מנומס, מנומס מדי

המתיחה הארוכה בתולדות המדינה הסתיימה אתמול לא בתענוגות ולא בקטנה אלא בבינוניות שאפיינה אותה לכל אורך הדרך. סטיב פרנקל, מחויך ונבוך, שאל את סובביו "מה עשיתם לי?" ופרצופו הפך אדום. אדם אחר יכול היה לזעום, אדם אחר אולי היה נתקף אכזבה מרה, אחרי ככלות הכול החלום הגדול של חייו, זה שקרם עור וגידים באותם השבועות בהם חי תחת אשליה שהוא נעשה כוכב טלנובלה, התנפץ באחת. אבל לא סטיב פרנקל. סטיב הוא ילד טוב, וזו גם המכשלה שמנעה מהמופע שלו לעורר עניין של ממש.

מה קיבלנו מסטיב? עינטוזים במונית וכמה מילות קריאה מקוריות. זה מעט מדי, במיוחד ממי שהועמד במצבים קיצוניים מתוך מטרה לסחוט ממנו תגובות קיצוניות. אלא שסטיב אדם סולידי. למורן אייזנשטיין הוא לא החליק נשיקה בחדר האיפור כשנדמה היה לו שאף אחד לא מביט, את אילנה אביטל הוא לא שטף בקללות כדי להבהיר לה שתוציא את הקריזות שלה על מישהו אחר. במקום זאת הוא התייחס לכולם בכבוד וסובלנות שראויים אולי לשבח בתוכניתו החדשה של חיים הכט, אבל לא במצלמה הנסתרת של יגאל שילון.

אם מישהו עדיין חושב ב"רשת" ברצינות להיכנס לפרוייקט נוסף במתכונת דומה, כדאי שימצאו אדם מנומס פחות לעבוד עליו.

תוכנית הסיום של המופע הייתה אמנם שונה במתכונתה מהפרקים הקודמים ולרגע היה נדמה כאילו טקס הברית של סטיב, הבר-מצווה, ומהדורה מיוחדת של "חיים שכאלה" אוחדו יחדיו באולמי "הרצליה" המפוארים לכדי אירוע משפחתי אחד. אבל באופיו היה הפרק דומה לאלה שבאו לפניו. מעט מדי דרמה שנמתחת (שום כוונה למשחק מילים, יגאל) על פני יותר מדי זמן שידור.