אמא שלי, שרה ליבסקר, מעריצה את אודטה שוורץ. יותר מזה, מדובר בדמות הזדהות,
באייקון שמלווה את חייה של אמי. כדי לנסות לפצח את סוד הקסם האודטאי, היה זה
טבעי לגמרי שאזעיק את שירותיה הטובים של אמי ואבקש שתצטרף אליי לראיון משותף
שתיים על אחד.
זה המקום לציין שלא היו כאן שום פרוטקציות מכל סוג. הגברת שרה ליבסקר, מלבד
היותה האישה מאחוריי, בינתיים, מחזיקה עבר עיתונאי מפואר, ופועלה הוא נקודת
ציון חשובה בתולדות העיתונות הישראלית. כך שבחירתה ללוות אותי כיועצת אינה
קשורה להיותה במקרה אמי דווקא. אם היה מוקם מוזיאון לסיקור הדפוס העברי והתקשורת,
בובת שעווה צבעונית של אמי הייתה שוכנת שם לבטח. שכן אמי כתבה את מדור רכילות
הספורט הראשון בארץ. הדבר קרה במקומון חיפאי ידוע. נוסף על זה, אמי התעקשה
בכל תוקף שאזכיר שהיה לה גם טור אישי באותו מקומון, שבראשו התנוססה תמונתה,
בדומה לזו של אודטה. כיום אמי מכהנת כמרכזת ההסתדרות בהר הכרמל ומרכזת הארגון
והשיווק בהסתדרות חיפה.
לא אכחד ולא אכחיש, בזמנו מאוד התביישתי והובכתי מכך שאני קשור לתחום המשגשג
של רכילאות הספורט. מיני אוהדים של מכבי חיפה נטפלו אליי במגרש הכדוררגל השכונתי
והעבירו דרכי מסרים, שחלקם היו אף בוטים, לרכילאית הספורט הראשונה בישראל.
אולי בגלל זה פיתחתי סלידה מכדורגל - דבר לא נפוץ בחיפה הירוקה.
אמא במתקפה כמה ימים לפני הראיון החל מרתון הייעוץ הטלפוני מצד אמי. מהיכרותי
רבת השנים עם הסגנון הליבסקריאני זה היא צפוי מראש. באחד הטלפונים הבהולים
שלה אמרה אמי שאני מרבה לכסח את המרואיינים שלי בעיתון ושזה לא ישתלם לי לטווח
הרחוק. אנשים קוראים בעיתון ושוכחים, אבל אלו שראיינת יזכרו לך את זה לנצח,
ולמה אתה צריך את זה, ובייחוד במקרה של אודטה, שלה קשרים מסועפים בעולם התקשורת.
מאוד-מאוד כדאי להוציא אותה טוב בכתבה, לך תדע מתי תצטרך אותה, קבעה אמי.
יום לפני הראיון דאגתי להזמין את בגדיי מהמכבסה ובדקתי בקפדנות אם ישנם כתמים
חמקמקים כלשהם שלא שמתי לב אליהם לפני כן. רק זה חסר לי, להיתפס על ידי אמי
וכוהנת הטיפים של הכביסה האדומה והלבנה כשבגדיי מרובבים חלילה באיזו נקודה.
לבשתי חולצה מכופתרת על טי שירט שחורה - בגדי הדייט הראשון שלי - ויצאתי לפגוש
את אמי בבית קפה שנמצא בסמוך לאולפנים של ערוץ 10 כדי לתאם עמדות לקראת הראיון.
אך אבוי, בבית הקפה חיסלתי קרואסון, וזה כמובן הותיר פירורים עקשניים כפרד
מזרח אירופי, שסירבו להתנקות מבגדיי. כבר היינו באיחור של כמה דקות כשעלינו
במעלית לקומה ה-16.
בניסיונתיי לפזר את הפירורים מתחתי את ידי, וחור גדול נפער בחולצת הכפתורים
שלי באזור בית השחי. אמי הבחינה בזה מיד, ובדיוק כשעבר במקום קירשנבאום האגדי,
סידרה את זה מולו, למגינת לבי. צעדתי במסדרונת הצפופים והצרים של הערוץ כשאמי
מסדרת לי את הצווארון שמשום סירב להישמע לה. זה די מביך להיתקל ברינו צרור
החברתי כשאמך מנערת ממך פירורים ומעירה לך שלא משנה מה תעשה, אתה תמיד תישאר
שלוך.
למזלי האולפן של אודטה היה לא רחוק. ושם היא לא יכלה עוד להעיר לי, מפני שצריך
לשמור על שקט. אמא ואני עומדים בפינת האולפן הפיצפון של אודטה ומביטים בקסם
שמתחולל סביבנו. אודטה משוחחת עם הסקסולוג של התוכנית שמעלה את השאלה האם אפשר
לעשות סקס בלי אהבה.
הפתעה, הפתעה! מתברר שלגברים יותר קל עם סקס מזדמן, מודיע הסקסולוג המוסמך.
למרות שלאודטה יש חברה, שאותה היא מכנה אבריימל'ה, שאצלה שזה בדיוק ההפך. אשף
הסקסולוגיה, שנאחז בגג הפלרטטני, מזכיר לאודטה שאשתו ביקשה ממנו להתנהג כראוי.
לפתע הוא מרצין ומסביר שהנשים מחפשות את הגבר השווה והמוצלח ביותר שיוכל להעניק
להן את הביטחון המיוחל. אודטה מזכירה שוב את אבריימל'ה חברתה הטובה. שרה לוחשת
לי שאם היא תמשיך ככה לא יישארו לה חברות. אודטה, שזרקה בנו מבט שאומר מי הם
שני אלה, מזהה אותנו סוף-סוף, ומיד מכבדת אותנו בבריושים שאותם למדנו, אנחנו
וצופי ערוץ 10, לאפות קודם לכן במה שנקרא המטבח של האולפן. מטבח שבו, אגב,
אין לא תנור ולא כיריים, הכול תפאורה.
הצלמים המורעבים מביטים בבריושים שלנו בקנאה, ונראים כעומדים לפרוץ בשביתה
זוטא שתכלול את עריפת ראשינו. אבל אל דאגה, אודטה תכבד גם אותם בסוף. דרך אגב,
הבריושים נאפו במאפייה חיפאית ידועה שאמי נוהגת לרכוש בה. לטענת אמי, המאפייה
הביאה לאולפן בריושים טעימים יותר מאלה שנמכרים מימים ימימה ללקוחות בחנות.
על כל פנים, בידיעה שהיא עומדת להצטלם לכתבה מבקשת שרה מהמאפרת הראשית שתאפר
אותה. תחילה אני חושב שאמי גנדרנית מדי, אבל איני יודע עד כמה היא ממולחת.
בכך שביקשה להתאפר גילתה אמי כישורים עיתונאיים גאוניים, כעיתונאית רכילות
לשעבר. מהמאפרת היא דלתה פרט יוצא דופן: שאודטה מרשה רק לבתה לגעת לה בשיער.
העולם הזה והבא בסוף הצילומים עטים אנשי הצוות על הבריושים כאילו היו מטילי
פלטינה. כנחיל נמלי אש בדרום אמריקה, זורמים עובדי ערוץ 10 בדרגות שונות ומשונות
לאולפננו כדי לזכות בשאריות המזון הנכספות. עורך וידאו שאני מכיר עומד כעני
בפתח האולפן ומנסה לשכנע את בן לווייתו לבקש מאודטה שני בריושים. גם כתבי החדשות
טומנים, מתברר, ידם בבריוש. זו הזדמנות להתחיל את הראיון במה שמתברר כחדר האיפור
המיוחד של אודטה ומגישי "אקזיט" הנמרצים. שרה: "אני חייבת להגיד לך שאל"ף,
אני מעריצה אותך, לכן הבן שלי החליט לעשות את הכתבה".
אודטה: "תודה, אבל הייתי מעדיפה שתגידי 'אוהבת' ולא 'מעריצה', כי 'מעריצה'
זה מלשון עריצות, אז מה פתאום ששתינו נהיה במקום כזה?"
שרה: "אוהבת. אני חושבת שעוד לפני שנולדת, ארי, אודטה כתבה ב'העולם הזה', נכון?"
אודטה: "כן, כן".
שרה: "במשך כל השנים אני עוקבת אחרי המדור שלך... אני מאלה שפותחים את העיתון
הפוך".
אלוהים אדירים, אני חושב לעצמי, מספיק, כמה עוד יכולה אמי להתחנף לסלבריטיז.
אודטה צוחקת.
שרה: "אני מנויה של 'ידיעות', ואני רוצה לומר לך שאני קונה את 'מעריב' בסוף
שבוע".
פה אני מרגיש שאני חייב להתערב, כי מעולם לא קראו בבית "מעריב", למיטב ידיעתי.
ארי: "אני לא גר איתם, תביני, אודטה. מה, אמא, התחלתם לקרוא 'מעריב' בסוף שבוע?"
אודטה: "אלה התגובות שאני מקבלת מאנשים, ובחיי שלא תיאמתי את זה עם אמא שלך".
נוני בעניין ארי: "עזבת את 'ידיעות' בגלל נוני מוזס?"
אודטה: "חבל לי להיכנס לזה. אני רק יכולה לספר לך שעד היום יש מישהו שאוכל
את הטיח, וזה לא אני".
ארי: "הצלחת להעביר קוראים מ'ידיעות' ל'מעריב'?"
אודטה: "אני לא עונה על זה, מכיוון שזה מצטייר כל כך כוחני וכל כך שוויצרי,
ואני לא רוצה להיות במקומות האלה. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך הוא שאני
עסוקה רק במה שיש בצלחת שלי ושרה את השיר שלי, עד כמה שאני יכולה. מתברר שזה
יוצא טוב".
ארי: "אז מדוע הם התנגדו כל כך לערוץ 10?"
אודטה: "תסגור את הטייפ אז אני אגיד לך".
ארי: "חיזרו אחרייך מ'מעריב' לפני כן?"
אודטה: "שנים. ואני בן אדם נאמן בצורה שלא תתואר, ולא עלה בדעתי לעבור עיתון,
והיום אני הבן אדם הכי מאושר שעברתי. לפעמים אתה נתקע באיזה מקום של נישואים,
ואחר כך כשאתה יוצא מזה ואתה מגיע לפאזה הבאה, אתה לא מבין מדוע זה לקח לך
כל כך הרבה זמן. זה מה שקרה לי. זה עיתון בתנופה בלתי רגילה, ואני יזמית באופי
שלי. זו גם הסיבה שהעדפתי את ערוץ 10. זה מה שכל כך מוצא חן בעיניי ב'מעריב'.
זה עיתון שעכשיו נוסק לשמים".
ארי: "למרות כל השמועות שרצות על מה שקורה שם במסדרונות שמפטרים כל יום אנשים".
אודטה: "העיתון נמצא עכשיו באמצע תהליך של שינוי. אנחנו רואים שם יוזמות נפלאות".
מרצדס סוסה ארי: "היו הרבה פרסומים על נמרודי שנתן לך את המרצדס הישנה שלו".
אודטה: "אני אגיד לך באופן נורא מדויק: המכונית שצולמה בעיתון היא בבעלות 'מעריב'.
כמה פעמים מותר לי לנסוע במכונית זו או אחרת, אם בכלל, זה בתנאי ההעסקה שלי.
ויש לי חוק, שאני לא מפרסמת את תנאי ההעסקה שלי".
שרה (לוקחת את העניינים לידיים): "מאיפה כל השלווה הזאת?"
אודטה: "השלווה הזו באה מהפילוסופיה המעשית מאוד - שאנחנו כל כך זמניים פה
ומה באנו לעשות על האדמה הזו. בפעם הראשונה נפתחתי לרעיונות האלה דרך הספרים
של שלמה קאלו והבנתי באמת מה אנחנו עושים פה. מתוך כך יש לי מודעות מאוד גדולה
לזמן ולזמניות. זה נותן לך פרופורציות, ובזמן אמת.
"זה גורם לך להשתדל לא לבזבז את הזמן היקר מפז שלך על כל שטות, לא לאכול את
הלב ולא להיכנס לכל מיני סרטים מכוערים של אנשים".
שרה: "את עושה ספורט?"
אודטה: "תמיד יש לי איזה ספורט חביב. פעם עסקתי באגרוף, פעם בעיצוב הגוף, עכשיו
אני בפילטיס, אבל תמיד אני עושה הליכה על שפת הים או ריצה בנעלי טרמפולינה".
שרה: "פעם באמת פרסמת את זה".
אודטה: "'פרסמת' זו באמת מילה לא נכונה. מפרסם מי שמקבל על זה כסף, ואני דיווחתי
עליהן בכיף, כמו שאני מדווחת על כל מיני דברים שמוצאים חן בעיניי. המציא אותן
רץ מרתון שווייצרי, והן שוקלות ארבעה קילו. בקיצור, 20 דקות עם שתי אלה שוות
לשעה ריצה. וזה לא פוגע במפרקים".
ארי: "ואיפה את שמה את הגבול בין פרסומת להמלצה? כל העיר מלאה בפרסומות ה'אודטה
המליצה'"
אודטה: "אני אגיד לך מה הכללים שאני גזרתי על עצמי. אנחנו חיים בחברה צרכנית,
ואני לא אתמם לא לדעת שאם אני כותבת על איזה משהו, ברמת הפופולריות שלי, אז
המדפים, מה שנקרא, מתרוקנים מהמוצר הזה. מה שלי חשוב זה הקליינטורה שלי, האנשים
שקוראים אותי. אם זה יכול להביא להם תועלת, לא אכפת לי כמה נכנס לקופה של מישהו.
אם הוא נהיה עשיר מזה, שיהיה לו לבריאות.
"אני מדור של טעם אישי, לא של צרכנות. זו המגבלה וזה הכיף של המדור. ויש לי
עוד חוק, שאני לא מדווחת על דברים רעים. פעם בעשר שנים יוצא לי לכתוב כתבה
מכסחת על איזה מישהו שהרוויח את זה ביושר, אבל חוץ מזה ממש-ממש לא. המקום במדף
שלי הוא נורא יקר, אז למה שאני אבזבז את זה בשביל רע, אני אבזבז את זה רק על
דברים טובים".
ארי: "עשית פרסומת בטלוויזיה לפני כמה שנים".
אודטה: "לפני המון שנים פנו אליי יעקב קדמי, מאורנג', ושותף שלו. באינטואיציה
מטורפת שמתי סעיף בחוזה שלי איתם שמוצר לא טוב בעיניי, אני לא חייבת לפרסם
אותו, ובלי צורך לנמק. ואז חברה מאוד גדולה, הראשונה בשוק בתחום המזון, הציעה
לנו חוזה של חצי מיליון דולר כדי שאני אפרסם אינסטנט פודינג ואינסטנט ג'ל שלהם,
וזה כבר רומז לך מי החברה, ובפנים היה טטרזין, צבע מאכל שמאושר על ידי משרד
הבריאות, אבל לא ראוי למאכל, לדעתי. אז פשוט באתי לשותפים ואמרתי להם no can
do. ושתבין, זו הייתה תקופה שהייתה לי משכנתא ענקית, מטורפת, כי אני יצאתי
מחוקה מהגירושין, ספרותית ומילולית, השארתי את כל-כל הרכוש מאחוריי, ויצאתי
רק עם ילדיי והמוניטין שלי לדרך חדשה. אז זהו, הייתה לי משכנתא, לא עבדתי בעיתון
כי הושעיתי, והחברה הייתה צעירה, עוד לא הרוויחה. כל מיני גורמים עוינים בשוק
עשו דיס-אינפורמציה שהצרה את צעדינו כמה שרק אפשר, כי כמובן זה שוק תחרותי,
ועל הרקע הזה סירבתי לתקציב העתק הזה".
ארי: "ג' יפית אמרה שאת גונבת לה את הנישה בשעתו".
אודטה: "שמענו את השטויות האלה. זה כמו שמשרד פרסום אחד יטען, למה יש עוד משרדי
פרסום? זה ממש מגוחך ולא שווה התייחסות בכלל.
"חצי מיליון דולר של לפני שנים, גם היום זה לא בוטנים, ואני יכולתי לראות את
הכסף הזה ולא למצמץ למרות כל החנק הכלכלי שהייתי בו. ואז השותפים אמרו לי שאם
אנחנו לא הולכים עם הגורם הזה, זה גזר דין מוות לחברה. אני הסתכלתי עליהם,
והייתה לי רק חצי שעה של התהפכות בבטן, ואמרתי, לו יהי. שיהיה גזר דין מוות.
ואז חזרתי לעיתון".
שלטים עפים ברוח ארי: "למה יצאת להפסקה מהעיתון בכלל?"
אודטה: "למרות שזו הייתה תקופה שהרבה עיתונאים פרסמו, לטעמו האישי של עורך
העיתון דאז, אילון שלו, עיתונאי שעובד אצלו לא יכול לפרסם מוצרים. זו הייתה
הוראה שלו, למרות שזה היה בניגוד לסיכום קודם שלי עם בעל העיתון. אבל זה כבר
קרה כל כך מזמן, ואין לזה שום חשיבות. בסוף הגעתי למסקנה שהייעוד שלי בחיים
זה לא להיות דוגמנית אטריות, אז בסדר".
ארי: "אם את מכריזה שהייעוד שלך בחיים הוא לא למכור אטריות, מדוע דברים שהמלצת
עליהם במדור שלך התפרסמו בשלטי חוצות ענקיים ובסמיכות אליהם הופיעו שלטים שפרסמו
את המעבר שלך ל'מעריב'?"
אודטה: "נכון. אם שמת לב, זה היה ציטוטים, חזור, ציטוטים מתוך המדור שלי. עכשיו
אני אשאל אותך ותענה לי אתה. כשבעל מסעדה תולה ביקורת שכתבו עליו בעיתון במסעדה
שלו, זה בסדר, אבל כשלגורם שכתבתי עליו בעיתון יש כסף לפרסם את ביקורת התאטרון
שכתבתי עליו בשלטי חוצות, זה כבר לא בסדר?"
ארי: "זה בעייתי כשאת המוצרים שפרסמת מייחצנת חברתך רינת נחום".
אודטה: "אומרים עליה שהיא חברה אישית שלי, כי זה משרת כל מיני אינטרסים של
מתחרים".
ארי: "נצפיתן לא אחת יחדיו, וגם כתבו שהסתודדתן עם נמרודי במסיבה פרטית".
אודטה: "נכון, היינו, ביחד עם עוד 3,000 איש".
ארי: "לא שזה לא מוסרי להיות חברה של יחצנית".
אודטה: "אל"ף, אני יודעת, ובי"ת, האישה הזו היא הרבה יותר מיחצנית, היא יזמית
עסקית שחבל לך על הזמן".
ארי: "נחזור לפרסומות הנושאות את שמך. את אמנם לא מקבלת כסף, אבל זה יוצר רווח
ל'מעריב', שפרסם את המעבר שלך דרך השלטים האלה. ואת מקבלת משכורת ואולי מכונית
מ'מעריב'".
אודטה: "כבר אמרתי, לא קיבלתי על זה כסף. זה מדהים אותי, מפני שאנשים סופרים
את הרווח רק לפי הג'ולים של הכסף. יש מלא דברים אחרים שהם רווח, ולא כסף. יצא
לי רווח ענקי מזה שהעיתון שאני כותבת בו קיבל את החשיפה הזאת, ויצא לי רווח
ענקי מזה שכל הקליינטורה שלי קיבלה מידע נפלא על המעבר שעשיתי. אני מחשבנת
את החשבונות שלי, לא של הזולת. מה שרציתי יצא נפלא. מכון 'מותגים' הבלתי תלוי
עשה סקר לקמפיין הזה, ויצא שהוא היה אפקטיבי ב-48 אחוזים, שזה הקמפיין הכי
אפקטיבי שנעשה בארץ. אז צא וחשוב".
ארי: "מה קרה בסוף עם ערוץ 10? מדוע הם לא נכנסו עם 'מעריב' לפרסומת החוצות,
בגלל ההגבלה שהציבה הרשות השנייה?"
אודטה: "אף אחד לא התערב, שום רשות שנייה ושום כלום. ישבו על זה עורכי דין
מהשורה הראשונה. אני לא יודעת מאיפה אתה שואב את האינפורמציה שלך".
ארי: "זה פורסם בעיתונות".
אודטה: "אז כתבו. ביררת שזאת אכן האמת? כשאתה אומר 'כתבו', זה לא בשמים, וגם
מי שכתב מסתמך על רכילות".
ארי: "אז למה את לא תובעת אותו?"
אודטה: "נראה לך שאני אתעסק עם זה? מה שקרה הוא שערוץ 10 לא עמד בלוח זמנים
מסוים בגלל נסיבות נדירות שחברו יחדיו. דברים טכניים לחלוטין, אישורים מסוימים
שהיו צריכים להביא. כל הקודקודים היו במקסיקו, עם סאבא, ולא היו כאן כדי לאשר.
מצד שני, אי אפשר לאשר דברים בעל פה, בלי שיראו סקיצות, למרות שהערוץ קיבל
מנדט לקבוע את תוכנן הסופי. מצד שלישי, היה לוח זמנים רצחני למודעות ושלטי
חוצות שכבר הוזמנו, ובגלל כשל תקשורתי בין יותר מדי גורמי ממסר בערוץ לא היו
מודעים שם לדד ליין הזה עד שנהיה מאוחר. ומצד רביעי, 'מעריב' היה צריך להיות
מעורב שם. אז יצא שהפעם רק 'מעריב' היה מעורב. זה לא קשור לשום התערבות של
הרשות השנייה, וזו סתם שמועה. שמועה מטופשת".
ארי: "ראיינת את מנכ"ל 'כן ולא' בתוכניתך בזמן שמייחצנת אותו רינת נחום, ומיד
אחרי הראיון הופיע שלט חוצות שפרסם ג'ינס שהמלצת עליו".
אודטה: "נכון, גם הוא התראיין בתוכנית, ואם נחשב את מספר המרואיינים שהיו בתוכנית
מתחילתה, נגיע לאלפים. רק בקטע של הביגוד היו חברות אופנה שהופיעו יותר פעמים
ממנו בתוכנית. החומר הרי מצולם. העניין הוא שלגורם הזה היה כסף לפרסם את עצמו,
ומתברר שזה ייחוס מאוד טוב לביזנס להופיע בתוכנית שלי. לעשות מזה כאילו זה
במכוון, זה סוטה בעיניי, ואני לא אכנס לכל הבוכהלטריה הזו".
"מלחמת האופים"
ארי: "מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, רענן שקד, כתב עלייך כך: "טשטוש הגבולות
בין עיתונות לפרסום אצל אודטה רק עושה טוב לחיוך הבוקר שלה, ולמה לא בעצם?
ככה זה כשלכל בעיה יש טיפ או סתם משחה נהדרת שאתם פשוט חייבים לקנות".
אודטה: "שלחתי לו פרחים על הביקורת הזו. הוא גם הודה לי עליהם. אני אגיד לך
משהו, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. את התוכנית של מי הקהל בבית הגדיר כתוכנית
סגנון החיים האהובה עליו ביותר? את התוכנית שלנו. הרייטינג עולה בהתמדה, וכשאתה
מביא לי את זה ואומר, זו ביקורת מאוד קשה, ואני מבינה שאתה מאוד מכבד אותו,
הביקורת הזו היא בטלה בשישים. יש לנו בתוכנית תיק ביקורת, ורוב רובן של אנשים
שהם כסחנים בצורה בלתי רגילה, וכל אלה נתנו לנו ביקורת נהדרת".
ארי: "מה הייתה הביקורת של רוגל אלפר, למשל?"
אודטה: "לא יודעת. 80 אחוז של הביקורות היו מאוד אוהדות, והקוקו הזה ועוד אחד
כתבו משהו פחות אוהד".
ארי: "אבל בביקורת הוא קושר בין התוכנית לפרסומת".
אודטה: "אני חיה בשלום עם זה. תן לי אתה תשובה איפה עשיתי משהו לא בסדר. בגלל
שעצבנתי מישהו, שהעליתי את הקנאה של איזה מישהו צר עין, למה לה כן ולי לא,
מה בדיוק תגיד לי אתה".
ארי: "הוא אמר שזה נוגד את האתיקה העיתונאית. תחליטי מה את, פרסומאית או עיתונאית".
אודטה: "אני לא צריכה לקטלג את עצמי. אם הוא זקוק לראות אותי ברובריקות, אז
שישים אותי איפה שהוא רוצה, והוא שם. היות שאני לא מקטלגת את עצמי, יש לי חופש,
והגבול היחיד שלי הוא גבול החוק, ובמסגרת החוק לא עשיתי שם דבר. אני אלך לפי
איזה אחד שמרוויח גרוש וחצי לחודש ואין לי ספק שהמניעם שלו צרי עין בצורה שלא
תתואר, או לפי ההמלצות של עורכי הדין שלי שאמרו שהכול מאה אחוז בסדר?"
ארי ליבסקר: "זה מעבר חד מכתיבה יחסית אנונימית בעיתון לחשיפה טלוויזיונית".
אודטה: "אנונימית? ממש לא! אתה לא עשית שיעורי בית ינגלע".
ארי ליבסקר: "חלילה, לא התכוונתי לומר לרגע שלא הכירו אותך לפני התוכנית. רציתי
לשאול כיצד השפיע המעבר שלך לטלוויזיה, למרות שהייתה תמונה שלך בעיתון?"
אודטה: "העולם לא התחיל ברגע שאתה פתחת עיניים אליו, אז אל תפגין בורות. זה
לא מעבר חד כי חמש שנים הייתה לי פינה ב'קפה טלעד'. הייתה לזה איזו הכנה, רק
אז גידלתי את הילדודס שלי ולא הייתה לי אפשרות להתחרע יותר מפעם בשבוע על טלוויזיה,
כי זה גוזל יותר זמן מכתיבה, שזו פעולה עם עצמך, ואתה יכול לעשות את זה בפיג'מה
מהבית, אתה לא חייב ללכת לשום מקום. כשהבן שלי הגיע לגיל 18 זה היה הגונג.
עכשיו יכולתי לפנות את הדרך, וכך קרה שעכשיו אני יכולה לעשות את זה יום-יום".
שרה (מצילה את המצב): "שאלה לי אלייך. עד כמה את מעורבת בתכנים של התוכנית,
ואילו אנשים ירואיינו לתוכנית?"
אודטה: "אמנם התוכנית בנויה לפי המדור והמידות שלי במדויק, אבל מי ייכנס זו
החלטה של הצוות שלי. אם יהיו דברים מסוימים שאשים עליהם וטו, הם לא ייכנסו,
אבל אני כמעט לא מתערבת".
שרה: "יש בחיפה שני קונדיטורים שמתווכחים מעל דפי העיתונות המקומית מי הופיע
יותר פעמים אצלך בתוכנית, דודו ושמו. מה הקריטריונים להיכנס לתוכנית שלך?"
אודטה: "מקצועיים ביותר, אין שום פרוטקציה".
שרה: "אחת הסיבות שאני והחברות שלי מאוד אוהבות אותך היא שאת פונה אל קהל בגילים
שלנו. אין הרבה נשים בטלוויזיה בגיל שלך" (או, סוף-סוף התחלנו, א"ל).
אודטה: "אז זהו, שיש. זו דעה קדומה שאין. יש המון נשים בטלוויזיה, וגם בעולם
הקולנוע: גולדי הון, שלא לדבר על ג'ואן קולינס, שהיא בת 76".
שרה: "אני מדברת על ישראל".
אודטה: "אני אעשה לך רשימה של נשים, לא בנות 16, שמופיעות קבוע בטלוויזיה בארץ:
ירדנה ארזי, מיקי חיימוביץ', שלי יחימוביץ', עירית ברנר, שרית ישי-לוי, יונה
אליאן, דליה מזור, שרי רז, אילנה דיין, חני נחמיאס, כולן-כולן, ועוד רבות שהשם
שלהן ברח לי כרגע, נשים מדהימות, יפות, חכמות ובשלות".
שרה: "אני חושבת שאת הדוגמה והתקווה לנשים בשלות יותר".
כתבות
ני"ע
