רוץ, לובטון, רוץ לבית המשפט

כספי, למקרה ששאלתם, קיבל על עצמו את משימת הגישור בין צדיק בינו ליוסי לובטון, מנכ"ל בורגראנץ'. יפה. יפה שאנשים מתנדבים ככה, גם אם דברים אמורים בעורכי דין משולמים היטב. הלב כמעט יוצא אל כספי, עד שמתחילים לקרוא את המסמך שהוא החל לגבש.

תקציר הפרקים הקודמים: לובטון סיכם עם בינו כי ירכוש ממנו 40% מרשת ההמבורגרים לפי שווי של 27 מיליון שקל. יתרת המניות בבורגראנץ' הייתה אמורה להישאר בידי חברת פז. אלא שאז, ברגע האחרון ממש, בינו עשה סיבוב פרסה וביטל את העסקה. למה? אולי כי בינו הניח שהוא יכול לעשות זאת. ללובטון ההמום נותר רק לפנות לבית המשפט, בטענה להפרת הסכם. בדרך, החליטו הצדדים על בוררות, צעד מבורך לכשעצמו. ואז כספי התחיל לעבוד.

עברו שבועיים-שלושה והנה, לפניכם, חם-חם מהתנור הסקופיסטי של ורד שרון-ריבלין, הצעת הפשרה המפוארת: לובטון ירכוש את כל מניות בורגראנץ' - או יפנה לחלוטין את הזירה, כלומר: לא ירכוש אפילו בדל מניה.

לכאורה, הצעתו של כספי יצוקה בהיגיון של פלדה: אם שני הצדדים, פז ולובטון, לא מסוגלים לסחוב יחד הלאה את עגלת הפרות המתות, מן הראוי שייפרדו כבר עכשיו. ללובטון, הנפגע העיקרי מהפרת ההסכם, תינתן מעין זכות סירוב ראשונה - ואם לא, אז לא.

הגון? הגיוני? מעצבן! הרי מה כספי אומר כאן ללובטון: סיכמת על רכישת 40% מבורגראנץ' - לא נורא. תרכוש 100%, או שתעוף לנו עכשיו מהעיניים. אין לך כסף לרכישת החברה במלואה? כן, דמעות העורך דין שלי כבר זולגות מאליהן. ומה בנוגע להסכם החתום? היה ואיננו עוד. לובטון, יקירי, באמת הגיע הזמן שתלמד כבר לחיות עם מה שיש. ומספיק, באמת מספיק עם הריצות המגוחכות האלו לבית המשפט. די, שתה קצת מים, בנאדם.

ולובטון? הו, לובטון. אני באמת מתקשה לחשוב, היכן הוא נמצא כרגע בסיפור הזה. לו אני הוא, הייתי מאוד מתפתה לקחת היום את הצעת הפשרה שניסח כספי וללעוס אותה לתיאבון רב, כאילו הייתה איזה ספרדי כפול. למה? ככה!

הרי הבטיחו ללובטון משהו אחר לגמרי, אז למה, בשם כל הרוחות והשדים, שלא יקיימו? האם הוא אמור להרגיש עכשיו מפויס, אך ורק כי על המסמך חתום לא אחר מעו"ד כספי ירום הודו? אם תשאלו אותי, התשובה היא אחת: להפך. לך על זה, לובטון, קח את בינו לבית המשפט. קח אותו בלי מצמוץ אחד של פשרה. מי שמבטל הסכם מכירה חתום ברגע האחרון, גם רם כספי לא אמור להציל אותו.

אגב קטנטן לסיום: כאשר התיישבו הצדדים לבחור מגשר, הועלה שמו של עו"ד כספי כאפשרות בחירה ראשונה. בתחילה, לובטון התנגד, מהבטן, בעיקר בגלל היחסים הקרובים בין כספי לבינו. והייתה עוד סיבה: עורך דינו, שלמה שפיר, היה מספר שתיים במשרד כספי, ועזב לאחר שהובא לשם הרכש הנוצץ, העונה לשם ד"ר דוד תדמור.

בסופו של דבר, כך נראה, לובטון התרצה: אחרי הכל, לכספי יש שם מעולה (ומורווח ביושר) של מגשר-על, של מומחה אמיתי בקירוב ניצים. הקשר שלו עם בינו, כמו גם המתיחות עם שפיר, ידועים לכל, ואמורים ממילא רק לחשק אותו נגד העדפת בינו בבואו לגיבוש הצעת פשרה.

אממ... לפעמים, צריך פשוט לדעת להישמע לבטן. היא אולי לא רציונלית, אבל יודעת בדיוק איך נראה ראש מסמר ומתי מומלץ להלום בו. הקופות עוד פתוחות, לובטון.

ואומנם, לא תאמינו: רגע לפני ירידת העיתון שאתם קוראים לדפוס, דחה לובטון את הסכם הפשרה, והודיע לבינו: סי יו אין קורט. וואלה.