לקבל על עצמי את התפקיד כי אני רוצה להציל את המפלגה... חשבתי שלא אחפש לעצמי תפקיד... אבל כשאני יושב השבוע לחופו של ים המלח ועולה לבמה אדם בשם קולין פאוול ונושא נאום תהילה למזרח התיכון החדש, נאום שכל כולו לקוח מספרי, מה אני צריך לחשוב?". כמו תמיד, הוא נאנס לקחת את התפקיד, כמו תמיד, זה לא בשבילו. וכמו תמיד, הוא איננו מצהיר מפורשות שבתום השנה הזאת לא יתמודד על תפקיד היו"ר מחדש.

כאשר שואלים אותו מדוע ביקש להתמודד בבחירות לראשות הממשלה ב-2001 למרות שהתחייב לא להתמודד מול ברק, הוא עונה: "לא לקחתי יוזמה, הסקרים זעקו".

"זו תמיד העמדת פנים", אומר יוסי שריד. "שמעון פרס אף פעם לא עסק בענייניו כידוע, למרות שהוא עוסק מאוד בענייניו. הייתי הרבה יותר מכבד אותו אם היה אומר, אני בן 80, אני רוצה שיחגגו לי יום-הולדת. אבל מעצבן הדאווין הזה ש'מה, אני בכלל לא יודע על זה שום דבר'. הוא תמיד לא מתמודד, אלא על-פי בקשת חברים, תמיד אותה הפוזה. לא צריך להעמיד פני צנוע, ויש הבדל בין להיות לא צנוע לבין איזו הילולה שיש בה יותר משמינית של פולחן אישיות.

"בספר 'שיחות עם יוסי שריד' שכתב ישעיהו בן-פורת אמרתי שעשרה קבין של אנוכיות ירדו לעולם, תשעה נטל שמעון פרס. ואת זה אני אומר בתור מומחה לאנוכיות, אז זו עדות מומחה".

באותו הספר גם מספר שריד לבן-פורת איך שנה וחצי ליווה אותו במשא-ומתן עם הפלסטינים, ראה איך הוא חי בהרגשה מתמדת שדופקים אותו, ו"הייתי רגיש לכבודו עד כדי כך שהתעלמתי מהעובדה שאני שר ולא פקיד שלו. מעולם לא יצאתי ממעלית לפניו כי אני מכיר את הרגישויות שלו. ואף פעם לא ראיתי בו שמץ של הערכה".

"הדבר הכי נורא", אומר מקורב לשעבר, "זה שמבין הסובבים אותו לא קם אחד שיגיד לו 'אתה לא צודק, אתה טועה', כולם שם עונים אמן ותמיד צריכים להגיד לו כמה שהוא גדול ונפלא וכביר. הוא צריך לשמוע כל היום וכל הלילה כמה שהוא הגדול מכולם. עוזריו תמיד התחילו את יום העבודה בשירי הלל וגמרו אותו בשירי הלל".

"הוא האחרון מדור הנפילים", אומרת תמיר. "הוא האיש שמהווה את החוט המקשר בין מייסדי המדינה לבין הפוליטיקה הנוכחית, וההילה של ימי הראשונים שורה עליו. זה מעמיד אותו מעל ומעבר לכל פוליטיקאי אחר. אי-אפשר שלא לרחוש כבוד לאדם שעשה כל-כך הרבה, לא רק הדברים המוסכמים כמו הקמת הכור והחימוש של צה"ל, אלא גם הדברים היותר קונטרוברסליים כמו אוסלו. מרגישים שפרס תמיד פעל לטובת דברים גדולים ולא לטובת דברים קטנים".

הקרב על הקרדיט

שני דברים שאומרים מקורבים ואנשים שנתקלו בפרס: האחד, הוא לא יודע להודות בטעות או בכישלון. ועידת העבודה ב-1997 תיזכר לנצח בזכות ה"אני לוזר?" הנעלב שלו. השני, הוא מנכס לעצמו כל מה שאפשר.

"פרס נטר ליצחק רבין על 'פנקס שירות' המון שנים, מבחינה מסוימת עד יום מותו", אומר זה המכיר אותו היטב. "אבל אחרי שרבין מת, הוא ניכס את כל הרומן המשותף שלהם באוסלו והפך אותו ל'חברי ורעי'. הוא הבין שאת הכבוד שרוחשים לרבין כדאי להעביר אליו. הוא קירב את לאה רבין ז"ל, שם במסיבה בהיכל התרבות את דליה רבין בשורה עם קלינטון. כך השרה על עצמו את 'רבין'". אבל בעיקר הוא איננו אוהב להתחלק בקרדיט. מי שמחפש את שמו של יוסי ביילין בספרו של פרס על תהליך השלום, לא ימצא אותו שם. נעלם ואיננו.

כאשר הוחלט לתת פרס נובל לרבין ולערפאת על תהליך השלום, "שמעון פרס התחיל להפעיל רשת עולמית של לחצים", אומרים מקורבים. "כל מי שהיה בהיכל התרבות בשבוע שעבר", צוחק בן 80 אחר, אורי אבנרי, ומוסיף שאם על-פי הצדק מודדים, הרי שהיו ארבעה מנהיגים מהאזור על מדשאת הבית הלבן - הרביעי היה אבו מאזן. אבל את הפרס אי-אפשר לתת ליותר משלושה.

גם את הקרדיט לכור הגרעיני בדימונה, שנרשם באותיות אורניום על שמו, לקח פרס לעצמו באורח בלעדי. נכון שבזכות מאמציו הבלתי נלאים יש לנו כור גרעיני שאותו קיבלנו מהצרפתים, אבל - כתב ערב יום-ההולדת דן מרגלית ב"מעריב" - פרס גם לא איזכר כמעט בהקשר זה את בן-גוריון, שבלעדיו הקמת הכור לא היתה אפשרית, וגם לא את פרופ' דוד ארנסט ברגמן, אבי הרעיון.

מבצע אנטבה, ב-1976, היה מקור בעבורו ובעבור יריבו-דאז רבין למלחמת קרדיטים. רבין היה אז ראש ממשלה, פרס - שר ביטחון. עד היום טוענים פרס ומקורביו שלא קיבל את ההכרה הראויה לו על המבצע הזה.

יוסי שריד, באותן שיחות עם בן-פורת, טען שפרס מתקשה לסבול בכלל שתהילה תלך למישהו אחר. "יום אחד", כך אמר, "יזמתי משלחת הומניטרית לרואנדה, הגדולה והחשובה בתולדות המדינה... זו אחת הפעמים היחידות שצלצלתי לרבין לקבל אור ירוק... אבל פרס מירר לרבין את החיים על זה שאני עמדתי בראש המשלחת, ולא מישהו ממשרד החוץ... לימים יזמתי יחד עם איתן הבר בפעם הראשונה משלחת הומניטרית למוסלמים בבוסניה, וגם על זה שמעון הציק לרבין, למה זה אני. אמרתי לו 'מה, בלעדיך אין שום דבר?'".

מחזר בלתי–נלאה

פרס עצמו נוהג לספר איך בילדותו שבעיירה וישנובה שבפולין, כאשר הוא כבר נכבש בעולמות רוחניים של קריאה וכתיבה, הילדים מבית-הספר היהודי היו מציקים לו ומכים אותו בדרך לבית-הספר, ואחיו גרשון (גיגי), שהיה קטן ממנו בשנתיים, היה מגן על שניהם. "למה הם מכים אותי? לא עשיתי להם כלום", היה פרס אומר לאמו.

"אם לעסוק בפסיכולוגיה בגרוש", מנתח אבנרי באכזריות מסוימת, "מאז, כל חייו הוא מחפש שיקבלו ויאהבו ויכבדו אותו, וזה המניע המרכזי בחייו. ודווקא זה חמק ממנו כל חייו. הוא אף פעם לא ניצח בבחירות, ורוב הזמן הציבור הגדול דחה אותו. בכל מעשיו, עד אוסלו, הוא השיג ההפך מקבלה".

פרס מוותר על המאבק כחלק מאישיותו, ודווקא זה היה בעוכריו, אומר ד"ר יריב בן-אליעזר, שותף בחברה לייעוץ פוליטי. "אם את ואני היינו יושבים בבית-קפה, ואת היית נותנת לי סטירה עצומה, אני הייתי מחזיר. הוא לא. הוא אומר, זה לא הסגנון שלי, אני לא משיב. ואז היית נותנת לי בוקס בלסת, ומובן שהייתי מחזיר. אבל הוא היה אומר, זה לא אורח חיי להחזיר מלחמה שערה. מי שצופה מהצד לא מאמין שהוא מוותר. הוא אומר לעצמו, אולי הממזר בועט בה מתחת לשולחן כשאני לא רואה. ואז מתבקש ה'חתרן בלתי נלאה'. כל מלחמותיו הפוליטיות היו כאלה שבסגנונן לא נתפסו כדבר אמיתי, וזה הטיל סימן-שאלה גדול באיזו מידה הוא ישר בהתנהגותו. אפילו גאוותו שהוא נהנה מקריאת ספרים נראתה להרבה אנשים כאחיזת עיניים. למה כשסבא שלי, בן-גוריון, היה נפגש עם אנשי רוח זה היה נתפס אמיתי? כי סבא שלי נתפס כאדם אמיתי, ופרס לא". יחד עם זאת, מבקש בן-אליעזר להדגיש, גם אם פרס עצמו לא צבר רווחים אישיים, הרי שדרכו ניצחה ורשומים לזכותו הישגים גדולים.

"יש בו משהו מזוכיסטי אפילו", אומר אפלבאום. "הוא מחזר אחרי אלה שמזלזלים בו ומרחיק את הנוהים אחריו".

"קשה לקרוא לו רודף כבוד, כי הוא דווקא מוכן למחול על הרבה כבוד כדי לשכנע יריבים שתקפו אותו", אומר עו"ד משה שחל. "זה לא כבוד במובן שאני מכיר אותו. אם מישהו היה אומר עלי דברים בוטים הייתי נאבק בו, אולי גם תובע אותו. יש אנשים שאני לא מדבר איתם כבר שנים. לא פרס. כאשר הוא התמודד על תפקיד הנשיא (ב-2000, והפסיד למשה קצב שזכה ברוב גדול, ש' ל'), מוטי מורל תקף אותו מאוד בתקשורת. אחר-כך מורל ביקש סליחה והם נעשו ידידים הכי טובים. שמעון פרס יושב איתו שעות כדי להסביר לו, לזכות באהדה שלו.

"או מה שקרה ב'תרגיל המסריח' (הצעת אי-האמון בממשלת שמיר שהוביל פרס ב-1990, ואחריה לא הצליח להרכיב ממשלה חלופית). הוא לא יכול היה לסחוב את העגלה עם שמיר, הם לא אוהבים זה את זה, אז הוא הלך וחיזר אחרי המפלגות הדתיות, החרדיות, אחרי צ'רלי ביטון, אחרי אברשה שריר, אחרי מי לא.

"יש לו חובה פנימית עמוקה של בן מהגרים להוכיח שהוא עשה טוב, שהוא יכול להביא שלום, יכול להביא טכנולוגיה, יכול לפתח תעשייה הכי חכמה. ולשם כך הוא מוכן לוותר על הרבה כבוד, במובן שאני מחפש. הוא טיפוס של איש הגלות שרוצה להצליח ולהוכיח שהוא עושה יותר טוב מכולם. גם אני נולדתי בחו"ל, אבל אני מקווה שאני לא עד כדי כך גלותי".

ויולי תמיר נזכרת איך ביום שבו הפסיד את הבחירות לנשיאות, "היה בר-מצווה לנער בשם עדי שרון שנחטף בידי הצ'צ'נים והוחזר. הייתי בטוחה שפרס לא יגיע, אבל בערב הוא בא, זקוף, מעונב, מחייך. זה הכוח שלו, שהוא ידע בערב לקום ולזכור שילד מחכה לו ולבוא. הוא נחשף לכל הרגשות, החיוביים והשליליים, בחברה הישראלית, והיה מתנער והולך קדימה. הוא פיתח עור מאוד עבה, לטוב ולרע".

העור העבה הזה הוא דווקא בעוכריו, ציבורית. הוא נראה חסר רגשות, קר. "הוא תמיד תחת שליטה באופן מבהיל", אומר זה המכיר אותו היטב, "לא נותן לנשמה לנזול. זאת הביקורת העיקרית שלי כלפיו. אפילו כשסוניה, שלפחות על-פי ביקורי שלי בביתם בעבר, ראיתי ביניהם מערכת יחסים מצוינת, לא באה למסיבה הגדולה שלו, הוא לא הראה שום סימן של כעס, ואפילו מצא מילה טובה להגיד".

על אותה שליטה מדהימה סיפר נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" לא כבר. הוא ליווה את פרס במערכת הבחירות של 1981. אחרי שפרס התנגד להפצצת הכור האטומי בעיראק, בגין היה נגדו, ובבית-שמש זרקו עליו עגבניות. ברנע היה איתו בעיירת פיתוח באסיפה שבה היה צריך לדבר ולא נתנו לו, צעקו, זרקו עליו דברים. כאשר נכנסו למכונית כדי לחזור, מישהו מהבריונים תחב את ראשו דרך חלון המכונית שלא היה סגור וירק לפרס בפרצוף. פרס ניגב את היריקה והמשיך לדבר עם ברנע כאילו לא קרה דבר. ברנע כתב שאז הבין מיהו פרס, באיזה עולם הוא חי ולמה הוא לא נשבר.

ואותו חלק באופיו הרוצה שדווקא שונאיו יאהבו אותו הביא אותו, כך מספר האדם המכיר אותו היטב, להביא אחרי כמה חודשים שניים מאותם זורקי עגבניות לטלוויזיה, שיבקשו סליחה ויאמרו שהסיתו אותם. "לא היה לו מה להרוויח מזה, לא קולות ולא שום דבר אחר", הוא אומר, "הוא רק רצה להראות שהם לא באמת שונאים אותו".

אין קטן מדי

עוד תכונה של פרס היא התעמקות כמעט שווה באירועים הגדולים, הנשגבים, והקטנים ופחות חשובים, במהלכים משני-היסטוריה ובתרגילים קטנים. יש הרואים בכך חלק מהחריצות האין-סופית שלו, מהתייחסותו הרצינית לפרטים, לאנשים, ומציינים זאת לטובה. אחרים חושבים שזה חוסר אבחנה. הדוגמה הכי טובה היא היום שלאחר יום-ההולדת בהיכל התרבות. אז הלך והופיע בטקס האוסקר הישראלי, כמחלק הפרס לסרט התעודי הטוב של השנה, ודיבר בשבחו של "האולם היפהפה בפתח-תקווה". "יש לך הישג כזה", אומר אפלבאום, "תשמר אותו, אל תפרוט אותו לפרוטות.

"הוא מסוגל יום אחד להרצות באספן קולורדו בכינוס שכל העולם העסקי הכלכלי נמצא בו ולהבריק יותר מקיסינג'ר ותאצ'ר, ולמחרת לבוא לירושלים ולעשות איזה דיל פוליטי עם אהוד אולמרט (בבחירות המוניציפליות האחרונות), שרץ לבחירות, ולהתחנן שישים את חיים כהן שהודח ממפלגת העבודה במקום רביעי. ואולמרט מכניס שלושה מנדטים ושוב שמעון מפסיד בקרב, ועוד כזה שלא השתתף בו".

"שמעון הולך יותר מכל אחד אחר שאני מכיר לחתונות, בריתות ואבל", אומר זה המכיר אותו היטב. "אנחנו הפוליטיקאים עושים את זה מצוות אנשים מלומדה. אבל הוא לא, הוא נשאר עד הסוף, כל חתונה אוהבים אותו. קשה לומר שהפנים שלו פחות זורחים שם מאשר הם זרחו כשקלינטון דיבר עליו בהיכל התרבות. הוא אוהב את הכרת הכבוד".

אני לוזר?

אבנרי אומר שכל תולדותיו של פרס זרועים טעויות שנבעו מרצונו הכביר להיות נאהב ומקובל, ומהרבה מאוד חוסר מזל. קצת לפני שפרצה מלחמת העצמאות, פרס, אז בכיר בהגנה, ביקש לנסוע ללימודים בניו-סקול ובהרווארד, ומונה לראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בצפון אמריקה. הוא הגיע שם להישגים נאים בחימוש, הצליח לגרום לאדגר ברונפמן לעשות ערב גיוס תרומות כדי לקנות תותחים קנדיים, ועוד. אבל הוא היה אז בן 24, ולא היה כאן בזמן המלחמה. "אף על פי שהשליחות היתה מאוד חשובה", אומר אבנרי, "בני דורו לא סלחו לו מעולם על כך שלא היה בשדה הקרב. זה מאוד אופייני לאיש - חוסר מוחלט של חוש פוליטי. האינסטינקט היה צריך להגיד לו שזה בעייתי. אבל היה לו חשוב יותר לרצות את בן-גוריון ואת אשכול".

אגב, בלימודים הללו בהרווארד נהג להתגאות. "יעקב חזן אמר לי פעם", כך אפלבאום, "'אני לא מבין את שמעון שלך. כל ההערכה שלי אליו נובעת מזה שהוא אוטודידקט, אז למה הוא נאחז בכוח בכמה חודשים שהשתלם בהרווארד?'. יש לו דרך-ארץ קולוסלית לפרופסורים וגנרלים. היה רוצה להיות או זה או זה".

הוא היה המנכ"ל הצעיר ביותר של משרד הביטחון, כפי שהוא נוהג לחזור ולומר. כאשר היה פילוג במפא"י, הצעירים הלכו ברובם לאחדות העבודה. פרס נשאר במפא"י. אבנרי טוען שזה מפני שהבין שבאין צעירים אחרים, יוכל לעשות קריירה.

בן-אליעזר אומר שלבן-גוריון היו שני צעירים שהוא טיפח, משה דיין ושמעון פרס. "מבין שניהם דיין היה האב-טיפוס של הצבר הנועז הכריזמטי והיצירתי. פרס היה ה'חנון', החרוץ המתמיד אבל הפחות נוצץ. לדעתי היתה לו תחושה כל הזמן שמבחינת אהבה, בן-גוריון נוטה יותר חסד לדיין, אז גם פוליטית היה לו מה להוכיח".

בעקבות ספיחים של "הפרשה" בן-גוריון התפטר מהכנסת, גרר את אנשיו החוצה והקים את רפ"י, עם דיין ופרס וס' יזהר. "פרס עשה כדרכו את כל העבודה השחורה", אומר אבנרי, ואף, על-פי הביוגרפיה שלו עצמו, "ספג" את כל האש בעימותים עם מפא"י. רפ"י השיגה רק עשרה מנדטים, ומה שהציל אותה היה מבצע סיני - משבר מלחמתי שנתן לה הזדמנות לחזור לחיק האם. "ואז", אומר אבנרי, "לקחו את דיין, שלא עשה כלום בשביל רפ"י ורק הסתכל מהצד בעינו האחת, והוא הפך אליל ההמונים ופרס נשאר בחוץ. אני קראתי לו אז אדון סיזיפוס".

אגב, יעל דיין אומרת שלמרות מה שמצטייר כתחרות, לימים, כשדיין כבר היה מחוץ למפלגה, "שמעון היה היחיד שניסה לקרב אותו, לעדכן אותו באופן שוטף ואפילו להחזיר אותו, והוא נתקל בהתנגדות חזקה מצד המפלגה".

"בזמן שדיין חגג", אומר אבנרי, "והיה אלוהים, וכל הבחורות בעולם כולו, ולא רק בארץ, רצו לשכב איתו, קרה מה שקרה ביום הכיפורים, ודיין בן-לילה הפך מאליל לאויב העם. אז היה צריך לבוא יומו הגדול של פרס, אלא שאז, אאוט אוף דה בלו, הופיע רבין ונבחר. לקח לו לפני האף. זה יצר אצל פרס שנאה נוראה כלפי רבין. הוא הפך לשר ביטחון, ובמשך כל הקדנציה הראשונה של ממשלת רבין חתר תחתיו. הוא הקים בין השאר את ההתנחלות הראשונה בלב האוכלוסייה הערבית בחברון, כדי להרגיז את רבין. הוא היה אבי ההתנחלויות.

"לקראת סוף הקדנציה קרה לרבין משהו איום: דן מרגלית גילה את חשבון הדולרים שלו, שהשאיר בארצות-הברית. רבין התפטר, והנה הגיע הצ'אנס הגדול של פרס. אלא שבבחירות האלה בגין הגיע לשלטון, והמפלה נרשמה על-שם פרס. ושוב הוא הקים מפלגה חדשה, עבר מסניף לסניף ועשה עבודה שחורה. לא כל-כך עזר לו: בבחירות הבאות הוא כבר היה צריך לקחת, אבל אז דודו טופז אמר מה שאמר על הצ'חצ'חים, וזה גרם לשנאה עדתית איומה כלפי פרס, והליכוד ניצח.

"אחרי כל הביזיונות האלה, בסוף שבה מפלגת העבודה לשלטון. אבל ברגע האחרון, בבחירות בתוך המפלגה, הציבו את רבין מול פרס, ורבין הפך להיות ראש ממשלה ועשה את הסכם אוסלו". אז החלו השניים לעבוד יחד כדי להשיג את ההסכם. לאחר רצח רבין, טוען אבנרי, קרה מה שנותן את "כל פרס בקליפת אגוז. הוא יכול היה לומר, 'אני מוציא לפועל של צוואתו של יצחק', לצאת מיד לבחירות ולהיבחר. אבל הוא לא רצה, כי רצה להיבחר בתור שמעון פרס ולא בתור רבין. וכך הפסיד גם את הבחירות האלה".

אז הוא דמות טרגית?

"אילו היה אדם קצת יותר גדול זו היתה טרגדיה יוונית, אבל הוא לא מספיק גדול. כל החיים שלו חושב על עצמו ומדבר על עצמו ושום דבר לא אישי, וזה איש שכל דבר הוא עליו. הוא היה נץ שבנצים בשנות ה-50 וה-60, היה יונה בתקופת אוסלו. כאשר היה הדרלינג של הצרפתים בא בתיאוריה חשובה ועמוקה שאנחנו בכלל לא מדינה מזרח-תיכונית אלא ים-תיכונית. אף פעם הוא לא דבק בשום עיקרון. שום עמדה. האופציה היחידה שדבק בה היא פרס.

"עכשיו הוא איש כבוד. כל מי שהיו בעולם תורמים לחגיגותיו והפסטיבל המגוחך הזה שבא לחגוג הישגים שלא היו וניצחונות שלא נוצחו. זו חגיגה של מי שהיו, יש איזה אינטרנציונל של לשעברים, ליגה של עזרה הדדית שבה כל אלה חוגגים, עם גורבצ'וב, דה-קלרק, קלינטון וכן הלאה. לכל אחד מהם יש מכון עם הרבה כסף, והם עוזרים זה לזה לאסוף את הכסף הזה. זה כמו שלושת הטנורים שמופיעים יחד כל הזמן".