כל לילה מגיעים לאזורי הבילויים בתל אביב נחילי הבליינים - פעם זו הייתה אומת
הדאנס, היום זה הטירוף החדש: המגה-ברים. אז הבטיחו לנו מגה-פיגוע ומגה-שביתה,
בינתיים קיבלנו את המגה-ברים, שהם חוד החנית של האקשן ההטרוסקסואלי. מילת המפתח
היא בר קומוניקטיבי - שאפשר להתחיל בו עם בחורים ובחורות - פיק-אפ. "בפיק-אפ",
אמרה לי חברה, "יש משהו מנחם - אתה תמיד יודע למה אתה נכנס. זו אמנות השטנץ
- את יודעת מה תקבלי - זה ישיר, בוטה, חד משמעי. כמו שהמבורגר כפול זה בשביל
כאב בטן, ככה המגה-בר הוא בשביל כאב לב".
שרוליק איינהורן, מפיק, מסביר את התופעה. "במידה מסוימת יש שינוי לאורך זמן.
זה תהליך ארוך טווח. זה התחיל בפיגוע בדולפינריום, אולי קצת לפני כן. המועדונים
כבר ריקים מאז. זה מוטט אותם, אפילו שהייתה ירידה עוד לפני כן. המצב בתחום
חיי הלילה במועדוניים הוא קשה כבר זמן רב, עוד לפני המגה-ברים. הברים הגדולים
פרצו אז, אבל עכשיו הם פורחים - זו תוצאה של המיתון. מצב המועדונים בתל אביב
בכי רע, ונפתחו בה אופציות הבילוי הללו, המגה-ברים".
- מה ההבדל?
"חוויית הבילוי עצמה שונה. הבר פחות מנוכר ויותר קומוניקטיבי. אנשים מאסו בבילוי
במגה-קלאבס, עברו לחוויה חמה יותר ופחות מנוכרת. יותר אינטראקציה בין אנשים.
אתה יכול לדבר יותר, יש יותר התחככות. זה גם עניין של אופנות משתנות. יש גם
עניין המיתון - לאנשים קשה לשלם על כניסה למועדון. במקום לשלם חלק בכניסה וחלק
בבר, הם רוצים לשלם הכול בבר.
חוץ מזה שהבר נותן לך חוויה של מועדון ממש - רק בלי דמי כניסה. הברים האלה
מאוד מושקעים, ויש גם די.ג'יי לכל בר כזה. אם רוצים אז אפשר לרקוד".
- היית אומר שהברמן החליף את התקליטן כמסמר הערב.
"הברמן אכן מקבל יותר כבוד היום. הדי.ג'ייאים אמנם איבדו את מעמדם כגיבורי
תרבות והברמנים מעמדם עולה, אבל הדי.ג'יי עדיין במעמד גבוה יותר. כמו שפעם
המועדונים היו במקלטים מעופשים ונהיו מושקעים וברמה בינלאומית, ככה זה גם עם
הברים. מגה-ברים זה לא רק הגודל, זה גם הגימור, החוויה, ההשקעה, העיצוב והמוזיקה
- אז אני מכליל ברשימה גם מקומות קטנים יותר כמו המישמיש והשסק".
באופן כללי, המגה-ברים מנסים להיות קרובים זה לזה - באזור מגדל שלום: לנסקי,
בלאומילך, הברים של רחוב נחלת בנימין (מכה, והברים-מסעדות בטי פורד ודיניץ)
והברים של לילנבלום (מישמיש, שסק, ננוצ'קה ואברקסס); בנמל: ארליך, סי-בריז
(שהוא גם ספא), ופולה שבצפון העיר; ובאזור רחוב הרכבת: השרון 12, המועדון ולבונטין
ליד גן החשמל. העירייה רוצה לרכז את כל הברים במתחם הנמל, וכבר מתוכנן שם באזור
עוד מגה-בר.
עורו האשכנזים אם למקום יש שם של משפחה אשכנזית, רוב הסיכויים שהוא מגה. ההתנהלות
במקומות האלה זהה ומתבססת על השירותים כחלל המרכזי. היעד - לחצות את החלל מהכניסה
ועד השירותים, שנמצאים בנקודה הרחוקה ביותר. כך אפשר למפות את השטח ולהתחכך
- לא רק פנים אל פנים, אלא גם גוף אל גוף. הקהל במגה-ברים צעיר ובריא - לובש
כותנה, לבוש ליציאה. הבנות במכנסיים בעלי גזרה נמוכה וכתפיים חשופות. אפשר
לראות הרבה פן. הבנים לרוב עם חולצה מכופתרת מחוץ למכנסיים.
בסופי שבוע, על אף גודלם העצום, כל המגה-ברים מלאים עד אפס מקום. הצפיפות כמעט
קשה מנשוא. מלצריות, תמיד לבושות טי שירט ומכנסיים שחורים, צצות במרווחים בין
האנשים ובדרך פלאית מצליחות להשתחל כשהן נושאות משקאות.
איה, מלצרית במגה-בר: "הקהל שלנו הוא בני 35-25, תל אביבים בליינים. הקהל אצלנו
נחשב איכותי, אבל אני לא יודעת מה זה אומר - שהם לא ארסים? שיש להם תואר? בעיניי
הכול אותו דבר. בדרך כלל הם מאוד נינוחים, כי הם בבילוי - אין גם דרישות מיוחדות
לשירות יוצא מן הכלל או תמורה מטורפת לכסף שלהם. הם שקועים באנשים ולא בבר".
- אז למה משקיעים כל כך בעיצוב של המקומות האלה?
"ההשקעה במקומות קשורה יותר לפנטזיות של בעלי המקום - כל אחד רוצה שיהיה לו
בר שונה, אבל ללקוחות זה לא משנה כמעט. יש פער בין הפנטזיה של בעלי המקום ובין
מה שקורה במציאות. בגלל שיש כל כך הרבה אנשים, בייחוד בסופי שבוע, אין ממש
תזוזה או זרימה. הכול צפוף, עומדים ומתחככים. אין ממש מקום להסתובב. לעתים
רחוקות אנשים יחליפו עמדה. הם אולי יגידו לך שהם זזים, אבל אני רואה אותם מהצד.
בסופי שבוע זה לחלוטין פיק-אפ אצלנו - לחוץ, הומה. אתה לא יכול ליהנות מהחברים
שלך, מהמשקה, מהמוזיקה. בסוף השבוע אין לך סיבה אחרת לבוא הנה למעט פיק-אפ".
- מה העניין עם התחרות על עיצוב השירותים בין הברים?
"השירותים חשובים. קודם כול, זה מקום מאוד אינטימי. יש השקעה גדולה בשירותים
כי שם יש לך פאוזה. שם אתה לבד. שם הבן אדם יכול לראות את המקום - הוא ישים
לב להשקעה במקום יותר בשירותים מאשר בבר עצמו. זה מה שמשקף ומאפיין את המקום.
חשוב שיהיה קטע בשירותים".
- לאן את יוצאת לבלות?
"אני יוצאת בכלל לברים קטנים. אני גם מדברת מזווית של מלצרית, אז באופן טבעי
זו זווית שהיא יותר אנטי משל אנשים שבאים לבילוי".
בומבה צור שותה דרינק בבלאומילך (שד' רוטשילד פינת אלנבי - שירותים עם דלת
מסתובבת) אני פוגש על הבר את א' וד', שהיו זוג שש שנים בניו יורק ומפעם לפעם
עדיין יוצאים לבלות ביחד. א' עובד בתחום הפרסום וד' בטלוויזיה. שניהם נהנים
מאוד מהאווירה. מכירים הרבה אנשים במקום.
א' משווה לניו יורק: "כאן מאוד שונה. כאן זה לראות ולהיראות. בניו יורק פחות
יש קטע של פוזה". כשד' שואלת אם הוא אי פעם יצא ממקום כזה עם בחורה, עולה על
פניו של א' חיוך מסתורי. ד' מבארת: "הוא לא מחפש כאלה דברים. כמוני". צוחקת.
אסף לביא, שותף עם אחיו דן ועוד שניים בבלאומילך, אומר שהמגמה של שמות משפחה
אשכנזיים למגה-ברים לא עמדה מול עיניו. "חשבנו על משהו תל אביבי שיהיה מתאים
למיקום שלנו, ותעלת בלאומילך בסרט של קישון עוברת באלנבי". הוא משווה לברים
של לונדון, שם חי כמה שנים. "לנסקי זו לא המצאה תל אביבית. זה חלק ממגמה עולמית
- בלונדון משקיעים מאות אלפי פאונד בברים שנפתחו עכשיו".
- אין לחץ למלא? פחות מ-50-40 איש המקום שלך נראה ריק.
"תראה, מפתיע אותי שלפעמים יש ערב שחבורת בחורות מזמינה שולחן לעשר. מוזר לי
כאלה דברים - עשר בחורות לבד בשולחן לעצמן. יש לנו בר קומוניקטיבי עם 30 כיסאות.
חוץ מזה, 40 אנשים זה לא הרבה - זה שני שולחנות של חמישה אנשים ועוד 15 זוגות".
צפוני בטיילת בארליך במתחם הנמל (שירותים דו מיניים), אמצע השבוע, 1:30 בלילה.
בחוץ 15 בחורים. בפנים יחס של 1:3 בנים-בנות. המקום מלא. גם באמצע השבוע זה
ערב חם. העיצוב הקבוע - קירות צבועים שחור, תאורה כתומה, מראות עם מסגרת פיתוחי
זהב, נברשות, הבר ממוקם במרכז והמשקאות תלויים מלמעלה. לברמנים כאן הכי מרווח.
על הקיר מודפס ציור רנסנס פלמי. עיצוב מוקפד אך גולמי - נגמר בפרטים. בחוויה
הכוללת החיכוך חשוב כאן מאוד. הגיל הממוצע: 28-27. המוזיקה - משינה, "מפלצות
התהילה" מתחילת שנות התשעים. מזכיר למבלים את התקופה שהיו חיילים. הבנים, כך
נראה, היו בקרבי. הבר מעוצב למבטים חותכים - זה פיק-אפ קלאסי. כולם שרים -
המקום נראה כמו אולפן תוכנית השירה בציבור של ערוץ 1 "שירה בשידור"
עם יוני רועה. הקהל הוא רובו צפונים - כאן מתחדדת ההגדרה מה זה בדיוק: אנשים
שמכירים מתמיד - היו ביחד בתיכון, צופים, צבא, ניו יורק, מסיבות. תמיד יודעים
איפה יפגשו זה את זה - בבר החדש. המקומות קבועים - נראה שהאנשים כאן מכירים
זה את זה גם באור מלא, אולי מהג'ים.
קצת שוגר-דדיז בפינות הישיבה - שם האזור האטרקטיבי. לרוב הוא מאוכלס במתולתלות,
צבועות לבלונד עם כתפיים חשופות. מסביב לבר עומדים אנשים - אם את בחורה שנשענת
על הקיר את לא יכולה לעבור את הערב בלי שיפנו אלייך ובלי שייגעו בך.
יו-יו, מבעלי המקום, מסביר שבאופן טבעי המקום לא יכול להכיל את כל מי שרוצה
להיכנס, "אבל אין מדיניות של להשאיר אנשים בחוץ כדי שברחוב יראו שקורה כאן
משהו. אני לא מרוויח מאנשים שעומדים בחוץ. אני מרוויח ממי שנכנס. אני גם לא
מסכים שהמגה-ברים באו עם נפילת המועדונים. כמי שבא מעולם המועדונים, אני אומר
לך שהמגה-בר הוא טרנד. זה קשור לתרבות השתייה שנכנסה חזק הרבה יותר בשנים האחרונות".
- אתה לא מפחד לא למלא את המקום?
"תראה, יש לי 55 מקומות על הבר, אבל בר טוב צריך להיות נעים גם עם עשרה אנשים.
מה שחשוב בבר זה הנראות - אתה נהנה לראות ולהיראות".
אחרי זמן מה במקום, אם לא נכנסים לאווירה קלת הדעת אין הרבה מה לעשות שם. אני
יוצא לאכול צ'יפס בסניף אגדיר השכן. גם שם שירותים דו מיניים.
פריש מיש את מריסה כץ, יפהפייה בת 26 שבאה לישראל ללימודי תואר שני, אני פוגש
במישמיש (שוב שירותים דו מיניים, שבתוכם במקום כיור - אמבטיה, המרמזת לעידן
קליאופטרה) ברחוב לילנבלום. כץ, מושכת ואלגנטית, היא בליינית אמריקאית שחיה
בניו יורק ובלונדון תקופות ארוכות. במקור היא מלוס אנג'לס. היא עבדה עם ידוענים
בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בלוס אנג'לס ובניו יורק והייתה מעורבת בסצנת הלילה
ותעשיית הבילויים בלונדון. הרקע הזה נותן לה פרספקטיבה לתופעת המגה-ברים התל
אביבית: "אני חייבת לומר שהדברים האלה נגמרו בניו יורק לפני 95'".
לדעתה סמים דווקא משחקים תפקיד חשוב במקומות כאלה - בארץ פחות, יותר בניו יורק.
"הברים בתל אביב גדולים מהברים שבניו יורק היום. יש כאן גם תחושת שוק בשר הרבה
יותר חריפה מבניו יורק. בכלל, בניו יורק יותר חשוב להיראות במסעדות מאשר בברים.
דווקא לוס אנג'לס יותר דומה לקטע של תל אביב. אבל שם יש את אלמנט הסלבריטיז
שמשנה הכול. באופן כללי, אפילו שכאן נראה לי שכל אחד מפורסם איכשהו, כשיוצאים
בלוס אנג'לס יותר משנה מי אתה, ובתל אביב יותר חשוב איך אתה נראה. שתי השיטות
בעייתיות, אבל הישראלית עדיפה לדעתי. בלוס אנג'לס זה מאוד שיפוטי". המשקאות
בקוקטייל בר מישמיש ידועים במחירם הגבוה, המתחיל ב-40 שקל לכוס. כך שאזור המספרים
בתפריט הוא אחת האטרקציות במקום.
תצפית אנחנו עוברים לפולה (שד' בן גוריון פינת בן יהודה). מבחוץ אי אפשר לדעת
שקורה כאן משהו. בפנים המקום בנוי סביב בר ארוך ומתפתל. זה בר קומוניקטיבי
- לולאה שמשני הצדדים רואים זה את זה. שוב, פיק-אפ קלאסי להצטלבויות מבטים.
מבחוץ אולי נראה שאין אקשן, אבל בפנים המקום מלא - הבנות בקבוצות, הבנים בזוגות.
מריסה אומרת שזה הפוך מהרגיל. במקום בערך 200 איש. יחס של 1:3 בנים-בנות. יש
מוזיקה של גיי-בר, גם הברמן, עם גוף של חדר כושר וגופייה, נראה מתאים למוזיקה.
למקום יש קומה שנייה - עולים למעלה. ריהוט מעידן סטארבקס - כורסאות ששוקעים
בהן, שולחן ביליארד מואר וחור פעור ברצפה - אפשר לראות את הבר מלמעלה. כל עניין
התצפית כאן מאוד חשוב. השירותים מרווחים, על כל מי שעומד בתור אליהם מוסכם
שהם טובים לסקס. גם הדלת לתאים קשה לפתיחה. יש מטהר אוויר, דבר שמפליא את מריסה,
והכול מואר ונוח. האווירה הכללית היא שקל מדי לתפוס כאן מישהו ללילה - אפילו
שהמקום עמוס, יכול להיות שבעליו אפילו לא מרוויחים מהמשקאות.
אתה עושה סיבוב-שניים מסביב לבר בלי להזמין כלום, וכבר נתקל במישהי והשיחה
קולחת ומתכווננת לאזור החלציים. בפולה הומצאה שיטה של משא ומתן על סקס - בחורים
ובחורות מנהלים שיחות ספקולטיביות: "מה היית עושה בשביל לשכב איתי?", "מה היית
רוצה כדי לשכב איתי?" וכו'.
צחי משתגע שלוש לפנות בוקר. עוברים ללנסקי (מגדל שלום - מראה בין החלק של הבנים
והבנות). זה אם כל המגה-ברים של תל אביב. מריסה משווה ללוס אנג'לס. "שם היציאות
הן חלק מהעבודה - מלהקים וסוכנים יוצאים למקומות כדי לפגוש שחקנים שיוצאים
להכיר מלהקים וסוכנים. יש הרבה יותר משחקי כוח שם. אם בלוס אנג'לס המכונית
שלך מגדירה אותך, ובניו יורק הבגדים שלך, כאן אני חושבת שזה הגוף שלך. כאן
יתחילו לדבר איתך לא בגלל האוטו שיש לך או הספרים שקראת, גם הבגדים שלך או
בית הספר שבו למדת לא ממש משנים. כאן הכול קשור לאיך שאתה נראה".
אנחנו פוגשים את צחי טל, בעבר בעל ברים ומועדונים והיום ברוקר. צחי הוא דמות
מפתח בחיי הלילה בתל אביב. לא כל אחד נכנס ללנסקי. בחוץ, בכל שעות הלילה, מתגודד
קהל של 40-30 איש. בפנים התופת. מפעל של פיק-אפ. המקום עמוס - יחס של כמעט
1:2 בנים-בנות, מה שהופך את המקום לסופר אטרקטיבי לפיק-אפיסטים. בר ארוך וממוסגר,
המשקאות תלויים מעל הבר, קירות שחורים, מדרגות לשירותים בקומה העליונה. מוזיקה
רועשת. אנשים מתחככים במעברים. אומרים שבמקום הושקעו 600 אלף דולר ושבעליו
החזירו את ההשקעה בתוך פחות מארבעה חודשים. יכול להיות שזה נכון. בסיוריי בעולם
אף פעם לא ראיתי מקום עם כל כך הרבה כיסאות בר.
צחי מסביר את ההצלחה המסחררת של המקום. "יש רק מגה-בר אחד מבחינת גודל - לנסקי.
כל השאר הם מגה-ברים מבחינת השקעה. הוא ענקי בקנה מידה בינלאומי - הוא גדול
מהמגה-בר הבא אחריו פי שלושה. כשהמועדונים הגדולים התחילו למות אנשים לא הפסיקו
לרצות להיות ביחד. הנפילה של המועדונים התאפיינה בירידה הדרגתית של גיל הבליינים
ובעלייה במחירי הכניסה למסיבות. לנסקי הוא בעצם מועדון שלא לוקחים בו דמי כניסה.
יש לך מוזיקה אם אתה רוצה לרקוד, יש בחורות ובחורים".
- ובכל זאת, איך המקומות האלה מצליחים כל כך?
"תראה, בחצי שנה האחרונה, פרט לחמישה מקומות מובילים, כל המקומות בעיר סבלו
מאוד. מצד שני, יש התמקצעות בענף. המודעות לבילוי הרבה יותר גבוהה מאשר לפני
עשר שנים, למשל. אומרים על ארליך שהם החזירו השקעה של 250 אלף דולר בחודשיים.
בממוצע משקיעים בבר 200 אלף דולר, שגם זה הרבה. תראה, השכירות במקומות כאלה
היא די שולית למחזור הכללי - 4,000-2,000 דולר בחודש? הבעיה היא שכנים - בתל
אביב שכן אחד יכול לסגור לך בר. אין דבר כזה בעולם. אם רוצים לפתוח כזה מקום
הוא צריך להיות בלי שכנים ונגיש. פעם לא הייתה הצדקה למקומות כאלה. היום שעות
הפעילות בבילויים ארוכות יותר ויש יותר יציאות באמצע השבוע. אנשים יוצאים מהבית
כדי למצוא בן או בת זוג. ושלא יגידו לך דברים אחרים - עם חברים הם יכולים לדבר
בטלפון בבית. אבל זו הרי אשליה - היחס בין מספר ההצלחות ובין מספר הפעמים שניסית
לתפוס מישהי ללילה או למצוא קשר שואף לאפס. התעשייה הזו פורחת באינטרנט כי
שם אחוזי ההצלחה הם היסטריים".
- אז אתה לא צופה הצלחה מתמשכת לתחום?
"אחד מעשרה ברים שורד את השנה הראשונה. ומאלה ששורדים אחד מ-20 הופך את בעל
המקום לאדם אמיד. תראה, התעשייה בדילמה אם לנסקי יצליח להחזיק מעמד - ההוצאות
מאוד גבוהות וירידה קלה בהכנסות יכולה לגרום מהר מאוד להפסדים. אם אין שם 200
איש המקום נראה ריק. עלויות התפעול מטורפות. סכומי ההשקעה ואורך החיים של מקום
מצליח משתנים. בברים קטנים אחרי פעמיים אתה מכיר את כולם. מה שטוב במגה-ברים
זה שתמיד יש תחלופה. יש לך גם הרבה מקום להסתובב, בלי להיראות כמו איזה אידיוט.
אני אף פעם לא הבנתי את השיטה של לנעוץ מבטים מעבר לבר ולשלוח דרינק. כשאתה
יושב על הבר אתה נייח - אתה צריך מזל ליד מי תיפול. אתה צריך להתפלל שתשב לידך
מישהי שווה ושיקרה משהו".
- והמחירים של המשקאות לא גבוהים מדי?
"נכון שמחירי האלכוהול והאוכל קצת מוגזמים. אתה מוציא במקום 150 שקל על שלושה
דרינקים - ולא תגיד שרצית להשתכר. בקבוק וודקה עולה 50 שקל? מוציאים ממנו 15
מנות? אין שום הצדקה למכור משקה ב-45 שקל. אני מאמין שאם יורידו מחירים ירוויחו
יותר. עכשיו פתחו ברחוב אחד העם את לבנטיני, זה בר לתפרנים. משקה שם עולה עשרה
שקלים. כל הכבוד להם".
- איזה אנשים פותחים מגה-ברים?
"אני באמת שואל את עצמי למה הם עושים את זה. אתה עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה.
כמי שהיה פעם בעל בר, אני שואל את עצמי למה הם עושים את זה לעצמם. אלה מקומות
שנפתחים על הלוואה ועובדים קשה מאוד. אבל אנשים רוצים שיאהבו אותם - היום להיות
בעל בר זה נחשב יותר ומכובד יותר. זו גם השקעה עסקית נכונה היום. עם ניהול
נכון אתה יכול לעשות רווח יפה. אוכל ומקומות מפגש תמיד יהיו השקעה טובה. בבריטניה
יש חברה שנסחרת בבורסה ויש בבעלותה 1,600 פאבים וברים".
- איזה אנשים מגיעים למגה-ברים?
"הקהל של הברים הוא הקהל של המדינה. אל תצפה למצוא שם את אצולת אירופה, אבל
אל תחשוב שפרופסורים לא מגיעים לשם. בכל בר כזה יש מדגם די מייצג של האוכלוסייה
הישראלית. היום בברים תראה הרבה יותר בחורות מאשר פעם. היום זה לגיטימי שהן
ייצאו לשתות. לגיטימי להיות שמח. הברים החליפו את בתי הקפה. ועדיין, לצערי,
לבחורה בארץ זה נחשב פחיתות כבוד או לא מוסרי ליזום. מהבחינה הזאת אנחנו במצב
רע מאוד, אפילו שבגילים הצעירים זה הרבה פחות. נשים, יש מצב שהן יוצאות בשלשות.
גברים יוצאים בזוגות, כי יותר מזה זה מפריע להם לצוד. צבועים בלהקות מסתובבים
הרבה. אריות ונמרים מסתובבים לבד".
- זה לא מוזר שדווקא בתקופה של פיגועים, שבה אנשים אמורים להימנע מלהגיע למקומות
הומים, פורחים המגה-ברים, שבהם מתקבצים כל לילה מאות אנשים?
"לפני שנה עוד הסתתרו בבתים. היום מרגישים יותר מוגנים. המקום הכי מסוכן בבר
הוא התור בחוץ. יותר משהפיגועים מורגשים, זה האלימות של המבקרים. בנמל כל לילה
יש מכות או דקירות. חוץ מזה, היום אפילו שיש פיגוע יוצאים לבלות. זה מזעזע,
אבל ההצגה חייבת להימשך".
מה הוא מקשקש לאחרונה יצרו אמנית הווידאו רותי סלע, כלת פרס אמן צעיר 2003,
ומעיין אמיר, אשת יחסי הציבור של הוצאת הספרים רסלינג, שתיהן במסלול לתואר
שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, סרט ושמו "מעבר לאשמה, כפרה" על תרבות האינטימיות
בשירותי הברים.
זה מחקר ראשון מסוגו בארץ על תרבות הזיונים בשירותים. האמניות מנסות לפתות
גברים ונשים לקיים איתן יחסי מין מול המצלמה. זה וידאו על מלחמת המינים של
הברים. על פיק-אפים. מסמך סוציולוגי של אופן הדיבור הישיר, עד כדי כך שהן מביכות
את המצולם. צחי לא צפה בסרט, אבל הוא מסכים שיש עניין בשירותים. "השירותים
זה מקום טוב להתחיל עם בחורות. גם עולים לשם עם בחורות. לשם כך העיצוב עם האור
והתאורה הרומנטית. זוגות באים לשם לבלות ביחד".
המקומות שצחי אוהב לבלות בהם הם ננוצ'קה, אדוארדו ומישמיש. אני מספר לו שברמן
אחד אמר לי שזה מקצוע כפוי טובה, שאסור לך להזדקן. "מה הוא מקשקש?! אין לך
ברמנים מקצועיים בארץ, אולי חמישה. בארץ ברמן זה לא מקצוע. כולם סטודנטים שצריכים
עבודת משמרות בלילה. במקרה הטוב הם נעשים מתישהו בעלי ברים. חוץ מזה, הוא צודק
- העולם אוהב צעירים, אולי חוץ מבתור ראשי ממשלה".
כתבות
ני"ע
