קרוז לא מתקרב לג'ון וויין

קרוז מגלם קפטן אמריקני בשם נתן אלגרן, שמגיע ליפן במחצית השנייה של המאה ה-19, כדי להדריך את הצבא היפני שזה עתה קם, בשימוש בנשק חם ובטכניקות קרב אמריקניות שנוסו בהצלחה במלחמת האזרחים.

את אלגרן מזמין ישירות סוחר נשק המקורב לקיסר הצעיר, שדי מהר מתגלה כמאפיונר ציני המערים על הקיסר התמים, וכל רצונו הוא להרוויח מעסקי הנשק ולחסל את המעוז האחרון של יפן הישנה - הסמוראים. ברור שהסמוראים, חיילים שנלחמים בחרב, בחץ ובקשת, כבר לא שייכים לעידן החדש. אחרי מאות שנים שבהן שימשו בתפקידם, הם אמורים להיעלם מן ההיסטוריה, מה שאכן קורה.

אבל ייתכן שהיתה עוד סיבה להיעלמותם, וגם אם היא נכונה, היא איננה מצוינת בהיסטוריה הרשמית של יפן. אותה סיבה היא אמריקה, הטובה והרעה כאחת. אלגרן מייצג את הטובה, המוסרית, הצודקת, אבל גם הפטאלית, זו שיודעת שעליה למות. זוהי אותה אמריקה של הדרום שהובס במפח-נפש על-ידי הצפון, ואלגרן נלחם לצד הדרומיים.

אלגרן גם ניצל מאירוע טראומתי מפורסם, שהזין אין-ספור מערבונים - הרצח בליטל ביג הורן, שבו גנרל קסטר ואנשיו נטבחו בידי אינדיאנים, אחרי שקסטר השחצן והגזעני הרג בהם ללא אבחנה, ילדים, נשים וזקנים. אלגרן לא יכול לישון בשקט, ואת החשבון עם אמריקה הרעה, הצפונית מכאן והגזענית מכאן, הוא מבקש לפרוע על אדמת יפן.

אז בעצם יש לנו מערבון-סמוראים. נשמע מוכר, ומזכיר מיד את קורסאווה הגדול וסרטי הסמוראים שלו ("שבעת הסמוראים", "יוג'ימבו"). אחרי מלחמת העולם השנייה, נחשף קורסאווה, במאי צעיר עדיין, למערבונים, של ג'ון פורד במיוחד. סביר להניח שהוא גם ראה את "פורט אפאש", שבו מתואר במפורט סיפור הטבח ההוא ודיוקנו של קסטר המתועב, בגילומו של הנרי פונדה. ג'ון וויין היה העזר כנגדו ומי שהיה המוסרי מבין מפקדי הצבא, שהבין את האינדיאנים טוב מאחרים. בסרט הנוכחי קוראים לו טום קרוז.

ובכן, קרוז נשבה בידי מפקד הסמוראים, המורדים לכאורה בקיסר, אלא שהקיסר לא מודע למה שקורה בקרב אנשי חצרו. קצומוטו (קן ווטאנאבי), שובהו של קרוז, מנסה להבין ממנו מה זה מערבון. נכון שהוא חי במאה ה-19, לפני שנולד הקולנוע, לכן הוא תוהה מי הם האינדיאנים ומה התחולל שם במערב הפרוע.

קרוז, קולוניאליסט מוסרי, מספר לו על נפלאות הצבא הקטן (של אינדיאנים ושל יוונים מעידן אחר), שמצליח להביס צבא גדול, משומן היטב. ווטאנאבי משתכנע שעליו לצאת לקרב מול הצבא המודרני של יפן, ושעליו למות עם כל חייליו. ומה שמובטח אכן מתקיים, כולם מתים. חוץ מקרוז עצמו, ששרד, נקם ברשע וקיבל מהקיסר צל"ש. הדובדבן בקצפת ההצלחה שלו הוא קויוקי, שמגלמת את אלמנתו של אחד מקציניו של קצומוטו אחיה, שנפל בקרב מידי קרוז בכבודו ובעצמו.

מבולבלים? לא נורא. הסרט ממש פשוט, זה רק אני שמתחכם לעלילה. לנגד עינינו מתחוללים קרבות נפלאים, שרק הוליווד או קורסאווה יכולים לביים. הסרט הוא ההכלאה המתבקשת בין סרטיו של הגאון היפני לבין המערבונים שאהב כל-כך, שהשפיעו על סרטי הסמוראים הנפלאים שלו.

אלא שאין די בהכלאה. הסרט, העשוי היטב, והמרשים בצילומיו של ג'ון טול הגדול, מאבד יותר מפעם את התנופה האפית שלו, בגלל קרוז. הוא לא ג'ון וויין, ואדוארד זוויק, הבמאי, איננו ג'ון פורד. קרוז אוהב את עצמו באופן פתולוגי ממש. הוא משחק על גבול הזיוף, הוא חמור-סבר באופן חשוד, הוא מזיע כבר בסצנה הראשונה, והוא זוכה ביפנית יפה וחסודה כנגד כל הסיכויים. רק הוליווד, בגלגולה המתחסד, יכולה להציע סרט כזה, שפועל כנגד כל מה שהוא מציע.

מפגש התרבויות בין אמריקה ליפן הוא סיפור אדיר. המפגש בין מערבון לסמוראים אדיר לא פחות. המבט שאפשר לשלוח לעבר המילניום השלישי כפול - האחד לעברו של הקולנוע במאה ה-20, השני לעברה של אמריקה במאה ה-19. כל הפוטנציאל הגדול הזה מצטמצם לסרט אמריקני קליל, מהנה בדרך-כלל, מרגיז בין לבין, ומתנדף בדרך אל החנייה.

"הסמוראי האחרון" (ארה"ב, 2003). במאי: אדוארד זוויק, תסריט: מרשל הרשקוביץ, זוויק, ג'ון לוגאן. על-פי סיפור מקורי של לוגאן. צילום: ג'ון טול. עם: טום קרוז, קן מוטאנאבי, טימותי ספול