זמן מינטקביץ'

יו"ר בנק דיסקונט אולי היה רוצה לעצמו דימוי ציבורי אחר. שיאהבו אותו, יעריצו. יפרגנו. אבל הוא למד לחיות לא רע עם התדמית שדבקה בו. אחרי הכול, נתונים ותוצאות הם אמת-המידה הנחשבת ב"מילייה" שלו, ואת זה יש לו בשפע.

אלה הימים של מינטקביץ'. השבוע שלו, החודש שלו, החודשים הבאים שלו.

לפי ההודעה הרשמית, האסיפה הכללית של בנק דיסקונט, שתתכנס ב-24 בנובמבר, תתבקש לאשר מענק של 575 אלף שקל ליו"ר ותוספת של 10% לשכרו. הודעה רגילה, כל בנק וכל יו"ר עבר אותה. רק שכמה ימים אחרי כן נודע, שהיו"ר ביקש לדחות את הבונוס וההעלאה. בגלל מצב הבנק, בגלל מצב המשק. זה היה הוויתור הרביעי ברציפות, מאז נכנס לבנק לפני שש שנים.

השבוע קיבל צל"ש פומבי משר האוצר בנימין נתניהו - "אני מבקש להביע את הערכתי על צעד זה", כתב השר. אוהביו מדברים על רגישות ציבורית. אלה ש"מחפשים אותו" מדברים על יחסי-ציבור. במספרים: המכתב של נתניהו "עולה" למינטקביץ' 1.2 מיליון שקל. הוא לא עשיר מהבית, לא בתחילת הקריירה, אין לו ירושה, אין לו הבטחה. היה פקיד ממשלתי, נשאר פקיד ממשלתי. בשביל סכום כסף כזה התבזו ומתבזים במקומותינו לא מעט בכירים דגולים.

בימים הקרובים תתכנס ועדת המניות של הבנק בראשות נעמי שטרן, ובהסכמה בין השר לבין בנק ישראל, תמנה את מינטקביץ' שוב ליו"ר הבנק (הוא בכלל רצה להיות יו"ר בנק לאומי, אבל בייגה שוחט, בחר באיתן רף. למינטקביץ' נשאר להילחם על תפקיד יו"ר דיסקונט. הוא עשה את זה בכוח, בתחבולות ולא בכפפות פולניות לבנות. והוא ניצח).

בימים האלה מוכר נוחי דנקנר, אי.די.בי, חבילות של מניות דיסקונט. הוא צריך כסף ואין לו סנטימנטים לבנק שהוקם על-ידי ההורים של ליאון ואודי רקנאטי. קונים טובים קנו. שווי מניות הבנק מראה בדרך-כלל את הכיוון הירוק.

אצל בעל-הבית הגדול, האוצר ונכסים מ.י, מכינים ממש עכשיו את מבנה המכרז למכירת השליטה בדיסקונט. כמה מועמדים זרים כבר הביעו התעניינות. אולי ייגמר בקרוב המזל הרע של מכירת דיסקונט. גם לכאן נכנסת דילמת-מינטקביץ'. יש שאומרים שהוא "שם רגל" למכירת גרעין השליטה, כדי להנציח את מעמדו. אחרים אומרים: הוא הולך להרוויח מהסיפור. קונה שירצה להחליף אותו ייתן לו הסכם פרישה כבד. בכל מקרה, צפו לכמה חודשי מינטקביץ' צפופים.

הדחף להצליח נראה כמנוע הכי חזק שלו, והוא אכן הצליח בניגוד לכל הסיכויים. לקח זמן. יותר מדי זמן אומר צד אחד. בנק איננו סירת מירוץ, הוא נושאת מטוסים כבדה, אומר הצד השני, לשנות לה כיוון לוקח זמן. לסיוון לקח עשר שנים לשקם את הפועלים, עם שכר עובדים הסתדרותי. למינטקביץ' לקח חמש שנים, עם שכר עובדים הגבוה במערכת.

מינטקביץ' קיבל את דיסקונט, השלישי בגודלו במדינה, בדרך להתמוטטות. מה שאומר סכנת התמוטטות כללית. 4 מיליארד שקל הפרשות בוצעו, עם הון עצמי של קצת מעל 5 מיליארד. אחרי חמש שנים של הפסדים החל הבנק, במחצית השנייה של 2002, להראות רווחים. וזה ממשיך. הבנק, כמו שאומרים, עלה על דרך המלך.

בבנק הבת, מרכנתיל, החל מסע הבראה ארוך. בדוח החצי שנתי האחרון הוא הופיע כבנק עם התשואה על ההון הגבוהה במערכת - 11.3%.

אחרי כמה סיבובי קרבות תרנגולים מול ריקי בכר, ראש הוועד, הוכרז תיקו. באמצע, דוד גרנות בא בגאון ונטש בהיחבא. מינטקביץ' גילה פקיד לא בכיר בלאומי, גיורא עופר, שגליה מאור סירבה להתיר לו להיכנס מיד לדיסקונט. עופר, שמונה למנכ"ל, התברר כהצלחה גדולה - עובד, הופך, סוחף ולא מתראיין.

הדחף להיראות צנוע, בכאילו, הוא מנוע-עזר חזק אצל מינטקביץ'. מי ששימש שופט בתחרויות יין וסוקר מסעדות מטעם מדריך גומיו, אמר: "סתם אני עושה את זה, כי אני חבר של עורך המדריך" (כסף 28.5.00). זה היה אחרי שלקח לב.ל.ל את כ.א.ל והשאיר את כוח-גליה בע"מ רותח ופעור-פה.

על הניצחון אמר אז, אמצע 2000, הצנוע-הידוע: "אני לא חושב שיש כאן עניין של מנצחים או מפסידים, צד אחד היה מוכן לשלם יותר יחסית לצד שני. זה כל הסיפור".

תכל'ס גם כאן הוא שיחק אותה. שנת 2002 הסתיימה ב-40 מיליון שקל רווח נקי. המחצית הראשונה של 2003 כבר נסגרה עם רווח זהה. עובדה.