הבעיות הכלכליות דחקו את האידיאולוגיה

החלטות הוועידה השנייה של התנועה הקיבוצית הן הביטוי המוחשי ביותר למשבר הכלכלי שפקד את התנועה הקיבוצית בשני העשורים האחרונים, אשר הביא עשרות קיבוצים לסף קריסה. זו נמנעה בחלק גדול של המקרים בזכות הסדר הקיבוצים השני, שבמסגרתו נקבעו הסדרי חובות פרטניים בין כל קיבוץ וקיבוץ למערכת הבנקאית.

המשבר הווה את זריקת הדחף לשורה של מהלכים שנעשו בשנים האחרונות בקיבוצים, שבמרכזם קביעת שכר דיפרנציאלי לחברים בהתאם לעבודתם ותפקידם, ופתיחת הליך רישום הדירות על שמם. המהלכים ביטאו בעצם את השינוי האידיאולוגי שעבר על הקיבוצים: תום התקופה שבה כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.

רוב ראשי התנועה הקיבוצית דיברו באופן גלוי על הצורך בשינוי, וביטאו את התחושה הקשה ששררה בקרב רוב חברי הקיבוצים, על תום המודל השיתופי. בפועל, הכירו רוב חברי הקיבוצים בעובדה שממילא לא קיים שוויון בין החברים, שכן במהלך השנים הותר בהדרגה לחברי הקיבוצים ליהנות באופן אישי מתקבולים חיצוניים שונים, כגון שילומים מגרמניה, שכר דירה מנכס משפחתי, מתנות וכיו"ב.

בצד אימוץ השכר הדיפרנציאלי היה מקובל על הכל, כי יש להבטיח את עתידו של החבר גם ע"י רישום דירתו על שמו, באופן שיבטיח את זכות ההורשה לילדיו. לצעד הזה לא נמצאו הרבה מתנגדים, כמו גם לצעדים להבטחת זכויות הפנסיה.

למרות ש-90 קיבוצים ממשיכים עדיין לשמר את המודל השיתופי, נראה כי לרוב חברי הקיבוצים בארץ ברור שעידן השיתוף הסתיים. אחת הדעות הרווחות היא, שגם המודל המתחדש צפוי לעבור שינויים נוספים לכיוון יתר עצמאות כלכלית של החבר מול הקהילה, ויש המעריכים כי הקיבוצים כמודל ישראלי ייחודי ישתנו, ויהפכו ליישובים קהילתיים.