יורש נחלה: שאלת הפיצוי לאחים

ישנם כאלו המעניקים לבעל הנחלה זכות חכירה ל-49 שנה. מאידך, ביישובים רבים אשר הוקמו בסיוע הסוכנות היהודית אחרי קום המדינה, זכויותיו של "בעל הנחלה" הם של בר רשות בלבד מטעם האגודה והסוכנות ועל אלו חלות הוראות "החוזה המשולש". ביישובים אחרים קיימת מערכת חוזית דו-צדדית בין האגודה לבין ממ"י, כאשר זכויות החבר מוקנות מכוח חוזה משבצת בין האגודה לבין ממ"י.

שונות זו קיימת גם בהקשר לדין החל על זכויות ההורשה של הנחלה, מקום בו שני בני הזוג נפטרו והותירו מספר יורשים אחריהם: בחלק מחוזי החכירה ההיסטוריים הישירים בין החוכר לבין הקרן הקיימת נקבע, כי עם פטירת בן הזוג תעבור הנחלה לבן הזוג, ועם פטירתו תעבורנה הזכויות "לגדול בין היורשים", וזה יפצה את היורשים האחרים, במידה ששווי ההשבחות שנעשו במשק עולה על המגיע לו מן העיזבון.

זאת, בעוד שבחוזה המשולש נקבע, כי עם פטירת בן הזוג הנותר בחיים תעבור הנחלה לבן הממשיך, ואילו במקרה ולא מונה בן ממשיך תעבור הנחלה בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה ליורש המוכן והמסוגל לקיימו, והוא יהיה חייב בפיצוי יתר היורשים.

ההבדל בין שתי הגישות הוא משמעותי ביותר, שכן פיצוי בגין ההשבחות בלבד כאמור בחוזים ההיסטוריים אינו מתייחס לשווי הקרקע, אלא להשבחות בלבד, ועשוי לעמוד על כמה עשרות אלפי שקלים בלבד. ואילו הפיצוי בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה מתייחס לשווי המשק המלא הריאלי, כולל הקרקע, והוא עשוי להגיע ביישובי המרכז למאות אלפי דולרים.

בתי המשפט השונים נהגו עד היום לדון בנפרד בין הדיון לעניין השאלה, מי מבין היורשים יהיה זה שיזכה לקבל את הנחלה אחרי לכתם של ההורים, לבין שאלת הפיצוי אותו חייב היורש הזוכה לפצות את אחיו היורשים. כך מר שטיין (מפרשת 'שטין נגד סופר'- ראה פד"י מ"ח (4) 107), אשר זכה בערעור בבית המשפט העליון לאחר מאבק של למעלה מעשר שנים, הניח לזמן קצר כי הוא הזוכה בנחלת הוריו במושב נחלים, שכן בית המשפט העליון קבע באופן חד-משמעי, כי הוא הבן המתאים והמסוגל לקיים את משק ההורים, ועל כן הוא זה אשר יזכה במשק.

ברם, בדיעבד הסתבר למר שטיין, כי פסק הדין של בית המשפט העליון, המהווה הלכה מחייבת בכל דיון בנושא הורשת זכות בנחלה, אינו אלא אבן דרך ופרק בודד במאבקו ולא סוף פסוק. לפני מספר חודשים הוגשה תובענה מחודשת ע"י האחות כנגד מר שטיין, ובית המשפט המחוזי יידרש בקרוב לדון בסוגיית הפיצוי בגין המשק.

פרשה אחרת שהגיעה להכרעה מחודשת היא פרשת 'סוקול נגד סוקול' מכפר מל"ל. בעניין זה עסק בית המשפט בחוזה חכירה היסטורי הקובע, כי "הגדול בין היורשים" הוא שיזכה במשק, וכי עליו לפצות את יתר היורשים בגין ההשבחות בלבד. מדובר היה בבני זוג מנוחים, אשר רכשו בשנת 1953 נחלה בכפר מל"ל. זכות החכירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש האב המנוח בלבד. האב המנוח הלך לעולמו בשנת 1980 ואילו האם נפטרה שלוש שנים מאוחר יותר. האם הותירה אחריה בן מנישואים ראשונים, ישמח, שעזב את הארץ בשנות החמישים לארה"ב שם השתקע, וכן זוג תאומים מנישואיה לדב: עליזה, שעזבה את המשק בצעירותה ונישאה, ואחיה התאום אריה, שמונה ע"י אביו כבן ממשיך ואף החזיק את המשק במשך כל השנים, שם גם הקים את ביתו.

לאחר פטירת האם, שציוותה את המשק דווקא לבנה ששהה בארה"ב, חזר זה לארץ ודרש לקבל 75% מהזכויות בנחלה. הסכסוך הועבר לדיון בפני בורר, שפסק שבנסיבות הענין, ובהסתמך על תנאי החכירה משנת 1933, יש לדחות את תביעת האח מארה"ב וקבע, כי אריה סוקול שמונה כבן ממשיך היה ה"גדול בין היורשים" של החוכר, ועל כן הוא אשר זכאי לזכויות בנחלה. קביעת הבורר אושרה ע"י כב' השופטת גרסטל מביהמ"ש המחוזי בת"א, שאף מצאה לנכון להדגיש, כי פסק הבורר צודק לטעמה מאחר וראוי שהבן שהחזיק במשק (אריה) יהיה גם זה שיזכה לקבלו.

בשנת 2001 הגישו ישמח ועליזה תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, שבה עתרו לחייב את אריה בתשלום פיצוי בגין שוויו הריאלי של המשק, בהתאם לחלקם בעיזבון, לפי סעיף 114 לחוק הירושה. אריה מצידו התגונן כנגד התביעה בהסתמך על פסק הבורר ופסק דינה של השופט גרסטל וטען, כי אינו חייב כלל בפיצוי או לכל היותר עליו לפצות את התובעים בתשלום בגין המחוברים וההשקעות במשק.

השופטת צפת מבית המשפט לענייני משפחה, שדנה בתביעה, דחתה את טענת אריה וקבעה כי, יש להחיל את סעיף 114 לחוק הירושה על היחסים בין האחים. יתרה מכך, לדעת השופטת, לעניין הירושה אין כל הבדל בין זכות חכירה ראשית במשק חקלאי לזכות שכזו בדירה עירונית, אחת מיני אלפי הדירות הבנויות על קרקע המדינה ולבעליהם זכות חכירה ראשית בלבד.

הואיל ופסק דינה של השופטת צפת צפוי להידון בערכאת ערעור - למען הגילוי הנאות, יוער, כי הח"מ מייצג את המערער - נעיר מספר הערות לעניין הסוגיה. הערות אלו מטבע הדברים אינן מתייחסות לתוכנו של פסק הדין:

החלת חובת פיצוי על האח שזכה בנחלה, מקום בו הנחלה שווה סכום עתק, מרוקנת לחלוטין את עקרון מסירת המשק ליורש שנקבע בחוזה החכירה, ואת הצורך לקבוע מי יהיה האח הזכאי לקבלת המשק, שכן יש להניח שלאח לא תהיה היכולת לפצות את יתר היורשים על בסיס השווי הריאלי של המשק. למעשה, עצם החובה לפצות בשווי ריאלי מחייבת את האח "הזוכה" למכור את המשק ולחלק את התמורה בין כל היורשים, ואם כך זה המצב מה טעם היה לבזבז שנים ארוכות בהתדיינות משפטית בשאלה התיאורטית מי האח "הזוכה" כביכול בנחלה, כאשר הוא עצמו יחויב למכור את הנחלה כדי לממן את סכום הפיצוי.

הכותב מתמחה בדיני אגודות שיתופיות.