מיתות סדרתיות

משבר אמונה עמוק מפגיש את בנימין הורוביץ החרדי, בעל בית דפוס בבני ברק, עם אליה, פסיכותרפיסטית חילונית, שאוצר החוכמה היהודי מהלך עליה קסם. היא 'שומעת נפשו'; הוא רואה ללבה. היא 'כימאית רגשות', הוא אינו נדרש לתיווכן של מילים כדי להבחין במשבר אהבתה. אבחנותיו נובעות מתוך חוכמת לב, מתוך ניסיון ההתבוננות שלו באמו, ש"השתיקה וההכחשה רבצו בתוכה כמו צבירי אבנים". במפגש הטיפולי יוצא הדופן הזה נדמה, שהמטפלת נבנית יותר מן המטופל.

ככל שבנימין הורוביץ רחוק מעולמי, לא יכולתי שלא להזדהות עם חיבוטי הבחירה המייסרת שלו בין החירות, שעל מפתנה כמעט ניצב, לבין המחויבות, המחזירה אותו, לבסוף, למשפחתו ולקהילתו. בנימין, החצוי בין שני הערכים האלה, הוא הדמות השלמה ביותר ברומן. השאיפה לחירות אישית ואינטלקטואלית והדחייה את עולם הדת, אינן דוחקות אצלו את החמלה לאלה שהוא עלול להשאיר מאחור. זה טיבה של החמלה שאין דבר כבד ממנה, כדברי מילן קונדרה.

רגש זה התעורר בבנימין כבר בילדותו, כשכאב את כאבה של אמו, שמתה מן "'המחלה ההיא', אשר בשמה לא קראו". בנימין קורא לה בשמה: געגוע. "...יכולתי לחוש את געגועיה... אבל אפילו אני לא ידעתי למה בדיוק התגעגעה... אבא לא הבין שכמהה למשהו נוסף, אחר. ואילו הבין, האם יכול היה להרגיע את כמיהתה? לאבא היה עולם ערכים אחר, תוכו רצוף הלכה..."

במהלך חדש בספרות, באמצעות תודעה של גבר, מצליחה יהודית רותם לנסח את הכמיהה הנשית האוניברסלית ביותר, המשותפת לגיבורות הספרות הגדולות ולאחרונת הזבניות: הגעגוע "למשהו נוסף, אחר". נדמה, שבפעם הראשונה בספרות, שותפה לכמיהה הזאת גם אשה חרדית, אמו של בנימין. מתוך התודעה של בנימין מתנסח גם ההבדל העקרוני בין גברים שמשנתם "ברורה", לבין נשים שאין להן 'משנה סדורה' וממילא הן אסורות לעסוק בה. ומתוך התודעה הגברית עולה גם מחאה כואבת נגד דיכוי הדת את האשה באשר היא אשה. בנימין מתקומם על "דיני הטוהרה, שמשפילים ומדכאים את הנשים" וכועס על אביו "כעס משחית. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהוא רואה באמי טמאה".

החמלה הגברית על האשה, ההתקוממות שלו נגד השפלתה ודיכויה, הן רק כמה מן החידושים המרתקים שיצקה יהודית רותם ברומן המקורי והיפה שלה. שפתו הייחודית מענגת כל-כך עד שחזרתי וקראתי בו, טועמת שוב מן העברית שאינה מתביישת בנמלצותה והיא עשירת רבדים, ביטויים וציטוטים מקראיים וצירופי לשון מקוריים. האכזבה היחידה שלי היא מן המיתות הסדרתיות ברומן, כמעט כולן של נשים.

לא כולם צמאים לאהבה ברומן של יהודית רותם, אלא כולן. כולן כמהות לאהבה וכולן חשוכות אהבה. הצימאון לאהבה הוא "עניין משפיל", כותבת דליה רביקוביץ בשיר (המצוטט במוטו לרומן); אצל יהודית רותם הוא ממית. אין, ולו דמות נשית אחת בספר, שאינה נגועה בצימאון הזה, התופח לשורה של מיחושים מסתוריים, מחלות כרוניות, דילדול כוח החיים, מוות והתאבדות. שלוש מתוך ארבע דמויות הנשים בספר מתות בעטיו.

המוות אמנם רומנטי (על–פי תומאס מאן), אבל שלוש מיתות של 'נשים כמהות' ברומן אחד? אפילו פלובר וטולסטוי 'הסתפקו' באשה אחת.

"כולם צמאים לאהבה", מאת יהודית רותם. ידיעות אחרונות, 204 עמ'