מעמד הסוכנות היהודית בחוזים המשולשים

ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את בקשת הסוכנות היהודית למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים (המינהל, מושב בית נחמיה וקיבוץ מגל) להתקשר בהסכמי חכירה בלא שתירשם משכנתא לטובתה על זכויות החכירה של המשיבים.

הסוכנות, המינהל והישובים החקלאיים חתמו במשך שנים על חוזים משולשים המתחדשים אחת לשלוש שנים, לפיהם חכרה הסוכנות משבצות קרקע מהמינהל, שבהן קיבלו הישובים החקלאיים נחלות במעמד של בר רשות. המשיבים ביקשו לבטל את החוזים המשולשים ולחתום על הסכמי חכירה ישירות בין המינהל לחקלאים. הסוכנות התנגדה למהלך זה ולחילופין הסכימה לחתימת הסכמי חכירה בתנאי שתירשמנה משכנתאות לטובתה המבטיחות את השקעותיה בישובים החקלאיים, וזאת בהסתמכה על החלטה מס` 14 של המינהל וזכותה להשבת השקעותיה.

נקבע כי החלטה מס` 14 של המינהל איננה עומדת לבדה ויש לפרשה לאור החלטות מס` 1 ו- 8 של המינהל, מהן ניתן להסיק כי המטרה הסופית היא החכרת הקרקע החקלאית למתיישבים. מעמד הסוכנות כחוכרת היה למטרה מוגדרת להביא ישובים לביסוס כלכלי. אין לתאר פרשנות שלפיה יהיו החקלאים חסרי זכויות קנייניות במקרקעין. לסוכנות מעמד של חוכרת לתקופת ביניים, שבה היא מקימה את הישוב ותומכת בו עד לביסוסו ואז תם תפקידה ועליה לצאת מהתמונה. מטרת מגבלות עבירות הזכויות והשימוש של הישובים במקרקעין נועדה להבטיח פירעון של הלוואות שקיבלו הישובים מהסוכנות ולאחר פירעון ההלוואות אין עוד הצדקה למגבלות אלו והמשכן יפגע ללא צורך בזכות הקניין של הישובים. נקבע כי אמירות בעלמא של הסוכנות בדבר קיום חובות של הישובים לסוכנות אינן יכולות לבוא במקום חשבון מפורט וממוסמך. מרגע שהישוב הגיע לביסוס ועומד על רגליו הוא נגמל מהאפוטרופסות של הסוכנות. ברגע שנחתם הסכם חכירה בין הישוב למינהל, אין עוד מקום למגבלות הנ"ל שפקעו, בכפוף לרישום משכנתא אם קיים חוב.

הסוכנות העניקה לישובים סכומי כסף רבים כמענקים וחלק קטן כהלוואות. מה שניתן כמענק אינו בר השבה, מאחר ומדובר במתנות שהושלמו. רק אם הישוב חייב עדיין כספים לסוכנות בגין הלוואות שקיבל ממנה, תירשם משכנתא לטובת הסוכנות עם חתימת הסכם החכירה בין הישוב למינהל. פרשנות הסוכנות את החוזים המשולשים והסכמי ההתיישבות מופרכת על פניה, מאחר והיא יוצרת חיובים נצחיים שהישובים החקלאיים לא יוכלו לעולמי עד להשתחרר מהם. נקבע כי התכלית האובייקטיבית של ההסכמים, עולה בקנה אחד עם עקרונות שיטת המשפט, שלפיהם חיוב אינו נצחי ויש לשחרר ככל שניתן מקרקעין משועבדים.

במשך השנים נהגה הסוכנות לאפשר לישובים אחרים שהגיעו לביסוס לחתום על הסכמי חכירה עם המינהל, מבלי שהעלתה טענות כלשהן, גם לא טענה לזכאותה להשבת השקעותיה בישובים כתנאי לחתימת הסכמי חכירה כאמור. אם כן, טענותיה החדשות הן המהוות שינוי של המצב הקיים ולכן אין הצדקה למתן צו המניעה הזמני. נקבע כי הסוכנות היא גוף דו-מהותי ואסור לה להפלות בין שווים. ביהמ"ש לא קיבל את טענת הסוכנות כי הסיבה לשינוי במדיניות היא המסחור בקרקעות, בקבעו כי אין שום חיוב על הישובים כלפי הסוכנות לשמור על האופי החקלאי של קרקעותיהן. מי שמופקד על שמירת קרקע חקלאית הם המינהל והועדה לשמירה על קרקע חקלאית. יחד עם זאת לסוכנות מעמד להתנגד לתכניות מתאר.

נקבע כי הסוכנות לא עמדה בתנאים הנדרשים למתן צו מניעה זמני. יחד עם זאת, אם יוכח כי הישובים המשיבים טרם פרעו את ההלוואות שקיבלו מהסוכנות (ויש להדגיש הלוואות ולא השקעות), תירשם משכנתא להבטחת הלוואות אלה. ראוי לציין כי פסיקה זו מתיישבת עם מגמת חיזוק מעמדה החוקתי של זכות הקניין.

בש"א 3417/03 ה"פ 2317/03 (י-ם) הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ. מינהל מקרקעי ישראל ואח` (ניתן ביום 21.1.04)

שופט: כב` השופט משה רביד

בשם המבקשת: עו"ד רווה ואח`

בשם המשיבים: עו"ד ראובני ואח`